תוספות רי"ד על בבא בתרא קמט.

(יג) שכיב מרע שכתב נכסיו כו' איבעיא להו ש"מ שהודה מהו. פי' ראובן הבריא שאמר לשמעון המנה שיש לי אצל לוי אני מודה בפני עדים שהוא שלך אינו יכול שמעון לכוף את לוי בהודאה זו אלא אומר לו לוי לאו בעל דברים דידי את ואינו מתחייב לוי בהודאת ראובן כדפרישית במה"ק עד שיביא לוי עדים שיעידו כי אותו המנה שהפקיד ראובן ביד לוי אנו יודעים שהוא של שמעון בלא הודאתו של ראובן אז ודאי יכול שמעון ללכת על לוי ולהוציאו מידו וא"י לומר לו לאו בעל דברים דידי את שהרי יש לו עדים שהוא שלו ועכשיו הוא שואל אם הי' ראובן המודה ש"מ אם קיימו חכמים הודאתו כשני עדים שיוכל שמעון ללכת על לוי כאלו הי' לו עדים שהיא שלו כיון ששכיב מרע הודה ועשו חכמים דבר זה כדי שלא תטרוף דעתו עליו כמו שעשו במתנתו שמקנה נכסיו בדיבור בעלמא ולאחר מיתה משא"כ בבריא או דילמא לקיים דיבורו כמו הקנין של בריא עשו לו תקנה אבל להאמין דבריו כשני עדים לא עשו לו תקנה ופשט שעשו לו תקנה גם בהודאתו שכיון שהוא מקנה נכסיו לאחרים בהודאתו בכל קנין שהוא מקנה לאחרים עשו לו תקנה:

(יד) פיסקא דאיתי' בירושה איתיה במתנה דליתי' בירושה ליתי' במתנה כתב רבי' יצחק זצוק"ל הא דאמרי' מתנת ש"מ כירושה שוי' רבנן כל דאיתי' בירושה איתי' במתנה וכל דליתי' בירושה ליתי' במתנה דלגבי יורש בלחוד הוא דאמרינן הכי ועיקרא דמילתא משום דקי"ל כל לגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה חד טעמא נינהו כדאמרי' אמר רב ששת יטול יזכה יקנה יחזיק כולן לשון מתנה הן במתניתא תנא אף יחסן ויירש בראוי לירשו ור' יוחנן בן ברוקה היא ואמרי' נמי שלח רב אחא לדברי ר' יוחנן בן ברוקה נכסיי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום דאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק א"ל רבא לר"נ והא אפסקה א"ל הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק ושמעת מינה דלשון מתנה ולשון ירושה לגבי יורש חדא מילתא היא ומיכן אמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן אבל מתנת שכיב [מרע] למי שאינו יורש ואפילו לגר דעלמא קני דקי"ל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי והכי שדר בה רב האי גאון ז"ל ואינו נראה לי לחלק בין גר דעלמא ובין גר שהוא בנו דאי ס"ד דמתנת ש"מ בגר דעלמא קני בגר בנו אמאי לא קני אטו משום דהוא יורש גרע מאינש דעלמא אליבא דרבנן דלית להו דר' יוחנן בן ברוקה דיורש לא קני לשון ירושה אלא לשון מתנה אילו נתן נכסיו לבנו גר בלשון מתנה ה"נ דקני שהרי מחלקים היו בין לשון מתנה ללשון ירושה ולר' יוחנן בן ברוקה נימא דלא קני א"כ ר' יוחנן מיגרע גרע מתנתו דיורש ממתנה דעלמא הא ליכא למימר דאיהו אתא לאלומי כחו דיורש טפי מרבנן ולא לגרועי' אלא ודאי כל מתנת ש"מ בגר לא קניא דכיון דליתי' לגר בירושה ליתי' במתנה דכיון דמתנת ש"מ אפי' מסתמא לא קניא אלא לאחר מיתה כירושה שויוה רבנן והילכך מאן דלא חזי לירש לא חזי לקבל מתנת ש"מ ואפילו מאינש דעלמא ואין לחלק בין (יוד) בנו לאחר: