תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי תרומות א:א:ו

אמר רשב"ג בד"א שהיה חרש מתחלתו. ובזה יש להבין בע"ה סוגיא חמורה אשר נלאו המפרשים ז"ל להעמידה והוא דגרסינן בירושלמי (במס' כתובות פ"ק) חרש שנשא פקחת אין לה עליו מזונות וכתובה ואם מתה יורשה שהיא רוצה לזוק לו נכסים והוא אינו רוצה לזוק לה נכסיו פיקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה מתה אינו יורשה שהוא רוצה לזוק לה נכסיו והיא לא רצתה לזוק לו נכסי'. ופריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה ר"י בשם ר' לעזר תיפתר כשכנסה פקחת כנסה ר' יעקב בר אתא בשם ר' לעזר תיפתר שכנסה פקחת ונתחרשה מ"מ לא פקחת כנסה ר' יעקב בר אחא בשם ר' לעזר תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה כנסה פקחת ונתחרשה שלא תאמר הואיל והיתה חרשת תחילה אין לה כתובה לפום כן צריך למימר יש לה ע"כ. והירושלמי הזה קשה מאד מכיון שכנסה פקחת אמאי אינו יורשה וזה הקשה הק"ע בשירי קרבן ז"ל והק"ע ז"ל מגיה תפתר שהיתה חרשת ונתפקחה ונתחרשה ובס' נ"י ז"ל מגיה ג"כ ומפרש דקושית הגמרא וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה כלומר דמיירי שלא כתב לה כתובה ע"כ פריך וכי יש לה תקנתא דרבנן וע"ז משני תפתר וכו' ועל פי' הק"ע ז"ל דמפרש וחרשת יש לה קנין הא אין בה דעת לקנות והאיך יתחייב במזונותיה וכתובתה כתב ע"ז בנ"י ז"ל משמע מזה דס"ל להירושלמי דחרש אין לו קנין אפילו ע"י דעת אחרת מקנה ולפי מה שאבאר יהא מוכח להיפך וכו' ומגיה בירושלמי תפתר שהיתה חרשת ונתפקחה ועוד מגיה תפתר שהיתה חרשת ונתפקחה ונתחרשה ותמה על הה"מ ז"ל שכתב על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ' כ"ב מה' אישות בפיקח שנשא חרשת ונתפקחה יש לה כתובה דמיירי ברוצה לקיימה ולמד זה ממה שאמרו במס' יבמות (דף קנג) חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות כו' רצו לקיימן יש להם כתובה ע"ז תמה דהא כפי מה שבארתי יש להם כתובה (דמיירי ברוצה לקיימה) אפי' באינו מקיים אח"כ רק מחמת נשואין הראשונים עיי"ש היטב ובאמת כשיטת הה"מ ז"ל כתב ג"כ הטור ז"ל בסי' ס"ז וז"ל אבל חרשת ושוטה אין להם כתובה וכו' אבל אם לא כתב לה אין לה כלום נתפקתה החרשת נשתפית השוטה וקיימה אח"כ יש לה כתובה מנה הרי לפנינו דלא פי' הירושלמי כפי גרסת הנו"י ז"ל ועוד אני תמה יותר על התירוצים הראשונים דר' ירמיה מתרץ כשכנסה פקחת ולא מסיים התירוץ ואתא ר' יעקב בר אחא בשם ר"א ומסיים התירוץ ומקשה מ"מ לא פקחת כנסה ומסיים ר"י בר אחא בשם ר"א תפתר שהיתה חרשת ונתפקחה ונתחרשה וקשה מאד דהאיך הוי אמר ר' יעקב בר אחא מעיקרא שכנסה פקחת ונתחרשה ואח"כ מפרש דבריו באופן שנסתר דברים הראשונים ולא מצאתי כה"ג רק שמפרש דבריו הראשונים ומוסיף עליהם אבל לא כשהפירוש הוא סותר לדבריו הראשונים דמעיקרא אמר כשכנסה פקחת ונתחרשה ולבסוף מסיים שהיתה חרשת ונתפקחה א"כ לפ"ז תיבות שכנסה פקחת שאמר מעיקרא הוא דבר שאין לו פירוש וגם פי' הפ"מ ז"ל דחוק מאד דלפירושו משני שהיתה חרשת וכנסה פקחת ואח"כ נתחרשה וקמ"ל שלא תאמר הואיל והיתה חרשת תחילה אין לה כתובה דהא חזינן דדרכה להתחרש בכל פעם עכ"ל אם כי לפי פירושו מה שאמר תחלה שכנסה פקחת אינו נסתר מהשתא מהמסקנא אבל זה דוחק גדול מה שמפרש דה"א דדרכה להתחרש בכל פעם ועוד פי' הנו"י ז"ל דחוק אמאי קאמר הירושלמי וחרשת יש לה קנין הו"ל למימר וחרשת יש לה כתובה כיון דכל עיקר הקושיא היא מכח דאין לה כתובה מתקנת חכמים. ונראה לפענ"ד בע"ה לתרוצי בטוב טעם ומדויק כל מלה וע"פ היסוד שמבואר אצלינו בס' שו"ת רידב"ז שלפי שיטת הירושלמי דחרש לא דמי לקטן לענין זכיית עצמו דלעולם חרש אינו במדה זו של צרור ואגוז נוטלן ומצניען ומביאן לאחר זמן דחשיב תינוק שיש בו דעת וחרש אינו זוכה לעצמו אפילו כשדעת אחרת מקנה אותו ע"כ שפיר פריך הירושלמי וחרשת יש לה קנין הא אין לה דעת לקנות כפי' הק"ע ז"ל ויש לה כתובה כלומר דאף מתק"ח אין לה ופריך מתרווייהו דבין מתק"ח אם לא כתב לה אין לה כתובה ובין אם כתב לה אין לה קנין. ולא כשיטת הש"ס דילן דאם כתב לה יש לה קנין דלשיטת הש"ס דילן חשיב שפיר חרש כמו קטן שזוכה בדעת אחרת מקנה אותו אבל לפי שיטת הירושלמי לא חשיב חרש כקטן למדת הזכי' ואינו זוכה לעצמו וע"ז משני ר' יעקב בשם ר"א תיפתר שכנסה פקתת ונתחרשה. לבאר זאת נקדים מה דגרסינן במס' גיטין (דף עא ע"א) אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ופירש"י ז"ל דכיון דיכול לדבר מתוך הכתב תשיב כפקח גמור וכותבין ונותנין גט לאשתו וכו' מיתיבי חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא לגיטין תנאי היא דתניא ארשב"ג בד"א בחרש מעיקרא אבל פקח ונתתרש הוא כותב ואחרים חותמין ופירש"י ז"ל כותב גט ואתרים חותמין על הגט אלמא דרשב"ג ס"ל כרב דפקח ונתתרש שיכול לדבר מתוך הכתב חשיב כפקח גמור ובירושלמי (דהכא ובגיטין פרק מי שאחזו) גרסינן תני חרש שתרם אין תרומתו תרומה ארשב"ג בד"א שהיה חרש מתחלתו אבל אם היה פקח ונתתרש כותב ואחרים מקיימין כתב ידו ר"י בר אחא ר"ח בשם ר"י חלוקין על השונה הזה אמרין והא מתניתא פליגא נתחרש או נשתטה אינו מוציא עולמית ויכתוב ויקיימו אתרים כתב ידו קיימונה בשאינו יודע לכתוב התיב רבב"מ והא מתניתא פליגא הרי שכתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתן לה אינו גט וכו' א"ר יודן תמן באומר כך וכך עשיתי ברם הכא באומר כך וכך עשו רבב"ל בעי מה אנן קיימין אם יש בו דעת לשעבר יש בו דעת לבא אם אין בו דעת לשעבר אין בו דעת לבא כן הגירסא במס' תרומות לפנינו א"ר אבא מרי בחרש אנן קיימין ואין שליחות לחרש אר"י בר"ב בבריא אנן קיימין למה אינו גט אני אומר מתעסק בשטרותיו היה ע"כ והירושלמי הזה חמור בתכלית דהנה מה דנחלקו ר' אבא מרי ור"י בר"ב באוקימתא דהברייתא דהרי שכתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו דפריך מיניה על רשב"ג דמר מוקי בחרש ומר מוקי לה בבריא מברייתא הזאת מוכיח הרשב"א וכל הראשונים ז"ל דאף בבריא לא מהני בגט אמירה לסופר רק בפה ולא בכתב ונקטו להלכה כר"י בר"ב וגזירת חכמים הוא בגט דבעינן לשמה דבעינן שישמע הסופר מפיו ולא סמכינן אכתב עד שישמע קולו [עי' בתוס' ז"ל] אולם מה דקשה להבין מאד מאד על הא דמוקי ר' אבא מרי הך ברייתא דבחרש אנן קיימין ולא מהני בכתב למה לו לסיים ואין שליחות לחרש דמשמע דכל החסרון הוא משום שליחות דחרש לאו בר שליח הוא וקשה דממ"נ אם לא ס"ל כרשב"ג וכתיבתו אינו מחזיק לי' לפקח א"כ אפילו בלא חסרון שליחות לא מצי לגרש דהא מתניתין היא נתחרש או נשתטה אינו מוציא עולמות ואי דס"ל כרשב"ג דכתיבתו מחזיק לו לפקח א"כ הרי בר שליחות הוא ומה שכתב הק"ע ז"ל דמ"מ אין שליחות לחרש מדכתיב איש ז"א דהא מאיש לא נתמעט אלא קטן כדאיתא בירושלמי בפ"ק דקדושין עיי"ש הגע עצמך שהיה חרש א"ל איש כלומר דהוא בכלל איש ופריך הגע עצמך שהיה קטן דקטן נתמעט מאיש וע"ז משני דרכו להגדיל הא קמן בהדיא דחרש לא נתמעט מאיש ובפירוש גרסינן במכילתין בתחלת המס' רשב"נ שמע כולהון מן ההין קריא מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ולשוטה וכו' עיי"ש הרי דבפירוש לא נתמעט חרש מאיש רק מידבנו לבו וחרש אינו בר מחשבה שאינו פקח ואם ע"י הכתב היינו מחזיקים אותו לפקח גמור א"כ הרי הוא בר שליחות גמור. אמנם האמת יורה דרכו דהבבלי והירושלמי מחולקין בענין הכתיבה דשיטת הבבלי דכתיבה מחזיק לו לפקח אליבא דרב ואליבא דרשב"ג ולפיכך קאמר רב כותבין ונותנין גט לאשתו דמשמע דאנתנו כותבין גט לאשתו והגם דבעינן שליחות דכתיבה מ"מ כיון דפקח גמור הוא ע"י הכתב ע"כ עושה שליח וכן פרש"י ז"ל דהחרש כותב בכתב לסופר כתבו גט לאשתי וחשיב כפקח מתוך הכתב והסופר כותב ומייתי סייעתא מרשב"ג דתניא ארשב"ג בד"א בחרש מעיקרא אבל פקח ונתחרש הוא כותב ואחרים חותמין עי' פרש"י ז"ל הוא כותב הגט ואחרים חותמין לעדות אלמא דחשיב כפקח מתוך הכתב וזה לשיטת הבבלי אבל לשיטת הירושלמי הוא שיטה אחרת לא דס"ל לרשב"ג דע"י הכתב הוא מוחזק לפקת ז"א דהכי גרסינן בירושלמי ארשב"ג בד"א בחרש מתחלתו אבל אם היה פקח ונתחרש כותב ואחרים מקיימין כתב ידו והוא כמו דגרסינן בתוספתא מפורשת (ריש מכילתין) רשב"ג אומר איזהו חרש שהיה חרש מתחלתו אבל פקח שנתחרש הוא תורם והן מקיימין על ידיו. וכן גרסינן בסיפא שם ר"י אומר קטן שהניחו אביו במוקשה הוא תורם ואביו מקיים על ידו תרומתו תרומה וכו' עיי"ש ומקיים על ידו פי' עומד ע"ג וס"ל לרשב"ג חילוק בענין חרש דאיזהו חרש דוקא חרש מתחילתו זהו חרש אבל בפיקח שנתחרש אינו חרש גמור אלא מהני מעשיו כשאחרים מקיימין מעשיו ולפיכך פיקח שנתחרש אינו בכלל חרש הנשנה במשנתינו בכלל חמשה לא יתרומו ומתניתין מיירי דוקא בחרש מתחילתו אבל פקח שנתחרש אינו בכלל חרש אלא אהני תרומתו בשאחרים מקיימין אותו וע"ז גרסינן בירושלמי אמר רשב"ג בד"א שהיה חרש מתחלתו אבל פקח שנתחרש הוא כותב ואחרים מקיימין כתב ידו ולמד הירושלמי דין גט מדין תרומה כמו דבתרומה ס"ל לרשב"ג דפקח שנתחרש אין דינו כחרש גמור אלא אהני תרומתו כשאחרים מקיימין על ידו כן נמי בגט בפקח שנתחרש כותב ע"י שאחרים מקיימין כתב ידו וזהו ברייתא אחריתא דמביא הירושלמי דלמד מדין תרומה והיא הברייתא דתוספתא (ריש מכילתין) אבל הבבלי מביא ברייתא אחריתא תנאי היא דתניא ארשב"ג בד"א בחרש מעיקרא אבל פקח שנתחרש הוא כותב ואחרים חותמין ופירושו דאחרים חותמין לעדות על הגט ולא דאחרים מקיימין על ידו אלמא דכתיבתו מחזיק ליה לפקח גמור ואילו בירושלמי גרסינן כותב ואחרים מקיימין כתב ידו וע"כ דהאי מקיימין הוא כמו מקיימין דגבי תרומה דל"ל דמקיימין משום קיום שטרות דז"א דמאי שייכא דקיום הכא דזה פשיטא דכי בשביל שהוא פקח ונתחרש לא לבעי קיום שטרות וע"כ דאחרים מקיימין כתב ידו הוא כמו בת ומה דהוא תורם ואחרים מקיימין על ידו וס"ל לרשב"ג דפקח שנתחרש אין דינו כמו חרש גמור אלא דאהני מעשיו ע"י שאחרים מקיימין עליו וע"ז התיב ר' בא ר"ח בשם ר"י חלוקין על השונה הזה אמרין והא מתניתא פליגא נתחרש או נשתטה אינו מוציא עולמית ויכתוב ויקיימו אחרים כתב ידו כיון דס"ל לרשב"ג דמהני בפקח ונתחרש ע"י שאחרים מקיימין על ידו אלמא דלא מהני ומשני קיימונה כאינו יודע לכתוב וע"ז התיב רבב"מ מברייתא הרי שכתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו אע"פ שכתבוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה אינו גט וע"כ קשה אמאי לא מהני כתב ידו הא בפקח שנתחרש מהני ע"י שאחרים מקיימין על ידו ור' יודן משני רומיא דברייתא על רשב"ג דלא דמי אמירה לשליח לכותב בשביל עצמו דאמירה לשליח הוא על להבא שמצוה שיכתוב והוא דבר שלהבא אבל כתיבת הגט בשביל עצמו הוא דבר על לשעבר שכותב צביתי ברעות נפשי וכו' ושבקית ופטרית וכו' דהוא לשון לשעבר וע"ז פריך רבב"ל אם יש בו דעת לשעבר יש בו דעת לבא וכו' נמצא לאחר שנתפקחו עינינו בע"ה בשיטת הירושלמי בענין דחרש דלאו דכתיבה מחזיק לו לפקח אלא דלרשב"ג ס"ל נ"מ בהלכ' חרש דאיזהו חרש גמור דוקא בחרש מתחלתו אבל בפקח שנתחרש אין דינו כחרש גמור אלא אהני מעשיו ע"י שאחרים מקיימין על ידו ניחא שפיר השתא הירושלמי (כתובות פ"ק) דפרך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה הא חרש אינו זוכה לעצמו אפילו ע"י דעת אחרת מקנה אותו ולא מועיל אפי' כשכתב וע"ז משני ר"י ב"א בשם ר' לעזר תיפתר שכנסה פיקחת ונתחרשה כלומר לא דנשא חרשת מתחלה שדינה כדין חרש גמור ז"א אלא שכנס חרשת אחריתא והיא פיקחת ונתחרשה שאין דינה כמו חרש מתחלתו שאין לו דעת וגזילו רק מפני דרכי שלום ואין לו קנין ז"א דפקחת ונתחרשה יש לה דעת ויש לה קנין דהא פקחת ונתחרשה אין דינה כמו חרש גמור ולעולם מיירי שנשאה בשעה שהיתה חרשת אבל לא חרשת מתחילה אלא פקחת ונתחרשה. אבל קשה דא"כ למה נקט תיפתר שכנסה הו"ל למימר תיפתר שהיתה פקחת ונתחרשה ולמה נקט שכנסה פקחת ונתחרשה דלשון תיפתר שכנסה פקחת ונתחרשה משמע דכנסה כשהיתה פקחת ונתחרשה אח"כ דאל"כ למה נקט תיפתר שכנסה ומאי מחדש בלשון שכנסה הא אנן קיימין בזה בפקח שנשא חרשת ועל הך ברייתא קאי וידעינן שכנסה ולמה נקט שכנסה הו"ל למימר שהיתה פקחת ונתחרשה וידעינן שכנסה אם לא שכנסה בשעה שהיתה פקחת ע"ז פריך מ"מ לא פקחת כנסה ע"ז מפרש דלרבותא נקט ומשמע לן מזה דין חדש תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה וכנסה פקחת ונתחרשה כלומר דהיתה מתחלה חרשת ונתפקחה ונתחרשה ובשעה שכנסה היתה לאחר שנתפקחה ונתחרשה כלומר בשעת כניסה היתה פקחת ונתחרשה אבל לא דהיתה מתחלה פקחת ונתחרשה אלא דמתחלה היתה חרשת רק בשעת כניסה היתה פיקחת ונתחרשה שלא תאמר הואיל והיתה חרשת תחילה אין לה כתובה ודינה כמו חרש גמור לפום כן צריך מימר יש לה כתובה ודינה כמו פקחת ונתחרשה ולפיכך קמ"ל בזה דקאמר תיפתר שכנסה ולא שהיתה פקחת ונתחרשה לאשמעינן דאע"פ שלא היתה מתחלה פקחת ונתחרשה רק בשעה שכנסה היתה פקתת ונתחרשה שלא תאמר הואיל והיתה חרשת מתחילה דינה כמו חרש מתחילתו ז"א אלא דינה כמו פקחת ונתחרשה שאז אין דינה כמו חרש מתחלתו וזה מדויק בלשון הגמרא תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה כלומר דלעולם היתה חרשת מתחילה רק שכנסה פקחת ונתחרשה שלא תאמר הואיל והיתה חרשת מתחילתה אין לה כתובה ודינה כמו חרש מתחלתו ז"א אלא דינה כמו פקחת שנתחרשה וע"ז ניחא דמתה אינו יורשה כיון דנשאה חרשת אע"פ שנשא פקחת ונתחרשה דיש לה זכיה מ"מ הא לא מציא להקנות וק"ל וזה כפתור ופרח בעזה"י:

הדרן עלך חמשה לא יתרומו