תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי סוטה ו:ב:ד

ר' בון בר חייה בעי חמותה שאמרה אני ראיתי' שנטמאת ובא ע"א ואמר כו' בהאי סוגיא פסקתי על החקירה במעשה שהי' ע"א ואשה שמעידין בעדות אשה במלחמה דבעינן ב' עדים. אם אשה וע"א מעידין בעדות אשה זו במלחמה אם נחשב לב' עדים או כע"א דהא מאה נשים חשיבי כע"א הגם שהאמינו חכמים אשה אחת לעדות אשה כעד אחד מ"מ לא אמרינן בדאיכא ב' נשים יהי' כב' עדים ז"א אלא אפילו מאה נשים נמי כעד אחד דמי וא"כ אפילו אי איכא חד סהדי כשר עמה נמי נימא דלא האמינו חכמים לאשה לעולם רק כעד אחד אבל לא נתנו לה חכמים כח לעולם לענין ב' עדים ולא נתנו כח הצירוף לאשה אחת דלהוי כתרי אלא לעולם אין לה כח יותר מעד אחד הן ע"י ב' נשים אין להם כח ב' עדים וכן על ידי צירוף נמי לא מצינו שתקנו חכמים בזה שתהי' מועיל עדותה לסהדותא דתרי ואולי לא מהני לצירוף ודבר זה צריך ראי' מן התלמוד ודבר זה הי' חקירה בין הלומדים נרם יאיר:

ונראה לפענ"ד לה"ר דגם בצירוף מהני ויכולין לצרף אשה לעד כשר ולמידן בה דינא דתרי סהדי דגרסינן במס' גיטין (דף ה' ע"ב) איתמר בפני כמה נותנו לה ר"י ור"ח חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה וכו' והא קיי"ל דבדרבנן עד נעשה דיין אלא הכא בהא קמיפלגי מ"ס כיון דאשה כשרה להביא את הגט זימנין דמייתי לה איתתא וסמכי עלה ומר סבר אשה מידע ידעי עכ"ל הגמרא ופירש"י ז"ל זימנין דמייתי איתתא וכו' וסמכו עלה לאכשורי בשנים ואשה לא חזיא לאיצטרופי בהדייהו עכ"ל. ולכאורה קשה דכמו שהכשירוה לעדות זו של קיום הגט כן נכשיר לה לדון בדייני קיום דהא קיי"ל כל הפסולין לדין פסולין להעיד וכיון דאכשרי לה לעדי קיום ה"נ אכשרה לדייני קיום ולמה לא נצרף לה גם לדייני קיום למה חמור דייני קיום מעדי קיום ולכאורה י"ל מכאן דאף דמכשירין אשה בעדות זו מ"מ לא מצינו שנתנו לה חכמים כח רק כעד אחד אבל אין לה כח לאיצטרופי למידן ע"פ כשנים אבל מצאתי בחידושי אדונינו הרשב"א ז"ל דמקשה זאת וז"ל תמיה לי אשה או אחד מן הפסולין שהביא את הגט מפני מה אין מצטרפין לקיום הגט כשם שנאמן לאמר בפני נכתב ובפני נחתם דהא בעלמא כל הפסולין לדין מחמת קורבא פסולין להעיד על חתם ידן של עדים ואין מקיימין ע"פ ולמה הוכשרו כאן להעיד ולא יוכשרו לקיום. י"ל כיון דקיום שטרות מדרבנן משום עיגונא אקילו בה אבל מכיון שהצריכו לאמר בפ"נ ובפ"נ בב"ד כדי לאמת ע"פ קרוב או ע"פ אשה מיהא שחתם ידן של עדים היא אין לך דין שהאשה והפסולין כשירין לו ועוד דלהבאת הגט הקילו והכשירו בה הנשים והפסולין חוץ מחשוק"ט והמנוין במשנתינו לפי שהקילו בדבר משום עיגונא לפי שלא ימצא את מי לשלח אלא זה וכאן שייך לומר משום עיגונא אקילו שאין הכל נעשין שלוחין להביא את הגט אבל לגבי קיום למה נקל בדבר ומה צורך יש בזה הלא ימצאו דים להישיבת ב"ד ולקיים בפניהם כנ"ל עכ"ל הרשב"א ז"ל. וא"כ הרי לפנינו מפורש דאם הי' שייך תקנת עיגונא גבי קיום כמו גבי עדות קיום הי' מצטרפין האשה לב' דיינים מיהא בצירוף ג' דינים אף דג' נשים לא יהי' חשובין רק כדיין אחד ואפילו מאה נשים כחד דמיא מ"מ ב' דיינים ואשה הוי ג' דיינים אלמא דמהני צירוף גבי אשה ואם נימא דלא מצינו תקנת חכמים בזה ואולי לא מהני להכשיר אשה רק כעד אחד אבל יותר מן עד אחד לא נתנו לה חכמים כח כמו דמאה נשים כעד אחד דמיין ולא מהני אשה לצירוף למהוי תרתי. א"כ מאי מקשה הרשב"א ז"ל דכמו דמהני לגבי עדי קיום ומכשירין אשה כחד סהדי כן נמי תצטרף לדייני קיום והוכרח לחלק בין דייני קיום לעדי קיום הא מעיקרא לא קשה מידי דלא תיקנו חכמים להכשיר האשה אלא בעד אחד בלבד. אבל לא לצרף לשנים א"ו דמוכח מהרשב"א ז"ל דמהני לצירוף ותירוצו הראשון של אדונינו הרשב"א ז"ל הוא נמי באופן זה דמחלק בין דייני קיום לעדי קיום דלעדות הכשירו חכמים לאשה משום עיגונא אבל לדין לא מצטרפת דלא מצינו בשום מקום דתהא אשה כשירה לדין ולא מצינו רק לגבי עדות דנאמנת אשה באיזה מקומות ולא בדין וכן פירושו מתוך שפירש לעיל דבקרוב מצטרף לדייני קיום אף דבעלמא דייני קיום הקרובים לבע"ד פסול מ"מ הכא הקילו משום עיגונא כדרך שהקילו והתירום בהבאת הגט ובעדות דוכתב לה לשמה ומקוים הוא וכשר עכ"ל. לפיכך מחלק הכא דבאשה לא אמרינן כן משום דאשה לאו בת דין היא כלל אף בעלמא ולא דמי להרוב שהוא בר דין בעלמא אבל אשה לא מצינו בעלמא דאין לך דין שהאשה והפסולין כשירין לו. וכן מוכח פירושו בר"נ ז"ל דכ' שם ז"ל וי"א כיון שהזכיר אשה שהוא דבר שאינו מצוי ולא בקרוב משמע שאף הקרובים מצטרפין לשלשה דאע"ג בדיינים קרובים לבעלי דבר פסולין בעלמא אפ"ה הקילו והכשירן כאן כמו שהקילו והאמינו הבע"ד לקיימו ולאמר בפ"נ ובפ"נ כדתנן האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שצריכה לאמר בפ"נ ובפ"נ ואעפ"כ לא הכשירו שתצטרף האשה לג' משום דאשה לאו בת דין היא כלל עכ"ל. וזהו כוונת הרשב"א ז"ל ג"כ בתירוצא קמא כדברי הר"נ ז"ל ומדחלק בין עדי קיום לדייני קיום משום דלא מצינו בעלמא להכשיר אשה לדיין משמע אבל משום צירוף שפיר מהני אף דג' נשים כדיין חד חשיבי מ"מ בצירוף ב' דיינים חשיבי ג' וז"ב:

ועפ"י דברינו יש להבין בטוב טעם מה שתמהו המפרשים ז"ל על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דהשמיט הך בעיא דירושלמי (במס' סוטה פ"ו) רבב"ח בעי חמותה שאמרה אני ראיתי' שנטמאת ובא ע"א ואמר אני ראיתי' שנטמאת מה בא להעיד אם שלא להשקותה כבר נראית שלא לשתות אלא לא בא להעיד אלא לפוסלה מכתובתה שאין מוציאין ממון ע"פ עד אחד ע"כ. וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק כר"ע דס"ל דעד אחד נאמן לטמאותה ע"כ שפיר הי' לו להביא הך בעיא בהלכה דכיון דכל עדותו לא מהני רק להפסידה מכתובתה מי נאמן או לא לכן ע"פ דברינו שפיר ניחא בע"ה דלכאורה קשה בפלוגתא דר"ט ור"ע באם עד אחד נאמן לטמאותה ולהפסידה כתובתה למה לן הנאמנות דע"א להפסידה כתובתה אף דלא נאמן הע"א לענין כתובתה מ"מ תיפוק לי' דלא נוטלת כתובה משום דאינה שותה וקי"ל בכ"מ דלא שותת לא נוטלת כתובה והרי במתי בעליהן עד שלא שתו קיי"ל כב"ה מתוך שלא שותת לא נוטלת כתובה משום דספק זנאי היא ספק לא זנאי ואינה מוציאת הכתובה מספיקא וכן בכל ט"ו נשים והשנויין בר"פ ארוסה (דף כ"ד ע"א) עיי"ש דלא שותת ולא נוטלת כתובה וא"כ כיון שלא שותת ממילא אין לה כתיבה דלאחר קינוי וסתירה אין האשה מוציאה כתובתה אלא בשתי' אבל בלא שתי' אין לה כתובה א"כ מ"ט דר"ט דס"ל דעד אחד נאמן לטמאותה ואינו נאמן להפסידה כתובה אמאי נוטלת כתובתה בלא שתי' ומי גרע ממתו בעליהן עד שלא שתו דלא נוטלת כתובתה וכן לר"ע דקתני כשם שנאמן לטמאותה נאמן נמי להפסידה כתובתה קשה ג"כ ל"ל הנאמנות דע"א בלא כך אין לה כתובתה מתוך שלא שותת:

וראיתי בס' נו"י ז"ל דמקשה זאת ומפלפל ע"ז הרבה [וכן ראיתי בכ"מ ז"ל דמקשה ג"כ בפ"א מה"ם על הרמב"ם ז"ל דפסק גבי מוזרת בלבנה דנוטלת כתובה הא מאחר שלא שותת אין לה כתובה וכמו כן מקשין התוס' ז"ל בר"פ מי שקינא על פירש"י ז"ל עיי"ש בדף ל"א] [ועל חמותה וצרתה וכו' לא קשה כנ"ל למה נוטלת כתובה דא"ל דהוא מדרבנן]:

ונראה לפענ"ד דלא קשה מידי דגרסינן במס' סוטה (דף ו' ע"א) אמר רב עמרם הא מילתא אמר לן ר"ש ואנהר עיינין ממתניתין סוטה שיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה דאמר קרא ועד אין בה והא איכא דידעי בה וכו' וכו' עיין פירש"י ז"ל. ואנהר עיינין ממתניתין ושבאו לה עדים שהיא טמאה אי לימא מקמי סתירה פשיטא וכו' וכו' ומספקא בתוס' ז"ל אם דווקא עדים שנים מהני לאחר השקאה או דעד אחד נמי וכן הא דקאמר ר"ש דסוטה שיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה אם דוקא שנים או אף עד אחד עיי"ש והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ג מה' ס' הלכה כ"ג וז"ל באו עדי טומאה אחר ששתתה הר"ז תצא בלא כתובה ואסורה לבעלה ואפילו לא אירע לה דבר מהדברים אלו מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה ועוד שמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו אבל אם בא ע"א והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה עכ"ל וכ' הבעל מל"מ ז"ל וז"ל דין זה דעד אחד לא נתבאר בגמ' אך הוא סברת רבינו ז"ל דס"ל דע"כ לא מהני ע"א אלא קודם שתי' דגזה"כ שלא תשתה כל שיש בה ע"א לטומאה וכיון דליכא שתי' להתירא נשארה באיסורה דומיא דנשים דאין ראוין לשתות מגזה"כ והם אסורות משום דליכא שתיה שיתירום ובזמן הזה נמי הוי דינא הכי דכיון דליכא מי סוטה נשארה באיסורה אבל אם כבר שתתה הרי היא מותרת עד שיבואו שני עדי טומאה אבל ע"א לא ואם הי' בא זה העד קודם שתיה היתה נאסרת לא מפני העד אלא מפני שהיתה נמנעת השתי' מגזירת הכתוב עכ"ל. ולפ"ז נראה לפענ"ד דהך פלוגתא דר"ט ור"ע גבי ע"א לא דמי לכל הני נשים דלא שותתים כמו ארוסה ושומ"י ואלמנה לכה"ג ומתו בעליהן עד שלא שתו או בא עלי' בעלה דהתם אינה שותת ואין המים בודקין אותה כדאיתא בגמ' בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו וכן כולהו דכוותי' אבל בעד דמונעה השתי' לאו דאמרינן דאין המים בודקין אותה ז"א אלא דהכא שפיר המים בודקין אותה דלא דמי לכל ט"ו נשים דהתם בוודאי אין המים בודקין אותה דנפקא לן מגזה"כ דתחת אישך וכי תשטה אשתו דלא נאמרה פרשה אלא בראוי לקיימה וראוי לאישות וה"פ דקרא כי תשטה אשתו בראוי לאישות הוא דאמר רחמנא והביא האיש את אשתו וכל הפרשה דהוא בדיקת המים האמור ג"כ בפרשה הא אין ראוי לקיימה ואינה ראוי' לאישות אינה בכלל מה שכתוב בפרשה דהוא בדיקת המים שכתוב בפרשה. וכיון דנתמעט ממה שכתוב בפרשה ממילה מבדיקת המים שכתוב בפרשה נתמעטה וכן כולהו חמש עשרה נשים אבל ע"א לא נתמעט ממה שכתוב בפרשה דנימא דמבדיקת המים שכתוב בפרשה נתמעט. ז"א דהא אם דרשינן ועד אין בה הא אחד יש בה והיא לא נתפשה אסורה א"כ לא קאי אסוף הפרשה אלא מקיימין לי' לסוטה וודאית שלא תשתה אם כן ידעינן רק דלא מניחין לה לשתות ואסורה אבל לא נתמעט מבדיקת המים דכתי' בפרשה דנימא דאין המים בודקין אותה וכ"כ רש"י ז"ל במס' סוטה (דף ו' ע"א) בד"ה ועד כו' אע"ג דדרשינן לעיל לע"א נאמן בסוטה ולסוטה וודאית שלא תשתה עוד אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן לי' נמי הכי ועד אין בה הוא דאמר והביא האיש את אשתו וכל הפרשה הא יש בה עד אין המים בודקין אותה עכ"ל. וכן פירש בד"ה ואנהרינהו לעיינין ממתניתין ומשום דקרא לאו ראי' הוא כ"כ דהא דרשינהו לסוטה ודאית שיש בה ע"א לפנינו וללמוד שלא תשתה ע"כ. וכוונתו דבשעה דדרשינן לי' לסוטה ודאית א"כ לא קאי אסוף הפרשה דהוא בדיקת המים ולא ממעטינן רק משתי' אבל אם אין מקרא יוצא מידי פשוטו וקאי אסוף הפרשה דהוא בדיקת המים נתמעט ביש ב' עדים מבדיקת המים. וכן הבין המ"ל ז"ל הנ"ל וז"ל אבל אי אמרינן דהקרא קאי אסוף הפרשה דהיינו אוהביא האיש את אשתו הפירוש הוא להיפך דה"ק ועדים שנים אין בה אלא ע"א אז הוא דוהביא האיש וגו' ויבדקוה המים אבל אם הי' בה שני עדים אין המים בודקין אותה וזה פשוט. א"כ ע"א לא נתמעט רק משתי' אבל לא מבדיקת המים אבל ב' עדים דקאי אסוף הפרשה נתמעט מבדיקת המים האמור בפרשה ועוד אי בע"א אין המים בודקין אותה א"כ אף לאחר שתי' שבא העד נמי תהא אסורה משום דלא בדקו לה המים אי מהני ע"א לבטל בדיקת המים מה לי קודם שתי' מה לי לאחר שתי' וכי בט"ו נשים כגון בממזרח לישראל אם נמצאת ממזרת לאחר שחי' יבדקו לה המים הא לא אשכחן בה חילוק:

ועוד דאי' מירושלמי (מס' סוטה פ"ג) דגרסינן שם זו טהורה לא שתלה לה זכות ולא שבאו לה עדים שהיא טמאה וכו' וכו'. אר"י כן אנו קיימין כששתת ולא בדקו לה המים שלא תאמר עדי שקר הם לפיכך לא בדקו לה המים אתא מימר לך שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה ע"כ וילפינן מטהורה היא עיי"ש וא"כ כל עיקר הטעם דילפינן בב' עדים דאין המים בודקין הוא משום דאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה א"כ אי אפשר לאמר בע"א דלא יבדקו לה המים דהא כל עיקר דאמרינן בב' עדים דאין המים בודקין אותה ולא אמרינן אדרבה סהדי שיקרא נינהו הוא משום גזה"כ שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה ולפ"ז היכי נימא בע"א דלא אמרינן עד שקר הוא ובדקו לה המים משום דאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה. א"כ אחה אוחז אח החבל בתרי ראשין למה לא בדקו לה המים מפני שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה ומפני מה אסורה לביתה מפני שאין המים בודקין לה. דהא לשיטת הרמב"ם ז"ל דאינה נאסרת מפני העד רק מפני שמנוע השתי' וא"כ אוחז את החבל בשני ראשין אין המים בודקין מפני שהיא אסורה לביתה ואסורה לביתה מפני שאין בודקין אותה וא"כ אין כח לעד אחד יותר מב' עדים דכל כח דב' עדים דמבטלין בדיקת המים הוא משום דאסורה לביתה וזה לא שייך בע"א. אלא ע"כ דלדעת הרמב"ם ז"ל בע"א דבוודאי מהני בדיקת המים ומים בודקין אותה. ורק כשבא חד סהדי קודם השקאה אסור להשקות אותה ונאמן חד סהדי לטומאתה וע"כ אסור למחוק את השם אבל ע"א אינו מבעל בדיקת המים כיון דלאו גזה"כ היא דלא שייך בה שתי' דלא נאמרה פרשה בזה כט"ו נשים הנ"ל אלא משום איסור. וקי"ל בדבר שנעשה באיסור אם אין תקנה להאיסור שכבר עבד אי עבד מהני וכ"כ הפוסקום ז"ל. ובלא"ה כיון דלא מצינו בתורה דאין המים בודקין אותה מה"ת נימא דלא יבדקו המים:

וע"כ בזה הנפ"מ בין איכא ע"א קודם השקאה לאתא אחר השקאה דקודם השקאה אין מניחין אותה לשתות אבל כשבא לבתר דשתתה כבר בדקו לה המים. ומהרב בעל מ"ל ז"ל גופי' מוכח כן דלמה לו לחדש דס"ל לרבינו ז"ל דעד אחד לא מהני רק לענין השקאה ואינה אסורה מפני העד רק מפני שמונעה משתי' ואם נימא דקודם השקאה אין המים בודקין אותה וכשבא אחר השקאה מים בודקין אוחה ל"ל למימר דאינה אסורה מחמת העד אלא מחמת השתי' שלא שתתה ז"א דנימא שפיר דנאסרה מפני העד ורק אימתי האמינה תורה לעד רק קודם שתי' ולא בדקו לה מים אבל אחר שתי' לא האמינה התורה לעד אחד ובדקוה המים וסהדא שקר הוא ואלא ע"כ דלא מחלקינן בזה אלא דנאמן בין קודם שתי' ולאחר שתי' באופן אחד דלא נאמן רק לענין להמניע' השקאה ואם נימא דאין המי' בודקין א"כ מאי נפ"מ בין קודם שתי' לאחר שתי' כיון דנאמן שלא לבדוק המים ואלא ע"כ דלא מהני עדותן רק שלא ישקוה משום דאסור להשקותה ואסור למחוק אח השם בדאיכא חד סהדי והאמינו התורה ע"ז שוודאי נטמאת. וע"כ אין מניחין אותה לשתות אבל כשבא לאחר שכבר שתתה ובדקוה המים ונמצאת טהורה לא מועיל עדותו וז"ב לפענ"ד:

וע"ז שפיר ניחא מה שס"ל לר"ט דע"א נאמן לטמאוחה ולא להפסידה מכתובתה ולא קשה כלום האיך תוציא כתובתה הא עכ"פ לא שותת ואנן קי"ל בכ"מ שלא שותת לא נוטלת כחובתה ז"א דאימתי אמרינן כן רק בהנך ט"ו נשים וכמו שמתו בעליהן עד שלא שחו דקי"ל דאינה שותת ולא נוטלת כחובה דהתם אין המים בודקין אותה וכיון דאינה יכולה לברר שלא זינחה האיך תטול כחובה אבל גבי ע"א דהמים בודקין אוחה וא"כ יש בידה לברר רק דאין מניחין לה לשתות ע"כ נוטלת כחובה [כמו בבעלה אינו רוצה להשקותה קי"ל במחניחין דף כ"ד דנוטלת כתובה] וה"נ היא טוענת דעד שקר הוא ואני יכולה לשתות ולברר שלא זנאי ורק אנן מאמינים להעד ואין מניחין לה לשתות ע"כ שפיר יש לה כתובה. והחילוק מבואר בפשיטות בין אם נימא דעד אחד אינו מבטל פעולת בדיקת המים רק אינו מניח לה לשחוח ומעכב אוחה מלשתות בין אם נימא דע"א מבטל בדיקת המים שלא יפעול פעולתה. דאם ע"א אינו מבטל בדיקת המים רק דאינו מניח לה לשתות דנאמן שנטמא'. וע"כ אסור למחוק אח השם. לכן אינו נאמן להפסידם כחובתה ואי קשיא סוף סוף היכי נוטלת כתובה בלא השקאה הא בלא בירור אינה מוציאם כתובתה ז"א דכיון דאינו נאמן ע"א לענין כתובה שפיר יש לה כתובה דהא יכולה באמת לברר ע"י השקאה שלא זינתה דהמים פועלים בדיקתה והרי היא טוענת שאני עתיד ליגרר ע"י השקאה ואין כח ביד הע"א למונעה ולעכבה מלשתות לענין כחובה דלענין כתובה הוי כמאן דליתא לע"א בעולם ואין לנו כח לעכבה ולא להניח אותה לברר. וכיון דהיא טוענת שאני יכולה לברר ומותר להשקינו כי עד שקר הוא שלא נטמאתי. וע"כ יכולה אני לברר רק דאנן מאמינים להעד ע"ז ס"ל לר"ט וכי היכן מצינו ע"א בממון כלום דהא לפי דבריה יכולה לברר ורק נאמנות דע"א מעכבה מלברר ע"ז מקשה דע"א אינו מועיל בנאמנותו רק לענין איסור אבל לא לענין ממון ואי דאינה יכולה לברר סוף סוף ע"י ע"א. הא עכ"פ היא טוענת שיכולה לברר וליטול כתובתה ורק ע"י הע"א אין מניחין לה לברר. וע"א בממון אינו כלום. אבל אי העד אחד מבטל בדיקת המים א"כ אינה יכולה לטעון שעד שקר הוא ואני יכולה לברר ז"א דאיך יתברר הא ע"י שלא יבדקו לה המים אין ראי' דהיא טהורה דשמא נטמאה באמת וממילא העיד העדות אמת והאיך יכולה לטעון שיכולה לברר דאם נטמאתי יפעול המים בדיקתן ז"א דאם נטמאה ממילא אמת הודעת העד אחד. ואין המים בודקין אותה וע"כ לא מהני מה שלא נאמן העד לענין כתובה דאפילו שאינו נאמן מ"מ האיך יבדקו לה המים דהמים אין בודקין רק באם נטמאה. ואם נטמאה הרי אמת העיד העד ושוב לא מהני בדיקתה. בשלמא אם בדיקת המים לא נתבטל ע"י העד ורק דע"י נאמנות שלו אסורין להשקותה. וע"כ לא מהני הנאמנות לענין להפסידה כתובתה דהא היא טוענת דשקר העד העיד ולא נטמאתי ואני מותרת לשתות ואם נטמאתי והודעת העד אמת יבדקו לי המים ומה שאתם מאמינים לדברי העד ואין מניחין לי לשתות ע"פ הע"א לא כל כמיניה דע"א להפסיד כחובתו. וע"כ שפיר נוטלת כתובה אבל אי נימא דאין המים בודקין אותה ע"פ הע"א א"כ האיך יכולה לברר דהאיך תטעון לאו כל כמיניה דע"א דיפסיד כתובתי הלא שקר העיד דבאמת לא נטמאתי אבל מ"מ האיך יבדקו לה המים וע"כ אינה יכולה לברר הדבר וז"ב וע"כ ר"ע דס"ל שלא תטול הוא דווקא משום נאמנות דע"א כשם שע"א נאמן לטמאותה כן נאמן נמי להפסידה כתובתה אבל לא מפני שלא שותת:

ואם נימא דמצרפינן אשה לע"א ודנין בה דין ב' עדים יש מקום להקשות להך איבעיא דרבב"ח בחמותה שאמרה אני ראיתי שנטמאת ובא ע"א ואמר אני ראיתי' שנטמאת מה בא להעיד אם שלא להשקותה כבר נראית שלא לשתות לא בא להעיד אלא להפסידה כתובתה שאין מוציאין ממון ע"פ ע"א ע"ז יש להקשות הא הכא כיון דאיכא ב' סהדי על טומאה מה איכפת לן דליכא אלא חד סהדי אכתובה מ"מ לא נוטלת כתובה מתוך שלא שתתה והא מכיון דאיכא תדי סהדי אטומאה א"כ לא בדקו לה מיא כמו דגרסינן בהדיא אמר ר"ש סוטה שיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה ובתרי סהדי בוודאי אין המים בודקין אותה אליבא דכו"ע ודמיא לכל הנך ט"ו נשים דאין המים בודקין אותה ואינה נוטלת כתובה א"ל דנימא דלא מצרפינן אשה לע"א דיהא עדים אבל ז"א דהא שיטת הירושלמי דהא דאין המים בודקין בדאיכא ב' עדים הוא שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה כמו דגרסינן (בפ"ג דסוטה) בירושלמי א"ר יצחק כן אנן קיימין כששתת ולא בדקו אותה המים שלא תאמר עדי שקר הן לפיכך לא בדקו אותה המים אחא מימר לך שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה ע"כ. וא"כ כל עיקר דלא בדקו המים בדאיכא ב' עדים הוא משום שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה ולא מהני בדיקת המים רק לברר הספק אבל במקום שהיא אסורה לביתה לא מהני בדיקת המים וא"כ לפ"ז אימת לא מהני בדיקת המים בדאיכא ב' עדים דווקא בדאיכא ב' עדים כשירין בכ"מ אבל הכא גבי אשה וע"א דבאמת אשה פסולה לעדות בכ"מ רק בסוטה הכשירה התורה אין לנו ליתן בה כח אחר מאשר הכשירה התורה ועל מה מצינו שהכשירה התורה רק דווקא בע"א לענין להמניעה מלהשקותה ואפילו אם נצרף אותה לעוד ע"א אין מתגבר כחה להאמין לה יותר מהנאמנות שהאמינה תורה ומה"ת נימא דע"י צירוף חהי' נאמנת יותר ממה שהאמינה התורה דבשלמא בע"א כשר דלא האמינה התורה רק לענין להמניעה מלהשקותה אבל לא לאוסרה על ידו הוא משום החיסרון דהוא ע"א אבל שיצטרף עם ע"א ממילא נאמן לאוסרה כמו בכל התורה דב' עדים נאמנים אבל אשה דפסולה לעדות בכ"מ ואילולי גזה"כ לא היתה נאמנת אף להמניעה מלהשקותה רק מגזה"כ נאמנת לענין להמניעה מלשתות וא"כ אפילו אם יצטרף עוד ע"א עמה האיך אנו דנין על זה דין דב' עדים לאוסרה על בעלה הא אשה פסולה לעדות ואין כאן ב' עדים רק לעכב השקאה וא"כ אפילו לאחר הצירוף אינה אסורה לביתה מפני אלו ב' עדים רק דמונעים השתי' ממנה ושיטת הירושלמי אפילו בב' עדים הא דלא מהני בדיקת המים הוא מפני שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה אבל בל"ז המים בודקין. וא"כ הכא נמי מתוך שהמים בודקין רק דאין מניחין לה לשתות שפיר נוטלת כתובה ואינו מפסדת כתובתה משום שלא שותת ורק ע"פ נאמנוח דע"א שפיר מיבעיא לרבב"ח חמוחה שאמרה וכו' מכיון דלא מהני עדותו לטומאה אולי לא מהני אף לכתובה:

וכ"ז הוא דווקא לשיטת הירושלמי דאין המים בודקין בב' עדים משום דאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה והוא משום דהירושלמי יליף מטהורה היא ולא שיש עדים שהיא טמאה ודייק דאין המים בודקין רק בטהורה אבל לא באשה שהיא אסורה לביתה ולפיכך דווקא בעדים שאוסרין אותה לביתה הוא דאין המים בודקין אותה אבל בעדים שאין אוסרין אותה לביתה שפיר בודקין המים דלא נתמעט מטהורה היא אבל לפי שיטת הש"ס דילן דגרסינן אמר ר"ש סוטה שיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה שנאמר ועד אין בה והאיכא דידעי בה עיין במס' סוטה (דף ו' ע"א) עיי"ש ולפ"ז אף דלא אסרוה לביתה הנך דידעי בה נמי אין המים בודקין אותה רק בדאיכא ב' עדים שנאמין על טומאתה אף דלא אסרוה לביתה אלא דידעי בה. ועפ"ז אפילו אשה דנאמנת בטומאת סוטה אפילו לא לאוסרה לביתה עם עד אחד הוי שפיר ב' עדים בצירוף ולא קרינן שוב ועד אין בה וע"כ מה איכפת לן שלא נוציא ממון ע"פ ע"א הא סוף סוף אינה נוטלת כתובה מחמת שלא שותת דאין המים בודקין אותה ואע"פ שבסוף הסוגיא (בסוטה דף ו') גרסינן תניא כוותיה דר"ש ולא מטעמי' טהורה היא ולא שיש עדים במדה"י מ"מ לא נתבטל הדין ממה שהיה בתחילה כמו דגרסינן במס' יבמות (דף מ"ב) אלא סתם מעוברת למניקה קיימא וכו' וכ' בתוס' ז"ל דר"ש הזקן ז"ל אומר דגרושה מעוברת מותרת לינשא מפני דכל עיקר הטעם בשביל זה ואינה משועבדת לו וכתב בתוס' ז"ל דהא לטעמא קמא משום דחסא אין נפ"מ בין גרושה לאלמנה ואע"פ דהדר מטעמא מדינא לא הדר וא"כ ה"נ דמדינא לא הדר מטעמא קמא. וכהילכתא ולאו מטעמא וכן הרמב"ם ז"ל פסק כטעמי' דר"ש בפ"ג מה' סוטה הכ"ג וז"ל באו עדי טומאה אחר ששתתה הר"ז תצא בלא כתובה ואסורה לבעלה ואפילו לא אירע לה דבר מדברים אלו מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה וכו' עכ"ל הרי כטעמא דר"ש וע"כ שפיר ניחא מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך בעיא דרבב"ח משום דסוף סוף אינה נוטלת כתובה דמשום צירוף נעשה ב' עדים שמודיעין זנותה ואין המים בודקין אותה ומתוך שלא שותת אינה נוטלת כתובה [ומה שכתבתי לעיל להוכיח דלא נימא בע"א דאין המים בודקין אותה דשיטת הירושלמי דכל עיקר דאין המים בודקין בב' עדים משום דאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה וא"כ האיך נימא דבע"א דלא מהני לאוסרה רק דלא יבדקו לה המים הא כיון דלא מהני עדותו לאוסרה לביתה למה לא יבדקו לה המים הגם שכתבנו דלשיטת הש"ס דילן לא איכפת לן ע"ז ואפילו לא אסרו לביתה נמי לא יבדקו המים מכ"ז שפיר הוכחנו לעיל דע"כ לשיטת הירושלמי כן הוא דבע"א דלא אסרה לביתה המים. בודקין וכיון דלשיטת הירושלמי מוכח כן דבע"א מבטל השתי' משום דאסור לשתותה ולא מניחין לה לשתות וא"כ לא נחלק שיטת הבבלי ג"כ מזה ודו"ק]:

וכ"ז הוא לשיטת הרמב"ם ז"ל אבל לשיטת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דס"ל דאף עד אחד נאמן אחר השתי' ומים אין בודקין אותה משום דאנן מאמינים לע"א ומה שלא בדקו לה המים משום דבוודאי איכא ב' עדים במדה"י כמו שכתב המל"מ ז"ל עיי"ש מ"מ ניחא נמי שיטת הירושלמי משום דדייקי התוס' ז"ל הלכה דידהו דע"א נמי מהימן משום דאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים וכו' ולכאורה פי' הוא משום דבכ"מ דהאמינה תורה לע"א יש לו כח כמו שנים. וע"כ כמו גבי שנים לא אמרי' סהדי שיקרא נינהו כן נמי גבי אחד ומה שלא בדקו המים דאימר יש סהדי במדה"י ולא מחלקינן בין ע"א לב' עדים וכמו גבי שנים לא אמרינן סהדי שיקרא נינהו כן נמי גבי ע"א לא אמרינן סהדי שיקרא נינהו ומה שלא בדקו המים דאימר יש סהדי במדה"י וכ"ז הוא דווקא לר"ש דממעט בדיקת המים בדאיכא סהדי במדה"י משום ועד אין בה והא איכא דידעי בה וכיון דאיכא דידעי בה אין המים בודקין אותה אבל לפי הברייתא דממעטין מטהורה היא וכן שיטת הירושלמי דממעט מטהורה היא ואין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה א"כ באם לא אתו סהדי קמי ב"ד מאי הוי הא אינה אסורה לבעלה רק ע"י הגדה בב"ד וא"כ למה לא נאמר עד שקר הוא דהא לא בדקו לה המים וא"ל דילמא איכא ב' עדים במדה"י ז"א דהא כל עיקר דלא בדקו לה המים בב' עדים משום שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה וכ"ז דלא הגידו בב"ד אינה אסורה לביתה א"כ שפיר בדקו לה המים וניחא הכל. היוצא לנו מזה דאשה וע"א מצטרפין לב' עדים ותשובין כשנים בגט לענין בפ"נ ובפ"נ וכ"ש בעדות אשה במיתת הבעל דקיל טפי כדכתב הריב"ש ז"ל בסי' ר"מ דאע"ג דאמרי' במס' גיטין (דף ע"א) אר"י ב"מ אר"ש בעדות אשה דאקילו בה רבנן הוא דווקא במיתת הבעל דאקילו התם טפי דנאמן ע"כ אפילו בכתב נמי מהימן אבל בפ"נ לא מהני בכתב עיי"ש היטב וא"כ כ"ש בנ"ד דמצטרפין אשה וע"א לחשוב אותם כב' עדים:

אבל כ"ז דווקא יש מקום להוכחה שלנו לענין כת הצירוף רק דווקא אשה וע"א דהא דהאמינו חכמים לאשה בעדות אשה הוא מגדר עדות דהכשירו חכמים אשה לעדות כמו עד כשר ולא מתורת נאמנות אלא דעדות הוא והכשירו חכמים במקום זו אשה כמו איש וכ"כ הריב"ש ז"ל סי' שע"ז וז"ל. ואע"פ שנראה מן הגמ' דאפילו מפי עבדו כו' וכו' שאני הני שנאמנין בתורת עדות וכו' אלא חכמים האמינום בעדות אשה כעד כשר וכו' א"כ יש מקום לאמר דגם בצירוף עד כשר הוי כשנים והגם דלא נחשביה כב' עדים בב' נשים ולא נתנו להם חכמים הכח דב' עדים ולא חשבינן לב' נשים כב' עדים אבל מ"מ בצירוף עד כשר נחשבין כשנים ודנין בה דין דתרי סהדי ומוכרח כן מהך דגיטין (דף ה' ע"ב) הנ"ל וגם שם במה שמהימן עד אחד לאמר בפ"נ ובפ"נ הוא ג"כ בגדר עדות וכן אשה נמי בע"כ מתורת עדות וכ"כ הריב"ש ז"ל בסי' ר"מ וז"ל שם אלא שכל מי שכשר להיות שליח יהא נאמן לקיימו ובלבד שיאמר בפ"נ ובפ"נ אמנם בפיו כמו בעדות אחר דהא עדות גמור הוא לקיים הגט כדבעינן בגמ' שיאמר בפני שלשה כקיום שטרות או בפני שנים דעד נעשה דיין בקיום שטרות וכו' וכו' אבל בכאן בעינן אמירה ממש כשאר עדות וכו' אלמא דגם אשה דצריכה לאמר בפני ג' הוא משום עדות עיי"ש ותמצא כן ולפ"ז אימתי מוכח דע"י צירוף עד כשר חשבינן לה כשני עדים היינו דווקא באשה אבל מסל"ת דאינו בא להעיד כמו שכתב הב"ש ז"ל בס"ק ל"ו עיי"ש דמסל"ת אינו בעדות כלל אלא משום דקים לן דקושטא קאמר ומשום עיגונא הקילו חז"ל עיי"ש. ולפי"ז האיך נצטרף אותו לע"א לחשוב אותו כב' עדים דהא מסל"ת לא מהימן בתורת עדות אלא דקושטא קאמר ונמצא שאין כאן אלא ע"א לבד:

אבל מ"מ יש לאמר דהא קיי"ל דלא אברו סהדי אלא לשיקרא. וגזר רחמנא שלא יתאמת הדבר רק ע"פ שנים והא דמשה ואהרן כשהם קרובים לא מקבלין אותו לעדים לאו משום דלא מהימני אלא דגזה"כ הוא כבר בארתי בשו"ת הרידב"ז סי' ב' בשם הגאון בעל בית מאיר ז"ל דהוא מגזה"כ דלא מקבלין הגדה דידהו וממילא הוי כאילו לא הגידו ולא נתאמת הענין:

א"נ כמו שכתב הבעה"ט ז"ל דגזירת הכתוב דלא יהא נאמנים עי' בתשובותי סי' ב' אבל בא"ס דכל עיקר דבעינן ב' עדים הוא לאמת הדבר ולא נתאמת הענין מגזה"כ רק ע"פ שנים. ולפ"ז כיון דמסל"ת נאמן כעד אחד. ולענין נאמנות לא גרע מן ע"א ואשה שהם נאמנים בתורת עדות והוא בתורת נאמנות אבל הנאמנות שלו הוא כע"א וכאשה והרי המהרי"ק ז"ל כתב בסי' קכ"א דמסל"ת עדיף מאשה המתכוונת להעיד עיי"ש היטב ותמצא כן. וא"כ כמו דמצטרפין אשה לעד כשר לענין ב' עדים. ה"נ נצרף מסל"ת לענין נאמנות. דהא המהרי"ק ז"ל ס"ל דעדיף הימנותא דמסל"ת מסהדותא דאיתתא ישראלית המתכוונת להעיד. והגם דב' מסל"ת לא חשיב נאמנות כבתרי סהדי אבל מסל"ת ועד אחד חשיב נאמנות כבתרי וא"כ כמו דמצטרפין סהדותא דאיתתא לע"א לענין עדות כן נמי מצטרפין נאמנות של מסל"ת לע"א לענין נאמנות. וכ"כ המהרי"ק ז"ל ומאחר דאשה מפי אשה מפי עבד מהימנא כ"ש כותי מפי כותי במסל"ת עכ"ל. וה"נ בנ"ד כמו דמצטרפין סהדותא דאיתתא לע"א לענין תרי סהדי כן נמי מצטרפין נאמנותו של מסל"ת לע"א לענין נאמנות דיהא נאמנות כשני עדים וע"כ דע"א מהימן כע"א ולא פחות והראיה דהא סהדותא דאשה בעדות אשה הוי' כע"א כדגרסינן מאה נשים כע"א דמיין וכיון שעדיף נאמנותו של מסל"ת מסהדותא דאשה ע"כ דלא גרע נאמנותו מע"א לענין נאמנות וכיון דנאמן כע"א לענין נאמנות א"כ אם נצטרף אוחו לעד כשר יהא נאמנות של שנים. וכיון דלא איברו סהדי אלא לשיקרא והא דצרכינן ב' עדים הוא לאמת הדבר ע"פ שנים. וא"כ בנ"ד אע"ג דלא חשיבי ב' עדים מתורת עדות אבל מ"מ זכינו לנאמנות כבתרי ומכיון דלא איברו סהדי אלא לשיקרא הרי נתאמת הדבר ע"פ שנים. והא דבעינן בעלמא מתורת עדים הוא משום גזה"כ דלא יתאמת הדבר בלא עדים בתורת עדות כמשפט העדות ואם חסר ממשפטי העדות או דלא מקבלינן ההגדה ודמיא כאילו לא הגידו וממילא לא נחאמת או דלא מהימני מגזה"כ אם חסר ממשפטי העדות אבל אם היו נאמנים היינו דנין להוציא ממון כמתרי סהדי אך דגזה"כ במשפטי העדות דלא נאמנים ולא נתאמת הדבר אבל במקום דמהימני שנים בלא תורת עדות הרי חשיב כב' עדים בכ"מ וכן מצינו במס' שבועות (דף מ"ב ע"א) ההוא דאמר לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל פרעי' באפי תלתא אר"פ כבי תרי הימני כבתלתא לא הימניה א"ל ר"ה ברדר"י לר"פ אימור דאמור רבנן איזיל בתר רוב דיעות ה"מ לענין אומדנא דכמה דנפישי בקיאי טפי אבל לענין עדות מאה כבתרי ותרי כמאה עכ"ל וכן פסקינן בשו"ע חו"מ סי' ע"א אלמא דהיכי דנאמן כבי תרי חשיב כמו עדות כדאמרינן אבל לענין עדות מאה כתרי ותרי כמאה וכן מה דקי"ל בכ"מ דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי הוא מגזה"כ כי הוא זה עיין ברש"י ז"ל במס' קידושין (דף ס"ה) עיי"ש ועיין בקצוה"ח ז"ל ל"ד עיי"ש דהאמינה התורה על עצמו כב' עדים והתם אע"ג דלא בתורת עדות הוא אלא בתורת נאמנות דהא לא בעינן משפטי עדות כמו מפיהן ולא מפי כתבם דהא אם יתחייב א"ע בכתב נמי כמאה עדים דמי וכן כל הפרטים אלא דנתן לו התורה נאמנות כמו ב' עדים ואלמא מכיון דאיכא נאמנות כב' עדים חשיב כב' עדים גמורים והוא מטעם דלא איברו סהדי אלא להתאמת הדבר דלא איברו אלא לשקרא והא דבעינן תורת עדים ומשפטי עדים הוא משום גזה"כ דלא יתאמת כי אם בשני עדים במשפטי עדות אבל במקום דמהימן בנאמנות כב' עדים שפיר חשיב כתרי עדים דלא בעינן תורת עדות רק כדי שנאמין להם ולדבריהם אבל אם מאמינים להם כשנים בלא תורת עדות שפיר חשובים כשנים וא"כ ה"נ כשנצרף הימנותא דמסל"ת דהוא נאמן כע"א לע"א כשר ויהא נאמנים כשנים. חשובים כשני עדים ולפי הרבה פוסקים ז"ל דטילטול והזזה ממקומו חשיב כקברתיו לזאת איתתא דא מותרת לעלמא בתר חליצה היבום. והנראה לפענ"ד כתבתי. ה' יתברך יצילני ממכשול שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו ולא אכשל בב"א שאינן מהוגנים ח"ו שלא אומר על טמא טהור וה' ישלח משיחינו ויתקוים בנו במהרה הנביאה ושבתם וראיתם וגו' בב"א: