תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי פאה ד:א:ה

פרק רביעי תני בשם ר"מ כל האילנות סכנה וכו'. לקמן בריש פ"י נחלקו ר"י ורשב"ל בהפקיר לאדם ולא לבהמה לישראל ולא וכו' דלר"י דמפרש טעמא דב"ה דבעו שיהא הפקר לעניים ולעשירים מקרא דאותם הפקרו הפקר ולרשב"ל דמפרש טעמייהו מקרא דונטשתה אין הפקרו הפקר יעוי"ש. ולכאורה לפי מה שכ' הרמב"ם ז"ל (פ"ב ממ"ע הט"ז) הטעם בדלית ודקל דמחלק בידו משום שהם סכנה גדולה ומוכח לכאורה דנפקא לן מדרשא דאותם שאין בהם סכנה וא"כ מוכח מזה דהרמב"ם ז"ל פוסק כר"ל לגבי ר"י כיון דקרא דאותם מיבעי לן לאין בהם סכנה ע"כ טעמייהו דב"ה גבי הפקר משום דילפי מונטשתה. ועיין בנוב"י ז"ל מה"ק אה"ע סי' נ"ט שמסתפק היאך פוסק הרמב"ם ז"ל בהא דהפקר אם כר"י או כר"ל. אך לפי מה שנתבאר בפנים אין מכאן הכרע כלל דהא אפילו לדרשא דקציר נמי בעינן טעמא דסכנה דאי משום דאין הקטן מושל כגדול לא ידענו רק דאינו מחויב להניח דוקא במחובר אבל לא ידעינן שיהא אדרבה מחויב להניח תלושין וע"כ דהוא מדרבנן משום סכנה ולפיכך אפילו לרבנן דדרשי קציר הא דבשאר אילנות שהקטן מושל בהם כגדול נותן במחובר הוא משום דסברי דאין בהם סכנה כ"כ אבל אם הי' בהם סכנה הי' מחויב גם בהם לחלק בידו דגם בדלית ודקל הא דמחויב לתלוש ולחלק בידו הוא משום סכנה. וע"כ שפיר י"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל כר"י דמקרא דאותם ממעטינן הפקר לעניים ולא לעשירים וטעמא דסכנה הוא מדרבנן שיהא מחויב לתלוש כדמסיק הירושלמי הכא: