תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי פאה א:ג:ב

רבי יוסי בשם ר"י ב"ל ובקצרכם מה ת"ל לקצור אלא אחד לגבוה ואחד להדיוט. רבי יודן בעי כלום מעות הקדש מתחללין אלא בתלוש כו'. הסוגיא הזאת מתבארת בע"ה יפה בפנים ולמען להבין מקור הדברים הנה הפ"מ ז"ל והנו"י ז"ל כתבו (במס' מע"ש פ"ה ה"ב) אשר הקדש אינו מתחלל במחובר ואין פודין מחובר לקרקע בהקדש כמו נטע רבעי דאינו נתחלל במחובר. וראיתי שחכם אחד תמה עליהם הא זה סותר מקומות רבות ובהדיא שנינו הקדיש קמה ופדה קמה. וכן גבי נטיעות הרי אלו קרבן אם אינן נקצצות וכן בסנהדרין (דף ט"ו) גבי שערו ובאמת דבריהם ז"ל הוא דבר פלא. אבל הכרעת הדברים הוא כך באם שהקרקע והקמה שניהם הוי של הקדש לא נפדה הקמה לחוד ודוקא גבי שערו במס' סנהדרין דלא הקדיש רק השערות אז נפדה אפילו המחובר לבד וכן גבי נטיעות דלא הקדיש רק הנטיעות אבל אם הקדיש הקרקע והנטיעות והשערות אז אין נפדה המחובר לבד בלא הקרקע וראי' ברורה יתנו עדיהן ויצדקו ומתחלה נקדים מה דקשה לכאורה על תשו' הרשב"א ז"ל ס' תקס"ג דכתב וז"ל ז"ל דבגבוה ובהקדש אי אפשר לומר גופה מהיום ופירי לאחר ל' לפי שאי אפשר שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש אלא א"כ שייר מקום היניקה והראי' מההיא דשלהי המוכר את הבית (דף ע"ח ע"ב) ר"ש אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה ותני עלה מ"ט הואיל וינקין משדה הקדש שאי אפשר שיהא השדה להקדש ויניקתו להדיוט ואמרינן עלה בגמ' ואי אמרת שיורי משייר אמאי מדנפשייהו קינקי אלמא כל כמה דלא שייר מקום היניקה בפירוש אי אפשר משום דכל שטח האדמה היונק צריך להיות חולין] כ"ש זה שמשייר כל הפירות וא"ת מה ראית לבטל ההקדש מפני השיור אדרבה נבטל השיור מפני ההקדש ולא היא הקרקע בחזקת בעלים וכיון שאתה צריך לבטל אחד מהן אוקי ממונא בחזקת מארי' וכו' עיי"ש [והארכנו בהרשב"א ז"ל הזה במסכת גיטין בפ' מ"ש עי"ש ותמצא טעם בע"ה] ולכאורה קשה על הרשב"א ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי במסכת קדושין (פ"ג) הר"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה אינה מכירה וליידא מילה אמר לאחר שלשים לשייר לו גיזה ועבודה פי' דלעולם הקדישה מעכשיו ורק שייר לו עד ל' יום יהא הגיזה שלו וקשה הא א"כ ינק הדיוט משל הקדש. אך לא רק מהירושלמי קשה אלא קשה כן משיטת הבבלי מסוגיא ערוכה במסכת חולין (דף קלה ע"א) דגרסינן שם א"ק צאנך ולא צאן הקדש טעמא דכתב רחמנא צאנך הא לא"ה כו' הב"ע בקדשי בד"ה כו' סד"א הואיל ומדאורייתא בני גיזה נינהו היכי דגזז ליה ליתב לי' והא קדיש לי' סד"א ליפרוק וליתיב לי' והא בעי' העמדה והערכה כו'. אר"מ בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לבד"ה חוץ מגיזותיה סד"א ליגזז וליתיב לי' א"ק צאנך ולא צאן הקדש א"ה קדשי מזבח נמי ומשני כחשי [פרש"י ז"ל דבניטל הגיזה מכחש הבשר ואסור לגוזזה עכ"ל ז"ל] קדשי בד"ה נמי כחשי דאמר חוץ מגיזה וכחישה קדשי מזבח נמי כו' אפ"ה פשטה קדושה בכולה כו' כו' ולכאורה קשה מהאי סוגיא נמי דמפורש דמקדיש בהמתו לבד"ה חוץ מגיזותי' א"כ חל ההקדש שינק גיזת הדיוט מצאן הקדש. ואילו להרשב"א ז"ל לא חל ההקדש שיהא הקרקע הקדש והפירות חולין. אכן ז"א. דהנה לכאורה יקשה הא ר"מ ור"י ס"ל במס' תמורה (דף יא ע"ב) דהמקדיש רגלה של זו עולה אין כולה עולה רק הרגל לבד וקשה הא איתא במס' ביצה (דף לו ע"ב) דינקי תחומין מהדדי וינקי כל אברי הבהמה אחתד מחבירו כדפרש"י ז"ל שם ע"ש א"כ קשה האיך חל ההקדש על הרגל והשאר חולין א"כ חל ההקדש שיניק הדיוט מהקדש. אבל ע"כ פשוט דז"א דאימתי אי אפשר שינק הדיוט מהקדש רק דוקא גבי פירות סדן השקמה ופירות השדה כדכתב הרשב"א ז"ל משא"כ בבהמה שינקי מהדדי א"כ כמו שיניק הדיוט מהקדש כמו כן ינק הקדש מן הדיוט משא"כ בשייר פירות השדה דרק הפירות דהדיוט יונק מן השדה אבל השדה אינה יונקת מן הפירות א"כ הכא גבי גיזה דאיתא במס' חולין דכחשי בנטילת הגיזה. א"כ כל מה שהגיזה מקבלת יניקה מן הצאן היא מגדלת ומחזקת על הצאן ומשמנת הצאן משא"כ אם לא תינק יבשי ופרכי ונפלי ונתכחש הבשר ונמצא דדמי כמו פרת הקדש אם לא יחליבה תתקלקל הדדים והחלב פשיטא דמותר לינק משא"כ בשדה ופירות דרק הפירות יונק מן השדה והשדה אינו יונק כלל שפיר אתא דינא דהרשב"א ז"ל ועפ"ז מוכח מהך סוגיא דחולין הנ"ל דמחובר אינו נפדה דכן מוכח מהסוגיא הזאת דגרסינן סד"א ליפרוק וליתיב לי' והא בעי העמדה והערכה וה"ק בתוס' ז"ל וא"ת ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה וי"ל דבשעת פדי' בעי העמדה והערכה עכ"ל ז"ל ולכאורה קשה מאד דלימא כשהעמיד והעריך ופדה ואח"כ גזז וה"ק המהרש"א ז"ל כן ומתרץ כיון דהגיזה מחובר עדיין בבהמה לא מהני בה פדי' לבדה דהו"ל כאלו פדה אבר מבהמה שכולה קדושה דלא מהני וליכא למימר נמי שפדאה כולה דא"כ הו"ל כחולין לכל דברי' עכ"ל ז"ל וכן כתב המהר"ם ז"ל מלובלין הרי מוכח דלא מהני והא דכתב המהרש"א ז"ל דאם פדה אבר מבהמה שכולה קדושה לא מהני אין לזה מקור אבל אתא שפיר היטב ע"פ דברינו הגם דמיירי בבהמה של קדושת בד"ה ופשיטא דאם הקדיש אבן לבד"ה פשיטא דיכולין לפדות חצי אבן וכן אם הקדיש שדה יכולין לפדות חצי שדה עיין בתוס' ז"ל במסכת ב"ב (דף ק"ג ע"א) ד"ה ואמאי ובמס' קדושין (דף ס"א) תוד"ה נקדשו משא"כ בהמה וגיזה דאין פודין חצי בהמה ואין פודין הגיזה משום ההיא דהרשב"א ז"ל דלא אפשר בהקדש בשיור הפירות דאי אפשר לאילן של הדיוט שיניק משדה הקדש והא דיכול להקדיש חצי בהמה אע"פ שתניק חולין מן הקדש הוא משום דמה שמוציא יניקת הקדש להדיוט לחולין הוא מוציא לטובת הקדש דהגיזה והחצי בהמה של חלק החולין שינקי מן חלק הקדש הוא לטובת הקדש דאילו חסר היניקה הזה היה כחש ההקדש ע"כ לא נחשב שמוציא יניקה מן הקדש להדיוט דהא מעולם לא הי' הקדש לבד ולא הי' שייך היניקה להקדש לבד בלא חולין ולא הי' לו מעולם הקדש אחר אצלו שיתן היניקה בו ולא נתקדש מעולם היניקה שבו שיניק להקדש והי' לו להקדש טובה מזה שנתחבר לו חולין לינוק וזה הנ"מ בתחלת הקדש כנ"ל משא"כ כאן דכבר נתקדשה כולה עם הגיזה והי' לו להקדש התחברות עם הקדש בהיניקה והי' לו הטובה הזאת מן הקדש א"כ עכשיו מוציא היניקה מן הקדש לחולין דהא עד הנה הי' היניקה יצא להקדש וכיון דלא נפדה רק חלק הב' וחלק הא' נשאר בקדושה ואתה מוציא כח היניקה מחלק הקדש שלא נפדה לחולין ואין לומר שיפדה כח היניקה מן חלק הב' ז"א דהא הוי דשלב"ל דלא חל הפדיון ולא דמי לחוץ מגיזה וכחישה דהתם הוי שיור ויכול לשייר בדשלב"ל כדאיתא בכמה דוכתי משא"כ לפדות דשלב"ל אינו יכול ול"ל דיפדה גוף הצאן ליניקתה ז"א דא"כ צאנך הוא ועוד כבר כתב הרשב"א ז"ל מובא בשטמ"ק ז"ל ב"ב (דף עח ע"ב) דלא מהני בהקדש לשייר הגוף להיניקה ע"ש א"כ כשפודה חצי השני מוציא היניקה מהקדש לחולין והגם דצריך לטובתו להניק הא הי' לו הקדש אצלו שהניק לו א"כ ע"י הפדי' עושה שנוטל ההקדש המחובר אצלו ועושה שיניק הקדש לחולין וזה מובן מאד לפ"ז בהקדש בע"ח הגיזה המחובר לבע"ח והפירות המחוברין להשדה הקדש אינו יכול לפדות בלא השדה ובלא הצאן משא"כ בשהקדיש קמה ופדה קמה דהתם הקדיש רק הקמה ולא השדה וכן נטיעות אלו קרבן במס' נדרים (כט ע"א) יכול לפדות דהא לא הקדיש רק הנטיעות וכן במס' סנהדרין בשערות דמיירי שהקדיש והעריך השערות לבד אבל בשהקדיש השדה ופירות והצאן עם הגיזה אינו יכול לפדות הגיזה והפירות בלא השדה ועכ"פ מבואר ע"כ מסוגית הש"ס דמס' חולין הנ"ל דע"כ אינו יכול לפדות הגיזה במחובר ואינו יכול לפדות הפירות במחובר מן השדה בלא השדה וע"ז מבואר היטב הירושלמי הזה ר"י בשם ריב"ל ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אחד לגבוה ואחד להדיוט פי' דמרבה קרא כמו בראשית הגז דהצאן הוי הקדש והגיזה חולין דע"ז קאי קרא צאנך ולא של הקדש לפטור כמו כן הכא דמרבה לחיוב מלקצור אפילו לגבוה לא דהקציר הוא של גבוה דזה ממעט בפירוש קרא כדאיתא בת"כ אלא דהשדה הוא של גבוה והקציר הוא של הדיוט והיכי משכחת לה אם בשהקדיש שדה ושייר הקציר בזה לא חל ההקדש כלל כתשו' הרשב"א ז"ל הנ"ל והוי דהדיוט ואלא היכי משכחת לה דהוי של הקדש כשהקדיש שדה וקמה ופדה הקמה והוי כמו גבי צאן ע"ז פריך ר"י כלום מעות הקדש פי' הקדש דמים מתחללין אלא בתלוש שמא במחובר בתמי' הא במחובר אין מתחלל ההקדש דמים שיש בהקציר [כמו שאינו מתחלל בראשית הגז במחובר כנ"ל] וא"כ הוי בשעת מחובר עדיין הקדש ואינו חל החילול רק בתלוש דלאחר הקצירה דלאחר שיקצור אז חל הפדיון שלו וכיון דהחילול שלו הוא בתלוש א"כ האיך יתחייב בפאה הא עיקר החיוב עושה הקצירה ואפילו כשקצר ונעשה ע"י הקצירה פיאת עומרין של הדיוט מכל מקום אין עליו חיוב בפאה כמו דאמרינן לקמן בספ"ב גבי קצירת לסטים דפטורין אפי' לסטים ישראל כדאיתא שם שחובת הקציר בקמה ואין קרקע נגזלת וכדפי' הגר"א ז"ל בשנו"א ז"ל דהאיך יהי' החיוב על הפאה בקמה דהא הקמה עדיין שלא נקצר הוי אינו שלו וע"כ אפילו לאחר שקצר הקמת פאה ג"כ לא חזרה לעומרין דאימתי חוזרת פאה לעומרין דוקא שהי' החיוב בקמה משא"כ כשלא הי' החיוב בקמה אינו חל אח"כ אפילו על העומרין. וה"נ כיון שבשעת קצירה הקמה פאה דמחובר הוי של הקדש וא"כ לא חלה חיוב פאה על קמת הקדש ואפילו לאחר שנקצר נמי. ע"ז א"ל ר"ח שלא תאמר פי' למה לא תאמר [כדאיתא לשון זה בירושלמי עיין לקמן ספ"ב] יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט דגזה"כ היא ומרבה קציר הקדש כקציר הדיוט דאפילו דהוי דהקדש בשעת קציר ונתחלל רק בתלוש גזה"כ הוא דמרבה הקרא דחייב בפאה אפילו דהי' בשעת קציר דהקדש רק דנפדה על תלוש. ובזה ניחא מאי דגרסינן לקמן (ספ"ב) ר"פ בעי קצירת חו"ל מהו שתהא חייבת בפאה שלא תימר [פי' למה לא תאמר הקדש פטור וחו"ל פטור] אי מה הקדש חייב אף חו"ל חייב אשכח תני קציר ארצכם ולא קציר חו"ל והמפרשים ז"ל פי' כמו הקדש בשפדאו קמה חייב אף פאה כן ויש מפרשים שהכניס הפאה לארץ. וקשה להבין. ועפ"ז יובן מאד דהא ארצכם דכתיב גבי פאה מרבינן (בה"ד) לרבות קטטות ע"כ מיבעיא לי' שפיר הא כמו בהקדש דפטור מ"מ מצינו ריבוי הכתוב לחייב הקדש ויש הקדש דחייב כשפדאו אפילו דהפדיון חל רק אלאחר קצירה מ"מ חייב אפילו כשהי' בשעת קצירה דהקדש מ"מ מרבה הכתוב ולמה לא נאמר כמו דלקצור מרבה דבר הפטור כגון הקדש כמו כן מרבה חו"ל ואי דכתיב בארצכם ההוא לאו למעט חו"ל אלא לרבות קטניות אבל חו"ל נתרבו לחיוב ע"ז מסיק אשכח תני קציר ארצכם ולא קציר חו"ל פי' דמצינו בברייתא דממעט בפירוש מארצכם חו"ל. ועי' תשו' הרשב"א ז"ל הנ"ל נראה לפענ"ד לתרץ מה דקשה לי לשיטת רש"י ז"ל בדין דהקדש מפקיע מידי שיעבוד ששיטת התוס' ז"ל בכמה דוכתי הא דמחלקינן בין קדושת הגוף לקדושת דמים הוא משום דבע"ח מכאן ולהבא גובה וכיון שחל ההקדש דהא השתא הוי שלו ממילא אין יכול הבע"ח לגבות דהא כיון שחל שעה אחת תו לא פקע דהא קדוה"ג אינו יוצא ע"י פדיון וכ"ש שאינו יוצא ע"י שיעבוד אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש ומוציא הבע"ח מן ההקדש גופא כמו שמוציא מן המקדיש דהא בהקדיש שדה מקנה חוזרת לבעלים ביובל כן היא שיטת התוס' ז"ל עי במס' גיטין (דף מ' ע"ב) אבל שיטת רש"י ז"ל אינו כן דז"ל רש"י ז"ל במסכת פסחים (דף ל ע"ב) דאפילו לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות הלוה מודה דאין מכירתו לאחרים כלום ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנים הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל ז"ל ונמצא דרש"י ז"ל מחלק בין קדוה"ג לקדושת דמים מטעם אחר דקדושת דמים לאו דהבע"ח מוציא מן הקדש ז"א אלא דלא חל כלל הקדושת דמים משום דהוי שלו ואינו ברשותו של הלוה ע"כ לא מצי להקדיש ולא חל ההקדש כלל. ומבאר הקצוה"ח ז"ל סי' קי"ז בשיטת רש"י ז"ל דלמה חל הקדוה"ג ומביא בשם הריב"ש ז"ל דהוא משום דקדוה"ג חייל אפילו על אינו ברשותו כמו דחייל על דשלב"ל דקרא כי יקדיש את ביתו דבעינן ברשותו מיירי הקרא בקדושת דמים אבל קדוה"ג חייל אפילו על דבר שא"ב כמו דחייל על דשלב"ל ומסיק הקצוה"ח ז"ל דהא דמהני ההקדש והמכירה באם שסילק את המלוה אע"ג דבשעה שמכר והקדיש לא הי' ברשותו הוא משום דדמי לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תוקדש עיי"ש ולכאורה קשה על השיטת רש"י ז"ל מסוגיא מפורשת בירושלמי במסכת כתובות (פ"ח) הקדיש תשעים מנה והי' חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ולא סוף דבר דינר אלא אפילו כ"ש כדי שלא יהא הקדש נראה יוצא בלא פדיון. ר"א בשם ר"י מועלין בו מעילה גמורה וקשיא אם מועלין בו מעילה גמירה יהא נפדה בשויו ואם אינו נפדה בשויו לא ימעלו בו מעילה גמורה וקשיא מה אנן קיימין אם בקרקע ויש מעילה בקרקע אלא כן אנן קיימין בקמה מאחר שאילו עבר הגזבר ותפס אין מוציאין מידו ע"כ ובשלמא לשיטת התוס' ז"ל ניחא דהא ההקדש חל ורק המלוה גובה מן ההקדש גופא כמו מהלוה והנה בהקדש שעומד לצאת לחולין אם יש בו מעילה בעודו הקדש גרסינן בירושלמי (פ"ג במס' קדושין) ר"א בשם ר"י שור זה עולה ל' יום לאחר ל' יום חולין כל ל' יום עולה לאחר ל' יום יוצאת לחולין מאלי' מעילתה מה ר"י אמר מעילתה ברורה ר"ז ור"ה תרויהון אמרין מעילתה ספק ופי' פשוט כפי' הפ"מ ז"ל דיש בו ספק שמא לא יקריבנה ההקדש בתוך ל' יום ותצא לחולין מאלי' ע"כ לא שייך מעילה בהקדש שיוצא לחולין מאילי' ורק הכא הוי ספק שמא יקריבנה הקדש בתוך ל' יום ולא תצא לחולין ע"כ מביא ספק מעילה אבל ר"י ס"ל כיון דיש כח ביד הקדש לעשות שלא תצא לחולין דיקריבנה בתוך ל' ע"כ מביא מעילה ברורה. ולפ"ז שפיר ניחא הירושלמי במס' כתובות הנ"ל דמקשה כיון דאינו נפדה בשויו א"כ עתיד ההקדש הזה לצאת לחולין בודאי א"כ לא די דלא מביא אפילו מעילת ספק והאיך קאמר ר"י דמועלין בו מעילה גמורה ומשני דה"נ אילו עבר הגזבר ותפס אין מוציאין מידו וע"כ הרשות וכח ביד הקדש לעשות שלא תצא לחולין ואזיל ר"י לטעמי' דס"ל שם במסכת קדושין דמעילתה ברורה בשביל כח התפיסה שיש להקדש שלא תצא לחולין וע"כ ס"ל הכא ג"כ מועלין בו מעילה גמורה וכ"ז ניחא לשיטת התוס' ז"ל אבל לשיטת רש"י ז"ל דלא חל כלל ההקדש במקום שיעבוד א"כ קשה מאד דהיכי שייך מעילה הא לע"ע קודם שתפס הגיזבר לא חל כלל הקדש ולא קרינן ביה קדשי ד' ואימתי יהי' קדשי ד' רק לאחר שיתפס הגזבר והיכי שייך השתא מעילה [וכההיא דאיתא בירושלמי במס' נדרים פ"ג אין תימר מכאן ולבא קדשי לא מעל] וזהו קושיא עצומה לשיטת רש"י ז"ל וע"כ נראה לפענ"ד בשיטת רש"י ז"ל דלא כדברי הקצוה"ח ז"ל דלא חל ההקדש והמכירה כלל והא דבסילק להמלוה חל הוא משום דהוי כשדה שאפדנה ממך תיקדש ז"א. דהא מפורש במס' ב"ק דף ל"ג ע"ב כיון דמשועבד לניזק לאו כל כמיני' והתניא מכרה מכור ומשני חוזר וגובהו וכי מאחר שחוזר וגובהו למה מכור ומשני לרדיא הלא מפורש דבמכר מכור לרדיא במקום שיעבוד. וא"כ האיך כתב הקצוה"ח ז"ל דהא דמכור בשסילקו להמלוה הוא משום דשדה זו שמשכנת' לך לכשאפדנה. ועוד דל' רש"י ז"ל מורה דלא כהקצוה"ח ז"ל דהא כתב בתחלת דבריו ז"ל אפילו לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות הלוה א"כ מפורש דלרבא הוי ברשות הלוה. והא דמסיק שהרי שממושכנים הן למלוה אע"ג דהוי שלו אינן ברשותו וצ"ב מתחלת דבריו לסוף דבריו וגם גוף הסברא צ"ב דהאיך הוי דבר שאינו ברשותו ע"י המשכון אך יתבאר ע"פ הירושלמי במס' שביעית (פ"ט) ומובא בפוסקים ז"ל המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה ר' אחא אמר מכורין לשעה ר' יוסי אמר אינן מכורין לשעה חיילי' דר"י מן הדא העושה עבדו אפותקאי ומכרו אינו מכור עבד מצוי להבריחו שדה אינו מצוי להבריחה הגע עצמך שהיתה מכורה לבע"ז אר"י אבוי דר' מתני' עתידין בע"ז לנפול עכ"ל הירושלמי בגי' הגר"א ז"ל וה"פ דמביא ראי' לר' יוסי דאינו מכור לשעה מהא דתני העושה עבדו אפותקאי ומכרו אינו מכור ומדקתני אינו מכור משמע דלא מכור כלל ודחי הגמ' דאין ראי' מעבד לשדה דבעבד אם יהי' מכור לשעה א"כ יבריחו ולא יהי' לו ממה לגבות אבל שדה אפילו יהי' מכור לשעה לא איכפית לן דהא אינו יכול להבריחו ע"כ מכור לשעה ופריך הגע עצמך אם היתה מכורה לבע"ז אם תימר דמכור לשעה א"כ יבריחו ולא יכול לגבות ע"ז משני דבע"ז לא שייך הברחה משום דמצוין הן ליפול אבל שיטת הש"ס בבלי דלא חיישינן להברחה בהא דמכור לשעה כדאיתא במס ב"ק (דף לג) דמכרו מכור וחוזר וגובה אפילו בשור דאפילו מכור לשעה לא חיישינן להברחה דחוזר וגובה וא"כ לפ"ז שפיר ניחא שיטת רש"י ז"ל דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאפי' קדושת דמים מפקיע מן שיעבוד דס"ל דאין הקדש יוצא בלא פדיון אפילו קדושת דמים כיון דלא אמר בפירוש דהקדיש רק על שעה אחת [ולא דמי להא דשדה מקנה דחוזרת לבעלים ביובל שמביאן התוס' ז"ל ראי' דהא שאני התם דלא הי' כח בידו להקדיש יותר מעד היובל ומתחלה לא נתקדש רק עד היובל וזה הסברא מובא בש"ק ז"ל פ' האומר ד"ה תיפתר] וס"ל לרש"י ז"ל ג"כ האי סברא אך דחילק בדינא עם הרמב"ם ז"ל וס"ל כשיטת התוס' ז"ל כדמוכח מסוגיית הגמ' ע"כ מבאר טעמו דלא משום דהבעל השיעבוד מוציא מן ההקדש גופי' בלא פדיון ז"א אלא רק משום דאינו קדוש כלל מזמן גבי' ואילך משום דאינו ברשותו להקדיש הקדש עולם דהא אם יהי' מוקדש לא יהי' בכח המלו' להוצי' מן ההקדש בלא פדיון כשיטת הרמב"ם ז"ל ע"כ אם יקדיש אותו הקדש עולם יבריחו להמלוה ע"כ אינו ברשותו להקדישו הקדש עולם וע"כ לפ"ז הא דכתב רש"י ז"ל דאין הקדישו הקדש היא הקדש לעולם דעל זה אינו ברשותו אבל פשיטא דעד זמן הגבי' חל ההקדש שלו. וראי' גמורה לזה מהירושלמי (דפ"ח) במס' כתובות הנ"ל דמבואר בהדיא דמעל משום דעד עכשיו ברשות הלוה הן כדכתב רש"י ז"ל בתחלת דבריו כלומר דעד הגבי' ברשות הלוה הן וזה נראה לפענ"ד ברור ומדוקדק לשון רש"י ז"ל. ואולי יש לדחוק ולומר דאפילו לפי הבנת הקצוה"ח ז"ל בשיטת רש"י ז"ל ניחא ג"כ ואולי בדוחק אפשר לתרץ קושיתן מהירושלמי דכתובות הנ"ל ע"פ תשובת הרשב"א ז"ל הנ"ל דהנה סברת הקצוה"ח ז"ל דלא הוי הקדש כלל אפילו לשעה משום דכיון דהקדיש הקדש עולם ולא חל אלעולם לא חל נמי אשעה וזהו דוקא כשהקדיש בפירוש א"כ כיון שהקדיש סתם ולא חל אלעולם אין קדוש אפילו על השעה שברשותו [וצ"ע מההיא דהקדיש שדה מקנה דחוזר לבעלים ביובל אבל עד היובל חל] משא"כ בירושלמי הנ"ל יש לאוקמי שהקדיש שדה וקמה ועשה לו אפותקאי מפורש על הקמה או שהי' משועבד השדה לבע"ח ראשון ואח"כ כשהתחיל להיות קמה לוה מבע"ח זה ונמצא דאין שיעבודו על השדה ואח"כ סילק לבע"ח ראשון ועכ"ז אין שיעבודו של השני על השדה משום דהוי דאיקני כדאיתא בירושלמי במס' כתובות (פרק י') עי"ש והקדיש השדה לבד ורק דלר"ש הוקדש ע"כ הקמה משום שלא ינק מן הקדש וע"כ נכנס הקמה בההקדש משום שלא יבטל הקדש השדה דאל"כ לא נקדש השדה כדכתב הרשב"א ז"ל וא"כ הרי חל ההקדש עד שעת הגבי' עד שעת הקציר ואע"ג דלא אמר הקדש שעה הא עכ"פ לא אמר גם הקדש על קמה אלא דכונתו להקדישו כדי לקיים הקדש השדה וא"כ חל ההקדש מה שברשותו להקדיש לקיים הקדש השדה ואפילו דלא אמר דמקדיש על שעה דברשותו הא לא איכפת לן כיון דכל עיקר כונתו להקדיש הוא רק לקיים הקדש השדה ולא אמר שהקדיש סתם דיהא משמע אלעולם אלא השדה הקדש סתם אלעולם וכונתו ממילא שיוקדש הקמה על השעה דברשותו לקיים הקדש השדה ועד הקציר די בזה כשיהי' הקדש ויתקיים בזה הקדש סתם לעולם על השדה כיון דלא אמר הקדש עולם על הקמה בפני עצמה. ודוק: