תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי מעשרות ב:א:ט
Tosafot HaRid on Yerushalmi Maasros 2:1:9 (Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Maasrot 2:1:9) · תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי מעשרות · free full Hebrew text
Open in the reader →הדא אמרה שביתו טובל לו אבל לא לאחרים. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה דמס' מעשרות ה"ח וז"ל וכן אנשים שהיו יושבים בשער או בחנות ואמר להם טלו ואכלו הרי אלו אוכלין ופטורין ובעל השער ובעל החנות לא יאכלו עד שיעשרו דמאי שנמצא כאומר לאלו טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם בבתיהם וכבר בארנו שאין הבית שאינו שלו קובע לו כשיעברו הפירות בתוכו עכ"ל ז"ל ובהשגות הראב"ד ז"ל א"א יש כאן שיבוש וכאן הוא סותר מה שכתב למעלה לחצר חבירו וכו' עכ"ל ז"ל וכונתו ז"ל דלעיל בפ"ד הי"ג כתב הביאן לאכלן בראש גגו והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו ולא יאכל עד שיעשר עכ"ל ז"ל וגם שם תמה הראב"ד ז"ל דחצר חבירו אינו קובעת והלא אינה בית לינה לזה כלל עכ"ל ז"ל וכתב הכ"מ ז"ל וז"ל והאמת שהנוסחא בירושלמי כדברי הראב"ד ז"ל וטענתו שטען היא טענה שאין עליה תשובה ונראה שהוא ט"ס בלשון רבינו ז"ל וצריך להגי' לתוך חצירו במקום לחצר חבירו והר"י קורקס ז"ל כתב שגי' רבינו ז"ל נכונה ומה שהקשה עליו כיון דאינו בית לינה למה יקבע אפשר דלא יאכל עד שיעשר קאי אבעל חצר א"נ דלא אמרו אינו קובע אלא ביח שלנים בו אלא ברוכלין שאין להם מקום קבוע ופירותיהן עמהם ודעתם ללכת מיד ולהוליך פירותיהן ולכך אין קביעות לפירות אלא מקום שלנים שם אבל מי שהכניס פירותיו לחצר חבירו או לבית חבירו למה לא יקבע מידי בערתי הקודש מביתי כתיב מן הבית כתיב עכ"ל ונראה לפענ"ד לפרש לדעת הר"י קורקס ז"ל הא דחצר חבירו אינו קובע הוא דוקא ברוכלין שדעתם לילך מיד ולהוליך פירותיהם א"נ גבי יושבים בשער או בחנות דבודאי לא יניחו שם דפירות אלא יאכלום במקומן או שיוציאום תומ"י כי בשער או חנות אין מקום להניח שם פירות על איזה זמן כי מקום רבים הוא אלא שיאכלו או שיוציאו הפירות מיד אבל אין סברא שיניחו שם ע"כ דמי לרוכלין שדעתם ללכת מיד ולהוליך פירותיהם אבל בחצר חבירו שיכול להניח שם איזה זמן ולאחר זמן יטלנו ואינו מוכרח לילך מיד עם הפירות ואינו מוכרח לאכול מיד שפיר קובע חצר חבירו וראי' לזה סוגיא ערוכה במס' ב"מ דף פ"ח מתיב ר"ח חוזאה כנפשך כך נפשו של פועל מה נפשך אוכל ופטור כך פועל אוכל ופטור הא לוקח חייב מאי לאו בשדה אר"פ הכא בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר עסקינן ולמ"ד לבית לבית א"ה בעה"ב נמי בעה"ב עיניו בראיתו לוקח עיניו במקחו ע"כ ופירש"י ז"ל נוטה לחצר דמכי תלשה חזיא פני החצר עכ"ל ז"ל ולכאורה קשה האיך נקבע החצר ללוקח הא חצר שאינו שלו אינו טובל ובשעת תלישה קני הלוקח וקודם תלישה הרי הוא מחובר ואין הבית טובל מחובר אלא העיקר דבשעת תלישה חזיא פני חצר ובשעת תלישה קני הלוקח וא"כ קשה האיך טובל לו חצירו של מוכר דפירות דחד וחצר דחד אינו טובל ואיתא בתוס' ז"ל התם דגבי לוקח בעיין נמי ראיית פני הבית או חצר עיי"ש ול"ל דלא קני בתלישה והא דגרסינן במס' בבא בתרא דף פ"ז ותלש כ"ש קנה יפה לך קרקע כ"ש וקני כל מה שעלי' קונה עיי' רשב"ם ותוס' ז"ל וברמב"ם ז"ל שם דכתב מפורש דבתלישת הפשתן קונה הפשתן דהוי הגבהה עיי' ברמב"ם ז"ל בה' מכירה עיי"ש היינו דוקא מלמטה למעלה דחשיבה הגבהה אבל לא באילן ז"א דגבי עני המנקף בראש הזית מבואר במס' גיטין דף ס"א דאם נטל בידו קנה ועיין בתוס' ז"ל במס' ב"ק דף צ"ח ד"ה דאדיי' אדויי עיי"ש דחשיב הגבהה גמורה ועוד אי דלא קנה הלוקח א"כ לא חשיב מקח וגם ל"ל דבעה"ב תלש ונטבלו אצלו דהוי פירות וחצר דחד ואח"כ קנה הלוקח בהגבהה ז"א דאצל הבעה"ב לא נטבל כדמסיק בעה"ב עיניו בתאנתו ועד שלא לקט כולן לא נטבלו. אלא ע"כ מוכח כדעת הר"י קורקוס ז"ל דע"כ לא נקבעו בחצר חבירו אלא ברוכלין א"נ ליושבי שער וחנות דמוכרח לאוכלן או להוציאן תומ"י ואי איפשר להניחן עד לאחר זמן ועומד לצאת או לאכול תומ"י וע"כ הוי כמו שלא הכניס ובית וחצר כזה אינו קובע אבל בלוקח שתלש מן האילן ואינו עומד על הדרך כמו רוכלין וגם אינו מוכרח לאכול מיד אלא יכול להניחו עד לאחר זמן דבחצר דרך להניח עד הזמן שיבוא ויטול את שלו בודאי קובע לו החצר וע"כ מוכח מהאי סוגיא כשיטת הרמב"ם ז"ל דחצר חבירו קובע כשאינו כרוכל ואינו עומד על הדרך וכן כשאינו כשער וחנות דאינו יכול להניחו שם עד שיבוא אח"כ ויטול אלא דוקא לאכול תומ"י אז אינו קובע ומזה מוכח דפועל שאינו יכול להניחו עד לאחר זמן שאינו אוכל אלא בשעת מלאכה וכיון שנטל בידו קנאו על צורך אכילה אפילו למ"ד משל שמים הוא אוכל וזכי אותו פרי כמו עני בלקט ופיאה וצריך לאכול אותו במקומו תומ"י ע"כ לא נקבע בחצר שאינו שלו ודמי ליושב בשער או בחנות שצריך לאכול במקומו ע"כ לא נטבל לו חצירו של בעה"ב ודו"ק: