תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי קידושין א:א:יז

הדא דתימר בשטר שאינו יפה שו"פ אבל בשטר שהוא יפה שו"פ ככסף הוא תני ר"ח כן לא סוף דבר בשטר שהוא יפה שו"פ והלא מתקדשת היא האשה בכל דבר שהואי יפה שו"פ כו'. הירושלמי הוה מביא רב אלפס ז"ל בריש מס' קידושין והק' הר"ן ז"ל למה מביא זאת הלא הברייתא דדף ט' ע"א בשטר כיצד כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שו"פ מביא הרב אלפס ז"ל ולמה מביא זה הירושלמי ומתרץ דקמ"ל דאם קידשה בשטר פסול שמין את הנייר כההיא דדף מ"ח במכלתין ע"ש וצ"ב מדוע מביא הירושלמי ולמה לא מביא הסוגיא דבבלי דדף מ"ח הנ"ל ונראה לפענ"ד משום דמהסוגיא דדף מ"ח לא היה מוכרח להלכה אם הלכה כתכמים דשמין את הנייר או לא משום די"ל דלא מהני מה שהנייר שו"פ דהא קידשה בתורת שטר ולא בתורת כסף וכמו שנסתפק הב"י ז"ל בסי' ל"ב אם דוקא דצריך בשטר פסול לקדשה בתורת כסף בפירוש או דנתקדשה ממילא בתורת כסף ואח"כ מביא בבד"ה שכן מבואר בדף מ"מ דנתקדשה ממילא והתוס' ז"ל כתבו שם בדף מ"ח הנ"ל דר"מ פליג וס"ל דלא מהני מה שהנייר שו"פ משום דס"ל דכיון שנתקדשה בתורת שטר לא תתקדש בתורת כסף ע"י שטר זה ולכאורה יש לומר דהלכה כר"מ לנגד החכמים אף דהוי יחיד ורבים משום דמצינו במס' ב"ב דף ע"ו בספינה דנחלקו שם רבי ורבנן דלרבי נקנה במסירה ולחכמים לא מהני בר"ה מסירה אי אמר ליה משוך וקני דרבי ס"ל דלא קפיד על הקנין אי שיקנה במסירה או במשיכה כיון דרוצה להקנותו אע"פ שאמר לו בקנין משיכה מ"מ מהני במסירה וחכמים ס"ל דקפידא הוא ואינו רוצה קנין אחר אע"פ שהוא רוצהי למוכרו לא אמרינן אנן סהדי דניחא ליה שיקנה באיזה קנין שירצה כיון דאמר ליה בקנין משיכה צריך קנין משיכה דוקא וקי"ל שם הלכה כחכמים וא"כ הו"א דגם בקידשה בנייר ג"כ כן לא מהני מה שהנייד שו"פ שתתקדש בתורת כסף כיון דקידשה בתורת שטר אבל מ"מ הלכה כחכמים גבי שמין את הנייר משום דאנן סהדי גבי קידשה בשטר דדעתייהו נמי על הנייר כמש"כ הר"ן ז"ל דאנן סהדי בקידושי שטר דדעתייהו על הנייר ג"כ וראיה גמורה לזה דהלכה כחכמים גבי שמין את הנייר דאמרינן דדעתייהו על הנייר גם כן מהא דלא בעינן בנייר שו"פ דמוסכם מן הברייתא דדף ט' ואיתא בירושלמי הטעם משום דאל"כ נקנית בתורת כסף ע"י השטר שקידשה בתורת שטר א"כ מוכח דדעתייהו על הנייר ג"כ ואם יש בנייר שו"פ מקודשת בתורת כסף דהא זהו הטעם כל עיקר דלא בעינן בנייר שו"פ ולא אמרי' דאשה מקפדת על הנייר שיהא שו"פ כדכתב הר"ן ז"ל וכיון דזהו עיקר הטעם ש"מ דהלכה כחכמים לגבי ר"מ [א"נ דר"מ לא פליג על חכמים בזה לשיטת הרב אלפס ז"ל] אע"ג דהלכה כחכמים לגבי רבי כן יש לומר לכאורה אבל לאחר העיון נראה לפענ"ד דאינו כן דמהאי לא מוכח דהלכה כחכמים כמו שנבאר לקמן בע"ה ע"פ הירושלמי הזה ע"ד שנסתפק בדרישה ז"ל ביו"ד סי' ש"כ במקנה בהמה לעכו"ם לפטור מן הבכורה בקבלת מעות אם אמרינן דאנן סהדי דמקנה לו המקום ונקנה בתורת אגב או בתורת חצר כיון דמעות אינן קונות והוי דומה לטבעת שאולה דכתב הרא"ש ז"ל דכיון דהשאילו ע"ד לקדש בו את האשה וכיון שבשאלה לא נתקדשה אנן סהדי דנותן לו לשם מתנה וה"נ כיון דבכסף לא מהני אנן סהדי דמקנה לו המקום והניח בצ"ע וכתב הגרע"א ז"ל דיש להביא ראי' דאמרינן אנן סהדי דהא מבואר בסי' רצ"ד ביו"ד דבמכר לעכו"ם על שני ערלה פירות דקל דאמרינן אנן סהדי דהקנה לו גוף הדקל וה"נ כן עי"ש בגליון הגרע"א ז"ל ביור"ד ולפענ"ד נראה דהספיקא של הדרישה ז"ל הוי ספק גמור ולא דמי לפירות דקל הנ"ל דאמרינן דבודאי מקנה לו המקום של הדקל והדקל משום דניחא ליה להבריח האיסור משום דהתם לא אמרינן דאנן סהדי דמקנה לו בקנין אחר ז"א דהא אין שום שינוי בגוף הקנין רק דניתוסף לו בקנין הזה גם גוף הדקל מלבד הפירות ונכנס בקנין הזה שקונה בו את הפירות גוף הדקל ג"כ אבל הכא מלבד שניתוסף המקום נשתנה עיקר הקנין שהוא הקנה בקנין מעות ונימא דאנן סהדי דהקנה בקנין אגב או חצר ז"א דלא מצינו אנן סהדי מקנין לקנין דהא קי"ל כחכמים דרבי דקפידא הוא אע"ג דברצונו למכור וגבי מכירה קי"ל בחו"מ סי' קצ"ה במקנה לו לאחר ל' דלא מהני רק באומר מעכשיו פסק הרמ"א ז"ל דבסתם אמרינן דכונתו מעכשיו משום דרוצה למכרו אנן סהדי דכונה שלו באופן המועיל וגבי ספינה לא אמרינן כיון דכונתו למכור לו אנן סהדי דכיון דמשיכה לא מהני בר"ה גמר להקנות ע"י המסירה ג"כ ולא מצינו אנן סהדי דכיון דרוצה להקנות כונתו באופן המועיל רק דוקא בשאין שינוי מקנין לקנין רק דהקנין הזה גופיה יהא מועיל כמו בטבעת שאולה וכמו דבסתם הוא מעכשיו וכמו במקנה לו פירות דקל להבריח איסור ערלה כונתו על גוף הדקל דאין שינוי מקנין לקנין רק דהקנין הזה גופיה יהא מועיל אבל היכן מצינו דאמרי' אנן סהדי מקנין לקנין ולכמו' יש להביא ראי' לרבינו הגרע"א ז"ל דאפי' מקנין לקנין נמי אמרינן אנן סהדי מהא דספינה גופיה דקי"ל כחכמים דקפידא הוי ואלו גבי קידשה בשטר פסול קי"ל כחכמים דשמין את הנייר ואע"פ שקידשה בתורת שטר אמרינן דנתקדשה בתורת כסף א"ו דהתם גבי שטר כיון דהשטר הוא פסול ואי איפשר להתקדש בתורת שטר אמרינן דע"כ כיון שרוצה לקדשה ניחא ליה שתתקדש בתורת כסף כיון דאינו מועיל בחורת שטר אבל גבי ספינה דאמר לו בר"ה שיקנה במשיכה והוא קנה במסירה שפיר אמרינן דלא נימא ליה בקנין מסירה רק בקנין משיכה כמו שאמר דהא אפשר לו לקנות במשיכה דימשכנה מר"ה לסימטא ורק במקו' דאינו מועיל קנין זה אמרינן דניחא ליה שיקנה בקנין אחר וא"כ כיון דמעות אינו קונה בעכו"ם ע"כ כונתו שיקנה המקום ויקנה בתורת אגב או חצר ולכאורה זו ראי' גמורה להגאון רע"א ז"ל מההיא דשמין את הנייר אבל מן הירושלמי הזה נסתר הראי' מהא דשמין את הנייר דע"כ גבי קידושי שטר שאני דהתם בלחוד אמרינן דדעתי' גם אנייר כדכתב הר"ן ז"ל דלפיכך מקודשת ביש בו שו"פ משום דדעתי' נמי אנייר והוא משום דהוי ב' קנינים ביחד אמרינן דדעתי' על שניהן משא"כ בקנינים נפרדים דהא אפילו במקום דמועיל הקנין בתורת שטר נמי אמרינן דדעתי' גם אנייר דהא בירוש' מוכח דלא בעינן שיהא בו נייר שו"פ [ולא אמרינן דאשה מקפדת ע"ז שיהא בו שו"פ כדכתב הר"ן ז"ל] דאל"כ הרי הוא ככסף וקשה דלמא דאפילו הוא ככסף מ"מ אינה מקודשת בתורת כסף אלא בתורת שטר דהא כיון שקידשה בתורת שטר ושטר הוא כשר ומועיל קנין דשטר לא ניחא ליה שתתקדש בתורת כסף דהא בספינה דמועיל משיכה לא ניחא ליה שיקנה בתורת מסירה א"כ שפיר י"ל דבעינן שו"פ וכ"ת הא בלא"ה תתקדש מתורת כסף ז"א כיון דמועיל השטר והוא קידשה בתורת שטר אינה מקודשת בתורת כסף א"ו דגבי קידושי שטר כיון שחד קנין הוא אמרינן דע"כ דעתיה אנייר ג"כ אבל בכל קנינים דעלמא דנפרדים אין דעתיה רק על הקנין שהתנו אבל בקידושין אפי' בנתקדשה בתורת שטר דעתיה נמי אנייר ותדע דמהירוש' הוה הוי הוכחה לזה דלכאורה קשה לר"מ דכליג על החכמים וס"ל דאין מועיל בשטר פסול מה שיש בנייר שו"פ מפני מה לא בעינן בקידושי שטר שיהא בנייר שו"פ דהא כל עיקר הטעם דלא בעינן שו"פ ס"ל להירושלמי והוא מברייתא פ"ק דמכלתין משום דאל"כ תתקדש בתורת כסף ולר"מ לא מהני בתורת כסף בשקידשה בתורת שטר ופשיטא דזה גם ר"מ מודה דלא בעינן בנייר שו"פ אלא ע"כ דפשוט הדבר דלר"מ דס"ל דאין דעתה על הנייר פשיטא דלא בעינן שו"פ דלא שייך אשה מקפדת על שיווי הנייר כיון דאין דעתה על הנייר והא דצריך טעם לזה הוא רק לפי דקי"ל כחכמים דשמין את הנייר א"כ דעתה על הנייר ג"כ א"כ הוה אמינא דאשה מקפדת שיהא בנייר שו"פ ע"ז משני דא"כ הרי תתקדש בתורת כסף לבד וא"כ כל עיקר נובע דמתקדשת בתורת כסף אע"פ שקידשה בשטר הוא רק משום דס"ל דדעתה אנייר אפי' בשטר כשר ג"כ ולא דס"ל דדעתה אנייר רק דוקא בשטר פסול דלא מהני בתורת שטר אז אמרינן דדעתה דיהא בתורת כסף אבל במקום דמהני השטר אין דעתה על הכסף ז"א דא"כ אין צריך הירושלמי ליתן טעם על פחות משו"פ בשטר כשר דהא אז אין דעת' על הנייר ולא בעינן שו"פ כמו אליבא דר"מ אלא ע"כ דלרבנן כיון דאיכא ביה ב' דברים בב"א שטר וכסף דעתה על שניהן על גוף הנייר ועל תורת שטר ולפיכך היה הו"א דבעינן שו"פ קמ"ל דלא בעינן דאל"כ תסגי בחד אבל לר"מ דס"ל דבדאיכא ב' דברים אין דעתה על הב' דברים רק על מה שהתנו וכיון שהתנו בשטר אין דעתה על גוף הנייר ע"כ פשיטא דלא בעינן שו"פ וא"כ מוכח ע"כ דהא דמהני דשמין את הנייר הוא דוקא בדאיכא בקנין אחד ב' קנינים או אמרינן דדעתי' על שניהן ואפילו בשטר כשר נמי דעתיה על שניהן ולא משום דכיון דאינו מועיל בתורת שטר ע"כ מהני בתורת כסף ז"א וא"כ אין ראיה מהך דשמין את הנייר להגרע"א ז"ל ונשאר ספיקא דהדרישה ז"ל במקומה ונראה לפענ"ד באם נימא בספיקא דהדרישה ז"ל בהצד הוה דלא קני המקום דלא אמרינן בשהקנה לו בקנין הוה דאנן סהדי דהקנה לו בקנין אחר יתורץ מה דגרסינן במס' גיטין דף ע"ז ע"ב ההוא שכ"מ דכתב לה גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתבא לה כו' ותיחוד ותיפתח כו' א"ל ר"ע לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה כו' והק' בתוס' ז"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה והא קי"ל במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ותירץ ר"י ז"ל דמיירי בשאלה דלא אלימא כמו מתנה ובשאלה הבעל אוכל פירות עי"ש ושמעתי מקשין על הא דהרא"ש ז"ל דטבעת שאולה דכתב דכיון דנותן לו ע"ד לקדש גמר בדעתיה שבאם לא יועיל ע"י שאלה יהיה מתנה ואפילו מתנה גמורה וחלוטה עי"ש א"כ מאי פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה ז"א דהא אם אינו מועיל ע"י שאלה יהא מתנה ובמתנה אין הבעל אוכל פירות ואבל ע"פ דברינו יתורץ זאת דהנה רש"י ז"ל פירש דתיחוד ותפתח ותתזיק דהוא ע"י קנין אגב והק' הר"ן ז"ל מי דחקו לאוקמי בקנין אגב הלא בפשיטות יותר לפרש כפשוטו ע"י קנין חצר ועוד הק' הא קי"ל דבאגב לא בעינן ציבורין ולמה דוקא ההוא דוכתי' דיתיב גיטא ועוד הק' הא אין אשה מתגרשת באגב דבעינן ונתן בידה וליכא והכא מדין חצירה נגע בה כו' עי"ש. והנה הקושיא של ציבורין יש לתרץ דאולי לא היה מקום אחר ואולי בציבורין בעינן שיאמר קני כשיטת הרמב"ם ז"ל והשכיב מרע לא היה לו כח לדבר ונשתתק והקושיא דהאיך מהני קנין אגב הא בגט אשה בעינן נתינה בידה תירץ הפנ"י ז"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאימתי לא מתגרשת בקנין ובעינן דוקא נתינה היינו דוקא בע"כ דאז לא שייך קנין ע"כ משליך הגט בע"כ לידה משא"כ באם מתגרשת מדעתה אז מהני קנין דלא גרע מכל הדברים דמועיל קנין ואך קשה הקושיא דמי דחקו לרש"י ו"ל לפרש מטעם אגב ולא פי' באמת כפשוטו דהיה ע"י נתינה ונראה לפענ"ד דיש לתרץ דרש"י ז"ל ס"ל כשיטת הר"י ז"ל דמיירי ע"י שאלה דאי במתנה הא קנתה ואין הבעל אוכל פירות והנה בשואל ומשאיל שוכר ומשכיר יש ב' שיטות שיטת הרמב"ם ז"ל דהחצר קונה למשכיר ולמשאיל ושיטת הראב"ד ז"ל דהחצר קונה לשוכר ושואל ונחלקו בפי' הש"ס במס' ב"מ דף ק"ב ע"א עי"ש ושיטת רש"י ז"ל כשיטת הראב"ד ז"ל דנקנה לשוכר ושואל והנה הראב"ד ז"ל הק' על הרמב"ם ז"ל מהא דשוכר את מקומו ותירץ הש"ך ז"ל בחו"מ סי' שי"ג דדעת אחרת מקנה אותו שאני דלעולם בדבר הפקר קונה החצר למשכיר אבל כשהמשכיר גופיה הקנה להשוכר נקנה להשוכר ולפ"ז כמו כן לשיטת רש"י ז"ל והראב"ד ו"ל בשהשוכר מקנה החפץ למשכיר זוכה החצר למשכיר דדוקא בהפקר נקנה להשוכר אבל בדעת אחרת מקנה זובה המשכיר ודבר פשוט הוא דאין טעם לחלק בזה בין רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל וקי"ל גבי גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו אינה מגורשת אע"ג דבעלמא קרינן ביה ונתן לרעהו כמאן דפסיק דמי אבל לענין גט לא מהני דבעינן כריתות ולא חשיב נתינה ושאני בזה נתינה דגט מנתינה דממון [ועפ"ז כתב בא"מ ז"ל סי' קל"מ דפירכת הגמ' דמה שקנתה אשה קנה בעלה בר"פ הזורק הגם דהבעל הוי או משכיר או משאיל ובדעת אחרת מקנה קונה השואל או השוכר מ"מ כיון דיש לו אכילת פירות לא גרע ממשיחה בידו] ולפ"ז קשה האיך קנתה האשה להגט ע"י הנתינה אפי' דתהיה ככל שואל בעלמא ולא הוי לבעל פירות כיון דהוי שואל קונה שייך לה כמו לכל שואל עכ"ז קשה האיך תתגרש ע"י החצר דשאלה אפילו בלא פירכא דר"ע מה שקנתה אשה קנה בעלה הא בלא"ה בשואל ומשאיל יד שניהן שוין בה בדא"מ דאם המשאיל מוכר חפץ לשואל ושואל למשאיל קונה החצר לשניהן א"כ בעלמא בדיני ממונות ניחא משא"כ בגט כיון דיד שניהם שוים בהחצר הזה דידה כידו וידו כידה א"כ האיך תתגרש ע"י החצר דכידה דמי הא דמי נמי לידו ועדיין אגיד גביה כיון דיש לו ג"כ יד והוי החצר לענין גט אגיד גביה וע"כ פרש"י ז"ל דמיירי בשלא נתן לה ע"י קנין חצר אלא ע"י קנין אגב ולא בתורת יד קני לה החצר אלא בתורת קנין ובהא לא שייך ידו כידה ז"א דהא לא בתורת יד זכתה בהגט דהחצר לא חשיב ידה יותר מידי אלא הגט נקנה על ידי קנין וקנין אגב דנקנה אגב חצר הוא לא דהחצר זוכה המטלטלין ז"א אלא דהקנין של הקרקע קונה להמטלטלין וע"י קנין החזקה שהחזקה קונה לו הקרקע בכח זה נקנה אגב הקנין הזה גם המטלטלין ונמצא דקנין דהחזק' קונה להגט ולא החצר ובזה לא שייך ידה כידו וידו כידה וע"כ שפיר הקשה הר"ן ז"ל דלמה לן ציבורין והק' הקצוה"ח ז"ל דבודאי בעינן ציבורין דהא אל"כ אגיד גביה ולפי דרכינו ניחא דדוקא בתורת יד ובתורת נתינה שייך שפיר אגיד גביה דהא הנתינה אגיד גביה דנותן ונשאר אגיד משיחה מהנתינה אצלו דהא הוי מקצת גט בידה ומשיחה בידי ולא קרינן בגט ונתן אע"ג דבעלמא קרינן ונתן לרעהו כמאן דפסיק דמי משא"כ בגט לא קרינן ונתן משא"כ במגרשה שלא ע"י נתינה אלא בתורת קנין והקנין החזקה הוא קנין גמור ומעשה הקנין לא אגיד גביה שפיר מתגרשת וראיה גמורה לדברינו מהא דדעת הר"ן ז"ל דבקנין אגב לא בעינן ציבורין ע"כ פירש"י ז"ל קנין אגב ואין להק' לדברינו הא דגרסינן בדף ע"ז ע"ב גבי פיסלא דאושלה מקום דחד מקום מושלי אינשי תרי לא מושלי אינשי והתם ע"כ מתורת חצר הוא דאי באגב הא לא בעינן ציבורין וכן בדף ע"ט גבי אר"ח רשויות חלוקות בגיטין כו' דתרי מקומות לא מושלי אינשי. אכן נלפענ"ד דז"א דע"כ כדברינו הוא דבשאלה אינו מועיל בגט בתורת חצר משום דאגיד הגוף להמשאיל וידו כידה בכח הקנין שיש לו בחצר ע"י דעת אחרת מקנה לו וכיון דיש לו כת וזכות הקנין בחצר אינו מועיל בגט בתורת יד משום דעדיין אגיד בידו והא דקני בפיסלא בחצר שאולה הוא כדפרש"י ז"ל דאושלה מקום בחצירו לקנות בו גט עכ"ל דכיון דשאל לה על קנין גט בפירוש א"כ כת הזכי' והקנין שיש לו בחצר שאל לה ומושאל אצלה כח הקנין שלו בהחצר ודוקא במשאיל סתם דאז נשאר אצל משאיל כת הזכי' והקנין בחצירו ע"י הגוף שלו ולהשואל כת הזכי' והקנין ע"י השתמשותו משא"כ במשאיל בפירוש לחבירו רק את זכות הקנין שלו שיש בחצירו פשיטא דנקנה הזכות הוה להשואל וקונה בקנין את הגוף לכת הזכי' להקנין שבו א"כ כי משאיל לה בפירוש את חצירו רק לקנות הגט ע"כ השאיל לה זכות מכח הקנין שיש לו בחצירו ושייך כל זכות הקנין שבחצר זה להשואל דהיא האשה דמה לי במשאיל הגוף להשתמשות או דמשאיל הגוף לזכות הקנין שעל ידו שיהא לו כח היד על ידו וע"כ אמר ר"ח רשויות חלוקות בגיטין ופרש"י ז"ל אם השאילה הבעל מקום בחצירו לזכות גיטה לא השאילה גגו או ביתו ולא אמרינן לא קפיד דתרי מקומות לא מושלי עכ"ל וגם שם פרש"י ז"ל דהשאילה בפירוש לקבלת גיטה דהא ע"כ התם לא שאיל לה הגוף על השתמשות דהא אינו מבורר מקום נפילת הגט וכ"ז שלא נפל הגט אינה יודעת איזה מקום השאיל לה וע"כ כל השאלה הוא רק על זכות הקנין וכח היד שעל ידו וע"כ מהני שפיר הקנין שתזכה להגט על ידי החציר ולא אגיד ביד שלו דהא אין לו שום יד דהא השאיל לה כח ידו שיש לו ע"י החצר משא"כ הכא בשכ"מ דל"ל דהקנה לה כח הקנין שלו בהחצר ז"א דהתוס' ז"ל מקשים הא הוי טלי גיטך מעג"ק ותירצו כיון דהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאילו נתנו לה עכ"ל ומבאר בא"מ ז"ל סי' קל"ט סי"ח משום דהחצר הוי שליח של הבעל וע"י הקנין שנעשה מחצירו חצירה נעשה כמו שמסר שליח הבעל לידה דהשתא הוי ידה והק' ע"ז הא לא חזרה שליחות אצל הבעל כמו במס' גיטין דף כ"ד דהשליח גופיה של הולכה נעשה שליח לקבלה נקרא לא חזר שליחות אצל הבעל כדפרש"י ז"ל שליח לא מקרי אלא המשתלח מזל"ז שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך לחבירך וזה אינו ראוי לחזור אצל שולחו שהרי לא נשתלח אלא לעצמה ואת"כ נעשה הוא בעל מעשה ובטל השליחות קודם שתחזור ע"ש וה"נ החצר דבעל והוא שליח הבעל נעשה יד האשה והיא בעלת דבר ומתרץ דדוקא היכא דנעשה משליח הולכה שליח לקבלה דשלוחו של אדם כמותו והוי עתה השליח בעל מעשה אבל הכא בחצר כיון דחצר דאשה מידה אתרבי ולא הוי שלוחו של אדם כמותו ולא הוי החצר במקום האשה אלא האשה בעצמ' מקבלת ע"י ידה דהחצר כידה אריכתא דמי לפיכך שפיר יכול להיות החצר שהוא שלוחו של בעל יד האשה והרי בא הגט משולחו ליד האשה משא"כ משליח הולכה דנעשה שליח לקבלה דשליח קבלה אינו כיד האשה אלא שלוחה ושלוחה כמותה ועומד במקומה והרי הוא עתה בעל המעשה וחשוב השליח מקבל עי"ש תמצית דבריו ז"ל דכשהחצר הוא שליח חשוב החצר שהוא במקום האשה והוא המקבל את הגט משא"כ אם החצר הוא יד חשוב שהאשה בעצמה מקבלת ע"י ידה והבעל המעשה הוא גוף אחר דהיא האשה והחצר אינו כמו האשה עי"ש וא"כ הכא בשכ"מ דמקנה החצר שהוא שלוחו לידה ע"כ ל"ל דהשאיל לה החצר רק על כח הקנין ז"א דהא אימתי אמרינן דחצר דאשה הוי ידה דוקא ביש לה חצר בעצמה או הוי ידה וחצר דגברא ביש לו חצר הוי שלוחו משא"כ באם הגברא הקנה להאשה רק כח הקנין והזכי' מחצירו הרי אין בכוחה לזכות יותר מגברא דאתיא מחמתו דהא היא באתה מכותו וא"כ הוי החצר שליח להולכה שמוסר לשליח לקבלה ולא חזרה שליחות אצל הבעל ולא הוי חצירה חשוב כידה רק בשהשאיל לה התשמיש מהחצר דאז נקנה לשוכר או לשואל כח השתמשות של החצר השייך לו וכח השתמשות מן החצר ששייך לה נעשה אצלה יד אע"ג דלגבי הבעל היה ההשתמשות כח שליחות אבל השתא ששייך לה נעשה אצלה יד כמו באשה שקנתה חצר מגברא נעשה אצלה יד משום דלא קנתה מגברא רק הגוף והשתמשות ולא כח הזכי' והקנין רק הגוף והשתמשות והגוף והשתמשות נעשה ממילא כח היד אצלה משא"כ אם הגוף והשתמשות הוא עדיין חצר של גברא רק דהקנה לה מכח הקנין שיש לו מן הגוף והשתמשות האיך יעשה אצלה יד הא כל כח הקנין והזכי' הוא בא מן גוף והשתמשות של חצר גברא ואין בו רק כח שליחות דהא הוי חצר דגברא ולא נ"מ למי הוא קונה לאיש או לאשה אלא אזלינן בתר החצר אם הוא חצר דגברא כח הקנין שלו הוי שליחות ואם הוא חצר דאשה כח הקנין שלו יד משא"כ בפיסלא דהבעל בעצמו זורק הגט לתוך החצר שפיר השאיל לה כח הזכיה והקנין והוא כח השליחות מחצירו אצלה וכשהבעל זורק הגט להחצר הוי הבעל מוסר הגט לשלוחה והוי כדת ול"ל דהקנה לה בשכ"מ על שניהם על השתמשות ועל כח היד ז"א דהא כיון שיש לה השתמשות א"כ לשיטת רש"י ז"ל ממילא יש לה יד דהא במציאה החצר זוכה להשוכר לשיטת רש"י ז"ל ואי בדעת אחרת מקנה לו מאי זכתה ששייך לה היד הא האחר לא הקנה לה איזהו שאלה שייך וכי שייך שאלה על כל עיקר שלא יהא להבעל יד וכמו דלא שייך במוכר לחבירו שדה שיהא כל הקנין שלא יהא שייך למוכר פשיטא דע"ז לא חל הקנין והא באופן זה הכא לא חל הקנין שיהיה לה יד אלא העיקר שיהא מסולק ידו ולא חל הקנין רק על סילוק יד המוכר ולשיטת רש"י ז"ל לא מהני על סילוק אפילו קנו מידו עי' ברש"י ז"ל במס' כתובות דף פ"ג ובא"ז ז"ל בהגהת אשר"י ז"ל במס' ב"ב דף מ"ג ע"ש וע"כ פשיטא דהכא בשכ"מ שהתקנה היא דתיחוד ותפתח דלא מתחזי דהוא לשם קנין ע"כ דלא מיירי כההיא דפיסלא שהשאיל רק על קבלת הגט כנ"ל דא"כ מוכח דלשם קנין הוא דמי נתן לה רשות השתמשות שתפתח את המנעול ואח"כ תסגירנו [כדפירש הרא"ש ז"ל דהי' סגור ופתחה וסגרה והסגירה הוא לשם חזקה ולא הפתיחה עי"ש] אלא ע"כ דהשאלה הוא על רשות השתמשות וא"כ הי' לה רשות להשתמש לפתוח ואח"כ סגרה לא לשם קנין רק לשמור ביתה כנ"ל. ועפ"ז יתורץ הקושיא על הרא"ש ז"ל מטבעת שאולה כנ"ל דהנה גרסינן ירושלמי במס' מע"ש פ"ה ובמס' גיטין בפ' התקבל ה"א ר' זעירא בעי קומי ר"מ אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו א"ל תמן התורה זיכתה אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ע"כ וגדולי האחרונים ז"ל עמלו לפרש הסוגיא הזאת ונתבאר בע"ה בדברינו שם דהנה כתבו האחרונים ז"ל עי' בקצוה"ח ז"ל סי' ר' ובא"מ סי' קל"ט דגט אינו בתורת זכי' והקנאה אלא בתורת נתינה דהא קי"ל כתבו על איסורי הנאה כשר וקי"ל דאין זכי' באה"נ וגם דגט איתא בע"כ ואין זכי' בע"כ אלא דגט הוא בתורת נתינה דכיון שנתקיים הנתינה מיד ליד מגורשת והנה זה פשיטא באם אמר עושה שליח שיקבל דבר מחבירו לא חל השליחות באם שחבירו אינו נותן לו ואם חבירו נותן לו על אופן שלא יזכה עבור חבירו אלא שיוליך ליתן לחבירו פשיטא דלא זכה בעצמו עבור חבירו דהא צריך שחבירו יזכה לו וכיון שחבירו אינו מזכה על ידו ואינו רוצה שיזכה עבור חבירו אלא יוליך ליתן לחבירו פשיטא דאין לו כח לזכות עבור חבירו משא"כ בגט כשהאשה עשתה אותו שליח לקבלה והבעל א"ל הולך ותן לה והוא רוצה לזכות עבורה דאז שפיר מהני דהא כיון דידו כידה ויש לו רשות מן הבעל לתפוס בידו הגט והשליח רוצה שיהא ידו כידה ואף דהבעל אינו רוצה לזכות ע"י מ"מ מה בכך הא הבעל אינו צריך לזכות אלא כיון דעשה הנתינה התורה בעצמה מזכה לה הגט וכיון דהבעל עשה הנתינה מידו ליד השליח והשליח רוצה שיהא ידו כידה הרי חשוב נתינה ומה איכפת לן אם הבעל אינו רוצה לזכות על ידו הא כיון דהיה נתינה התורה בעצמה מזכה לה ואין אנו צריכין לזיכוי דהבעל ועי"ז יתפרש היטב הסוגיא הזאת דהנה שם קאי על הא דהתקבל גיטי הוא אומר תן לה דס"ל לרבי דמגורשת ע"ז בעי ר"ז קומי ר"מ אף במתנה כן ע"ז א"ל תמן התורה זיכת' אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה כלומר דהא לא בעינן שהבעל יזכה לה אלא התורה בעצמה מזכה לה וא"צ לזיכוי דהבעל והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אבל אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו כיון דהנותן אינו רוצה לזכות על ידו והאיך יכול לזכות וע"כ עפ"ז עולה שפיר דהנה במעשה דר"ג וזקנים דאיתא במס' ב"מ דף י"א אם ר"ג מטלטלי אג"ק הקנה או ע"י חצר שקלינן וטרינן בגמ' שם ולכאורה יש להבין בכ"מ בקנין אגב דנקנה ע"י הקנין של הקרקע למה באמת צריך אגב והאיך מהני אגב הא ממילא זוכה בחצירו וחצירו זוכה לו ממילא אפילו בלא קנין אגב אבל ז"א דהא חצירו לא זכה לו ממילא אם הנותן אינו רוצה לזכות לו ע"י הנתינה וכי הנותן דבר לחבירו ואינו רוצה שיזכה המקבל האם יזכה ממילא וכיון שכן בשאינו רוצה הנותן שיקנה על ידי הנתינה של חצר אלא ע"י אגב לא קני רק ע"י אגב משא"כ בגט בנותן החצר שהגט מונח בו במתנה לאשה והוי חצירה וכי מהני מה שאינו רוצה לזכות לה ע"י הנתינ' אלא ע"י קנין אגב ז"א וכי מה לן לו ולקנין אגב שלו הא כיון דהוה הנתינה התורה זכתה אותה בגיטה והאיך תופס כאן מקום לקנין אגב שלו ולא דמי לכ"מ כמו בעובדא דר"ג וזקנים דהתם אם אינו רוצה שיזכה ע"י הנתינה לא זכה רק ע"י אגב משא"כ כאן האיך בכוחו לזכות בקנין אגב לבתר הנתינה ולא משכח"ל בגט כלל קנין אגב רק בשאלה דלא נקנה בנתינה אבל במתנה לא משכח"ל קנין אגב ואין מקום לחול קנין אגב על הנתינה דהא אין בידו לעשות שהנתינה לא תהי' נתינה ע"כ פריך שפיר רב עילש מה שקנתה אשה קנה בעלה ואפילו מה שהוא משאיל נמי קנוי לו ואין לומר דאנן סהדי שנתן לה במתנה ז"א דא"כ הי' קנין אחר ע"י הנתינה ולא ע"י אגב א"כ הוי שינוי מקנין לקנין ולא דמי לטבעת שאולה דהתם אינו שינוי בקנין בין שאלה למתנה וע"כ הקנין הזה נקנה במתנה משא"כ הכא דהוי שינוי מקנין לקנין דאי במתנה בטל הקנין הזה ונקנה בקנין אחר ע"כ לא אמרינן אנן סהדי בינוי מקנין לקנין ודו"ק: