תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי גיטין ד:ד:ב

ר' אבוה בשם חזקי' בדין היה שאפילו לשם עבד לא ישתעבד ולמה אמרו ישתעבד שלא יהא העבד מבריח עצמו מן שבוין גי' הק"ע ז"ל מבריח עצמו לשבוין כשיטת הבבלי. א"ר זעירא מתניתא אמרה כן רבו נותן את דמיו ומשחררו גי' הק"ע ז"ל דתיבת משחררו נמחק אלא כמו שהוא בתוספתא רבו נותן את דמיו וכן גי' הפ"מ ז"ל ר' אילא בשם ר' יוסי בדין הי' שאפילו לשם ב"ח ישתעבד ולמה אמרו לא ישתעבד שלא להוציא לוזה על ב"ח. א"ר יוסי א"כ רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כשם שישראל מצווין לפדות ב"ח כו' אהן תניא קדמיא סבר מימר מצוין הן לפדות כו'. הסוגיא הזאת קשה מאוד דהק"ע ז"ל מפרש דהיא קושיא על ר' אילא. והפ"מ ז"ל מפרש בניחותא. ופי' שלא להוציא לוזה עב"ח הוא מה דאיתא בבבלי ממנעי ולא פרקי. וקשה מאוד לפרש כן כי זה ענין אחר ולא שייך לממנעי ולא פרקי. ע"כ נראה לפענ"ד דה"פ ונקדים מה דגרסינן בבבלי באוקימתא דאביי ורבא. מיתיבי' א"ל רשב"ג כשם שמצוה לפדות כו' בשלמא לאביי היינו כשם אלא לרבא האי כשם משום דחזקי' הוא א"ל רבא רשב"ג לא ידע מאי קאמרי רבנן והכי קאמר להו אי לפני יאוש קאמריתי היינו כשם. ואי לאחר יאוש קאמריתי היינו דחזקי' ולכאורה קשה מאד דהיכי שייך למימר דרבא מפרש הפלוגתא דרשב"ג ורבנן. דרשב"ג לא ידע היכי ס"ל לרבנן אי לפני יאוש אי לאחר יאוש. וע"כ אמר להם כשם משום ספק שמא מיירי לפני יאוש. מנ"ל לרבא הא כיון דע"כ השיב להם רשב"ג על לפני יאוש דילמא רק באמת לפני יאוש פליגי. והתוס' ז"ל פירשו אע"ג דרשב"ג מסתפק בדברי רבנן מ"מ לא מסתבר לי' לרבא כלל לומר לפני יאיש עכ"ל ז"ל וצ"ב להבין זאת כיון דרשב"ג גופי' מסתפק האיך פשיטא לי' לרבא דפליג לשב"ג אלאחר יאוש. ועוד קשה לי בהא דכתב הר"נ ז"ל רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון. זו היא גירסת הרב אלפס ז"ל וכן גי' רש"י ז"ל כו' כו' ישתעבד לרבו ראשון כדי שלא יהא העבד מפיל עצמו לגייסות. וכדחזקי' דאפילו אי אמרינן דלשם עבד ישתעבד לרבו שני אכתי איכא למיחש שמא יפיל עצמו לגייסות כדי שיציל עצמו. מידי אדונים קשים כו' כו' משום תמות נפשי עם פלשתים כו' מיהו רבו ראשון נותן דמיו לשני והכי איתא בתוספתא דגרסינן התם עבד שנשבה ופדאהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמים. לשם ב"ח לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו והך תוספתא לפני יאוש מתוקמא ומש"ה לת"ק ישתעבד לרבו ראשון. ומ"מ ילפינן מני' דכשהוא משתעבד לרבו ראשון חייב ליתן דמיו לשני ופשטי' דהך תוספתא משמע דאפילו בשפדאו לשם ב"ח צריך ראשון ליתן דמיו. אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מה' עבדים. דלשם ב"ח חוזר לרבו ראשון בלא כלום עכ"ל ז"ל. והרי לפנינו מפורש דהתוספתא מיירי ע"כ לפני יאוש. וא"כ קשה האיך מוקי רבא דרשב"ג מסתפק בדברי רבנן אי לפני יאוש קמיירי או לאחר יאוש דהא פשיטא דמיירי רבנן בלפני יאוש דלפיכך נותן דמיו לשני כדמבאר בלח"מ ז"ל שם דאי לאחר יאוש ומשתעבד לשני מאי נותן את דמיו. וכדכתב הר"נ ז"ל בהדיא דע"כ האי ברייתא מיתוקמא לפני יאוש א"כ היכי אפשר לומר דרשב"ג מסתפק במאי קמיירי רבנן אי לפני יאוש אי לאחר יאוש ועוד קשה באמת על הרמב"ם ז"ל דפסק בלפני יאוש כשפדאו לשם ב"ח חוזר לרבו הראשון בלא כלום קושית הר"נ ז"ל דהא מפורש בתוספתא דרשב"ג ס"ל דאפילו לשם ב"ח נותן דמיו. וזהו באמת קושיא עצומה. ומה שכתב הכ"מ ז"ל לתרץ זאת כבר סתר הלח"מ ז"ל תירוצו. והיא קושיא עצומה:

ע"כ נראה לפענ"ד דכל הסוגיא עולה יפה בע"ה ומן הירושלמי יש לנו יסוד גדול להבין כל הסוגיא בבבלי וירושלמי ופסקי הרמב"ם ז"ל ומה שהגי' המפרשים ז"ל א"צ להגי' ואדרבה טוב טוב כמו שהיא לפנינו. ונקדים תחלה להבין הא דחזקי' שלא יהא כאו"א מפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו. וע"כ ישתעבד לראשון לשיטת רש"י ז"ל והרב אלפס ז"ל דאל"כ יפקיע עצמו מן רבו כדי שתמות נפשי עם פלשתים. וע"כ אמרו דישתעבד לראשון. וצ"ב מנין לו להעבד שישראל אחר יפדוהו ויחזור לשיעבוד להראשון. ואלא ע"כ משום דישראל מצווין על מצות פדיון שבוין וכשם שמצות פדיון שבוין על ישראל ב"ח כן נמי מצות פדיון שבוין על עבדים לפדותו וע"כ לא יפיל עצמו שוב לגייסות דהא ישראלים יפדוהו משום חיוב מצות פדיון שבוין אבל אי אין מצוה לפדות העבדים מי יאמר לו שיפדוהו ישראל לשם עבד או לשם ב"ח. ובפרט לשם ב"ח מי יפדוהו. וע"כ הא דחזקי' נמי משום כשם שמצוה כו'. הרי הקדמה אחת. הקדמה ב' דהא דפליגי רבנן ורשב"ג בממנעי ולא פרקי לי' ולרשב"ג ס"ל כשם כו'. לאו דמצוה לפדותו כדי לעשותו ב"ח. ז"א דלא מצינו מצוה כזו לעשות מעבד ב"ח. והרי אדרבה לעולם בהם תעבודו כתיב. אלא דת"ק ס"ל דלא נצטוו ישראל על מצות פדיון שבוים בעבדים וע"כ חיישינן דילמא לא פרקי לי' דבשלמא לשם עבד כי פריק לי' והרי לא יפסיד דנוטל דמיו מרבו ראשון אבל לשם ב"ח דאינו נוטל דמיו בודאי מימנע ולא פריק לי'. ורשב"ג ס"ל דמצווין ישראל על מצות פדיון שבוין אפילו בעבדים. הרי הקדמה ב'. הקדמה ג' דהנה במסקנא דפריך הגמ' לרבא דאמר לרבו שני רבו שני ממאן קני' לי' משבאי שבאי גופי' מי קני לי' ומשני אין קני לי' למעשה ידיו כדמסיק אבל הם קונין זא"ז למע"י. והנה לפי מאי דקי"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך ג"ש. ונמצא דקנין איסור עדיין ברשות הרבו הראשון ולקנין מעשי ידים הרי הוא ברשות רבו שני. א"כ כיון דלא קני לי' רק למעשה ידים אין בכחו להוציאו לחירות בג"ש ורק רבו הראשון יכול ליתן לו ג"ש. אבל כיון שיתן לו ג"ש הרי הוא ישראל ב"ח גמור וע"כ יצא מרשות רבו הראשון דלא מצינו ישראל קונה לישראל במע"י של עבד ואפילו ע"ע לא יהי' ולא צריך לצאת אף בש"ש. ע"כ דרבו הראשון כשיתן לו ג"ש צריך ליתן דמיו לרבו השני. הקדמה ד'. דהנה רש"י ז"ל והרב אלפס ז"ל פי' דלחזקי' משתעבד לראשון משום שלא יפיל עצמו לגייסות לקיים תמות נפשי עם פלשתים. ע"כ משתעבד לראשון. ושיטת התוס' ז"ל דאינו כן אלא משתעבד לשני כמו לרבנן. לשם עבד משתעבד לשני כן נמי לרשב"ג ורשב"ג לא פליג עם רבנן אם לראשון או לשני אלא בנפ"מ בין לשם עבדות בין לשם חירות עיי"ש. וע"כ דלפירושם ז"ל אין לפרש דמפיל עצמו לגייסות משום תמות נפשי עם פלשתים ז"א דא"כ מאי מהני התקנה שישתעבד לשני אלא הפי' של שלא יהא כאו"א מפיל עצמו לגייסות הוא כפי' התוס' רי"ד ז"ל שמא ירצה שהאדון יתיאש מאתו ואח"כ יברח מן הגייסות עיי"ש אבל השתא דדינא כשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות את העבדים. א"כ לא יפיל עצמו לגייסות דהא ודאי דישראלים יפדהו טרם שיברח ויצטרך לשעבד:

ועפ"ז יתבאר היטב שיטת התלמודים והפוסקים ז"ל דה"פ בירושלמי ר"א בשם חזקי'. בדין הי' אפילו לשם עבד לא ישתעבד פי' לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו ראשון לא משום דהוי לאחר יאוש. לרבו שני לא דלא קנאו לי' שבאי [כפרכת הש"ס דילן על רבא] ולמה אמרו ישתעבד פי' לרבו שני שלא יהא העבד מבריח עצמו מן שבוין. כפי' התוס' רי"ד ז"ל דהעבד יפיל עצמו לגייסות כדי שיתיאש ממנו רבו ואח"כ יבריח עצמו מן שבוין ע"כ אמרו שלשם עבד ישתעבד לשני. ומצוה על ישראל לפדות ב"ח וע"כ לא יפיל עצמו לגייסות כי בודאי טרם שיברח יפדוהו ישראל וישתעבד לו. אר"ז מתניתא אמרה כן רבו נותן דמיו ומשחררו הוא התוספתא הנ"ל המובא בהר"נ ז"ל הנ"ל ומפרש דרבו נותן דמיו לשני ומשחררו דהא ע"כ רבו הראשון משחררו כדמפרש לא אמר אלא רבו הא אחר לא דאחר אינו יכול לשחררו דלא קני' לי' והירושלמי לא מחלק בחידוש החדש דמחדש בבבלי בקנינו דאע"פ שקנה אותו לא קנה אלא למע"י ז"א דאי קני קני לי' לגמרי ואי לא קנה לא קנה כלל. והילכך כיון דמדינא לא ישתעבד לשני דשבאי לא קני לי' ורק רבנן תקנו שישתעבד משום חזקי'. והילכך לא קנה אותו קנין איסור אלא השיעבוד כדי שלא יפיל לגייסות והילכך רבו הראשון משחררו ונותן את דמיו לשני דהא מפסידו מהקנין השיעבוד שיש לו והילכך ע"כ איירי לאחר יאוש ובדין הוא שלא ישתעבד בו השני כלל ורק רבנן אמרו מפני חזקי' שישתעבד לשני הילכך משחררו הראשון ונותן דמיו לשני. ר"א בשם ר' יוסי בדין הוא אפילו לשם ב"ח ישתעבד בו לפני יאוש ולמה אמרו לא ישתעבד כדי שלא להוציא לוזה על ב"ח כההיא דאיתא בדף ט' בבבלי שהרי יצא עליו שם ב"ח [וכאוקימתא דאביי בבבלי אך לא מטעמי' משום ממנעי ולא פרקי אלא מטעם שלא להוציא לוזה על ב"ח] וע"ז א"ר יוסי בניחותא כפי' הרמב"ן ז"ל בס' הזכות. רשב"ג אומר כשם שמצוה כו' אהן תניא קדמיא סבר מימר מצווין הן לפדות ב"ח ואין מצווין לפדות עבדים. א"כ ע"כ כאוקימתא דר' אילא דליכא למימר כאוקימתא דחזקי'. שלא יהא העבד מבריח עצמו מן שבוים דישראל יפדוהו הא רבנן לא ס"ל דמצוה על ישראל לפדות עבדים [וכבר כתבנו דתלי חזקי' בכשם כנ"ל] א"כ ע"כ דמתניתין כאוקימתא דר' אילא ועפ"ז יתורץ מאד קושית הר"נ ז"ל על הרמב"ם ז"ל דהרמב"ם ז"ל פסק שפיר דלפני יאוש משתעבד לראשון וכשפדאו לשם ב"ח חוזר לרבי הראשון בלא כלום משום דהא אין לו בגוף העבד כלום והדמים שנתן הא אפקרי' כמו שכתב הכ"מ ז"ל הסברא הזאת דהדמים שנתן אפקרי'. ע"כ פשיטא להרמב"ם ז"ל דא"צ ליתן כלל דמים להשני. ומה שאמר רשב"ג בתוספ' דבין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמים לשני הוא קאי אלאחר יאוש כאוקימתא דרבא וס"ל כרבא דמוקי לאחר יאוש. ולרבו שני משום דקני שבאי למע"י. והילכך ס"ל לרבנן דמשתעבד לשני והראשון נותן דמיו ומשחררו משום דקנאו לו שני למע"י. וע"כ כשמשחררו נותן לו דמיו. וכן רשב"ג דס"ל דבין כך ובין כך משתעבד היא משום דחזקי'. ולשני כדפי' התוס' ז"ל וקנה לו מתקנתא דרבנן את העבד למעשה ידיו ע"כ כשרבו הראשון משחררו נותן את דמיו לשני משא"כ בלפני יאוש דל"ל לרבו שני כלום בגופו של עבד אף למע"י וישתעבד לראשון וכיון דפרקי' לשם ב"ח הרי אפקרי' מעותיו כנ"ל. ולפ"ז ניחא נמי בהא דפשיטא לי' לרבא דרשב"ג פליג אלאחר יאוש ג"כ את"ק אע"פ דרשב"ג גופי' מסתפק שמא קאמרי רבנן לפני יאוש ופליג עלייהו בזה מ"מ לרבא פשיטא לי' דפליגי אלאחר יאוש דבשלמא בדברי רבנן יש להסתפק שמא קאמרי לפני יאוש ומשתעבד לראשון ונותן דמיו לשני משום אנפרות כשפדאו לשם עבד. או שמא לאחר יאוש ושייך לשני ונותן רבו הראשון דמיו כשמשחררו ובשפדאו לשם עבד דווקא אבל לשם ב"ח לא ישתעבד כלל. אבל רשב"ג דפליג עליי' וס"ל דאפילו לשם ב"ח ישתעבד ונותן דמיו לפני ואי ס"ד דקאי לפני יאוש לחוד א"כ כיון דמשתעבד לראשון ואיו לשני בו כלום. דמים מאי עבידתיהו הא אפקרי' לדמיו כנ"ל. אלא ע"כ דפליג גם אלאחר יאוש וס"ל כדחזקי' דמשתעבד לשני ע"כ דנותן דמיו רבו הראשון לשני כשרוצה לשחררו וע"כ מוקי לפלוגתתן לאחר יאוש ג"כ. והא דכתב הר"נ ז"ל דהתוספתא מיירי ע"כ לפני יאוש מדרבו נותן דמיו לשני. ואילו לדברינו אין מהתוספתא שום ראי' דמיירי לפני יאוש דיש לאוקמי' לאחר יאוש ומשתעבד לשני למע"י ורבו הראשון נותן דמיו ומשחררו כנ"ל ז"א דהר"נ ז"ל לא מדייק דהתוספתא מיירי לפני יאוש מדברי רבנן אלא מדברי רשב"ג דס"ל בין כך ובין כך ישתעבד וגי' הרב אלפס ז"ל דישתעבד לראשון א"כ ע"כ מיירי לפני יאוש ונותן דמיו משום אנפרות לשני דהא ל"ל דנותן דמיו ומשחררו ז"א דהא אין להשני בו כלום אלא ע"כ מיירי לפני יאוש וע"כ מוכח מהך תוספתא דאפילו לפני יאוש וכשפדאו לשם ב"ח רבו הראשון נותן דמיו להשני וע"כ מסיים הר"נ ז"ל אלא שהרמב"ם ז"ל כתב דחוזר לראשון בלא דמים. ולא שהק' על הרמב"ם ז"ל מהך תוספתא ז"א דאין להוכיח מהך תוספתא הנ"ל רק לשיטת הרב אלפס ז"ל. אבל להרמב"ם ז"ל דיכול לסבור כשיטת התוס' ז"ל דלחזקי' משתעבד לשני ע"כ איכא למימר דרבו הראשון נותן דמיו ומשחררו. אבל לפני יאוש משתעבד לראשון בלא דמים דהא אפקרי' דמיו כשפדאו לשם ב"ח. וניחא נמי אפילו להר"נ ז"ל הא דקשה לן האיך מסתפק רשב"ג בדברי רבנן אי לאחר יאוש או לפני יאוש דהא להר"נ ז"ל מיקמינן בע"כ להתוספתא לפני יאוש דאל"כ דמים מאי עבידתיי'. ולדברינו ניחא דהא דדייק הר"נ ז"ל דהתוספתא מיירי לפני יאוש הוא מדברי רשב"ג דאף לשם ב"ח ישתעבד לראשון ונותן דמים. וא"כ ע"כ לפני יאוש והדמים הוא משום אנפרות אבל מדברי רבנן אין הוכחה דמיירי לפני יאוש די"ל לאחר יאוש ומשתעבד לשני והדמים הוא משום השיחרור כנ"ל ולדברינו ניחא מה דלכאורה קשה האיך אוקים רבא דפליני לאחר יאוש משום חזקי' הא בברייתא תנינן כשם כדפריך הגמ' בשלמא לאביי היינו כשם אלא לרבא משום דחזקי' הוא ומשני רבא דרשב"ג תרתי קאמר או כשם או כדחזקי'. וקשה מאוד הא בברייתא לא תנינן רק כשם וחזקי' לית רמיזא כלל בברייתא והאיך תיסק אדעתין לאוקמי' דהיא עיקר דברי חזקי' חסר מן הספר ומנ"ל לעשות פלוגתא מזה. ולמה לא קאמר רשב"ג להיפך למידכר בברייתא כדחזקי' ולמימר אי לאחר יאוש כדחזקי' ואי לפני יאוש כשם. אבל לדברינו ניחא דבחזקי' ליכא שום פלוגתא כלל ורבנן נמי מודי משום חזקי' ורק דפליגי בכשם דרבנן ל"ל כשם וע"כ אין שום פעולה מדהא דחזקי' כנ"ל ורשב"ג ס"ל כשם וע"כ איכא פעולה מהא דחזקי' כנ"ל. וזהו דקאמר להו אי לפני יאוש קאמריתי היינו כשם פי' דדי הסברא דכשם לחוד ואי לאחר יאוש קאמריתי נמי הוי כן משום כשם. ומפרש הגמ' הא דמהני כשם לאחר יאוש גם כן כמו לפני יאוש הוא משום דלאחר יאוש איכא הא דחזקי' ומהני לאחר יאוש גם כן כשם ודוק: