תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי חלה ג:א:ח
Tosafot HaRid on Yerushalmi Challah 3:1:8 (Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Challah 3:1:8) · תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי חלה · free full Hebrew text
Open in the reader →אמר ר' יוסי נראין הדברים בערבי שבתות כו'. עיי' בפנים שמבוארת הסוגיא הזאת על נכון וכדי להבין יסודות הדברים אפתח את פתחי בג' מקומות מירושלמי ונבוא אח"כ לענין זה בע"ה דאיתא בירושלמי ובמס' פסחים פ"ג) הלש עיסה ביו"ט וכו' לא אמר אלא וכו' אר"ש אחוי דר' ברכי' תיפתר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה אלא בסוף א"ר יוסה בי רבי בון בדין היה בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תקנו בה שיפרישנה תחלה כדי שלא תטמא את העיסה עכ"ל הירושלמי שם. וגרסינן בירושלמי (במס' גיטין פ"ז) אף בהבקר כן שדי מובקרת מעכשיו ולאחר ל' יום ע"ד דרבי מובקרת וע"ד דרבנן אינה מובקרת אף בהקדש כן כו"ע מודיי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"כ. וכבר הארכתי בענין הזה ואכמ"ל. וגרסינן בירושלמי (במס' תרומות פ"א) אין תורמין זיתים על השמן ולא ענבים על היין ואם תרם ב"ש אומרים תרומת עצמן בהם וב"ה אומרים אין תרומתן תרומה חבריא בשם ר"י ואפילו על אתר וגירסת הגר"א ז"ל ואפילו על אחרניתא ר"ח ר"א בשם ר"י דברי ב"ש נעשה כאומר הר"ז תרומה עלי' ועל שלמטן ר"ח סבר מימר במינו א"ל ר"ז לא תקבל עליך כן מכיון שאמר הר"ז נפטר מה שבידו והשאר חולין וחולין פוטרין את הטבל אר"ח ברי' דר' הלל כאחת מכיון שאמר הר"ז נפטר מה שבידו ונפטר מה שלמטן ע"כ פירוש דאיך איפשר לומר דנעשה כאומר הר"ז תרומה עלי' פי' על הזיתים לפי שיעור הזיתים וא"כ השאר של הזיתים שמונחים בידו נעשה חולין וא"כ איך יכול לומר אח"כ ועל שלמטן דהיינו ששאר הזיתים שבידו יהיה תרומה על השמן ג"כ דהא חולין אינן פוטרין את הטבל. וע"ז משני ר"ח ברי' דר"ה כאחת פי' שהתרומה חל בב"א וכן בס' נו"י וזה פשוט:
נמצא מתוך כל הנ"ל באומר על מה שבידו שיהא תרומה על שני דברים ומה שבידו הוא דבר ממין אחד ממין הדברים אם תאמר דנפטר תחלה המין ממה שבידו נמצא דגם השאר מה שבידו נפטר ותו לא מצי למימר הר"ז תרומה על המין השני כיון שכבר נפטר תחלה המין שבידו א"כ כבר נפטר השאר שבידו ג"כ ואיך יכול אח"כ בהשאר שבידו לפטור המין השני הא חולין אין פוטרין הטבל אם לא בבת אחת הן נעשים תרומה ומתוקן הכל בב"א:
ובסוגיא דידן הא דלמדו רבנן את הכהנות לומר הר"ז חלה על העיסה הזאת וכו' לכשתעלה גוש אחד תוקדש מה שבידי לשם חלה. וכל עיקר דינא דמתניתין דמכיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה לאו דכן עיקר דינא ז"א אלא דעיקר דינא לאחר הלישה ממש. ורק תקנתא דרבנן הוא בעיסה טהורה שתטול חלתה בשעה שהיא נותנת המים. וע"ז ס"ל לר' יוסי ולר' יונה דמתניתין כ"ע הוא דבעינן עכ"פ שיתן מים כדי קב. ור' יוחנן דס"ל דזו היא ראשית עריסותיכם הוא רק אסמכתא בעלמא כן הוא לפי' הרא"ש ז"ל וכל הראשונים נוחי נפש. וסמכו עצמן על הירושלמי (דמס' פסחים) הנזכר וע"כ דעיקר דינא שיטול החלה אח"כ ורק תקנתא דרבנן הוא שמשעה שנותנת המים מגבהת חלתה כדי שלא תטמא את העיסה ולפיכך למדו רבנן את הכהנות שעושין עיסתן בטהרה כדפירש הר"ש ז"ל שיאמרו בשעה שנותנים המים שתהא חלה על העיסה הזאת ועל השאור ועל הקמח לכשתעלה כולה גוש אחד תוקדש מה שבידי לשם חלה כדי שתועיל אפילו כשיהיה קמח שלא נגעו במים חמשה רבעים כדאיתא בסוגיא והא דלא תיקנו להם רבנן שיטלו את החלה בשעה שנותנת המים משום התקנה שלא יטמא את העיסה כנ"ל ובשעת נטילה לא תאמר כלום רק תמתין עד אחר שתעלה כולה גוש אחד ואז תקרא שם חלה. ואז יהיה טוב יותר ע"פ עיקר הדין. אבל ז"א דאז כשתטמא העיסה לא תוכל להקפות ולא תהיה מן המוקף ע"כ תיקנו רבנן דתהא אומרת בתחילה בשעה שהעיסה מחוברת לקמח שתהא חלה לאחר שתעלה גוש אחד ועי"ז נקרא מן המוקף כמו דאיתא במס' נדה (דף ז' ע"א) בהא דגרסינן שם האשה שהיא טבול יום לשה את העיסה וקוצה הימנה תלתה ומניחתה בכפישה או באנחותא ומקפת וקורא לה שם וכו' ומקשין בתוס' ז"ל ד"ה ומקפת דהכא משמע דאפילו לענין קריאת שם צריך הקפה וקשה דאמר בסוטה פ' כשם (דף ל ע"ב) ר"א אומר חלה ניטלת מן המוקף כיצד ב' עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל מן עיסה שלא הורמה חלתה וכו' וי"ל דהתם מיירי כשיש הרבה מעיסה טהורה וכו' ע"ש בתוס' ז"ל דדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דלעולם בשעת קריאת שם ממש צריך להיות מן המוקף ולא מהני מה שהיה במחובר בשעה שקוצה הימנה חלתה אלא דבעינן מן המוקף בשעת קריאת שם. והר"ש מקוצי ז"ל בפי' המשניות (בפ"ד דמס' טבו"י במ"ב) מקשה ג"כ קושית התוס' ז"ל הנ"ל ומשני תירוץ אחר וז"ל וי"ל דלעולם צריך מוקף בשעת קריאת שם והתם כגון דאמר בשעת חיבורו לאחר שיהא מופרש ומובדל יהיה חלה דכה"ג מוקף הוא כיון דאמר בשעת חיבורו אע"פ שלא חל עליו שם חלה עד שהפריש עכ"ל וע"כ ה"נ דלמדו רבנן את הכהנת שתגביה החלה משעה שנותנת המים משום התקנה שלא תטמא העיסה ואם תמתין עד שתעלה גוש אחד אולי תטמא העיסה ולא יהיה מוקף בשעת קריאת שם ע"כ למדו רבנן להכהנת שתקרא שם בשעת חיבורו על אח"כ וזה הוי מן המוקף כמו שכ' הר"ש ז"ל הגם דלא הוי מן המוקף ממש דמוקף ממש הוי בשעה שחל עליו שם חלה מ"מ גם זה חשיב כמו מן המוקף:
והנה בדינא דמתניתין דתיקנו רבנן דמשעה שנותנת המים תגביה חלתה כדי שלא תטמא את החלה הסכימו כל הפוסקים ז"ל דעיקר הגירסא במתניתין ובלבד שלא יהא שם ה' רבעים קמח. ומ"מ הסכימו כל הפוסקים ז"ל דאע"פ דלא גרסינן במתניתין ובלבד שיהא שם ה' רבעים קמח. מ"מ לענין דינא נקטינן דבעינן דיהא ה' רבעים קמח מעורבין במים. וכ"כ הב"י והש"ך ז"ל ביו"ד סי' שכ"ז ולר" יוסי ולר' יונה דמוקמי מתניתין כר"ע לא בעינן דהמים יגעו בה' רבעים כי אם בקב אחד וגרסינן לקמן (בפ"ד דמכילתין) דר"ע מדמי לאומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו ונתלשו ע"ש דלר"ע דחלה מקב הוי חלה היינו דווקא לכשישלים אח"כ לכשיעור חלה (עיי"ש בפ"ד ה"א) והנה זה פשוט דבעיסה מועטת נותנים מעט מים ובעיסה מרובה נותנים הרבה מים. והנה בעיסה מרובה כמו של עשרים קבים שנותנים מים הרבה נוגעים ה' רבעים קמח בשעה שמגבהת חלתה מן העיסה ואומרת הר"ז חלה על העיסה הזאת וכו' ועל הקמח הנשאר ומסיימת לכשתעלה גוש אחד תוקדש זה שבידי לשם חלה הרי זה דומה למעכשיו ולאחר ל' דהא מעיקרא אומרת הר"ז חלה על העיסה ומסיימת לכשתעלה גוש אחד תוקדש לשם חלה. וע"כ על הקמח בוודאי לא חל שם חלה עכשיו כי אם לאחר שתעלה בגוש כדאיתא לעיל (במכילתן פ"א) עיסה שנדמעה עד שלא נדמעה עבר והפריש ממנה חלה אינה חלה ע"ש. אבל על העיסה דיש בה ה' רבעים ע"כ כמו שכתבתי בשם הב"י והש"ך ז"ל א"כ תומ"י שאומר הר"ז חלה על העיסה הזאת. אע"פ שמסיים לכשתעלה גוש אחד מ"מ היא קדושה על שיעור העיסה תומ"י כשאמר הר"ז חלה על העיסה וא"כ שאר העיסה שבידו נמי נפטרה תומ"י והוי חולין והאיך תפטור אח"כ להקמח דהא חולין אינן פוטרין להטבל ומהירושלמי (דמס' תרומות פ"א) מוכח בהדיא דכה"ג אי אפשר למיפטר במה שבידו על ב' דברים כי אם שבב"א הן קדושים עיי"ש והכא אי איפשר בב"א משום דהעיסה תומ"י נפטרה וממילא נפטרה מה שבידו והקמח אינה נפטרת רק לאחר שתעלה בגוש ובשלמא התם (במס' תרומות) שפיר אמרינן דהשמן נפטר בב"א בשעה שנפטרו הזיתים אבל הכא אי איפשר לומר כן דהא ע"כ הקמח לא נפטר רק לאחר שתעלה בגוש והעיסה תומ"י נפטרה בשעה שאמר הר"ז חלה על העיסה. ואע"פ שמסיים לכשתעלה גוש אחד מ"מ נפטרה תומ"י בשעה שאמר הר"ז חלה על העיסה כיון דבהעיסה ג"כ יש חיוב חלה דהא ע"כ בעינן שהמים יגעו לה' רבעים כדכתבתי בשם הפוסקים ז"ל ובשלמא בעיסה מועטת דאינה נותנת מים הרבה כי אם שיגעו לקב אחד בשעת נתינת המים ואליבא דר' יוסי ור' יונה דמוקמי כר"ע וע"כ אפילו על העיסה גופה אינו חל שם חלה כי אם כשתעלה בגוש כמו שכתבתי לעיל (בפ"א דמכילתן). ע"כ שפיר בב"א קדוש החלה על העיסה ועל הקמח. אבל בעיסה מרובה דנותנים מים הרבה ויגעו המים בשעת נתינה לה' רבעים א"כ יקשה האיך משכחת לה להאי דינא הא הוי מן הפטור על החיוב. דהא אינן נפטרין בב"א דע"כ דעיסה דיש בה ה' רבעים נפטרה תומ"י כשאומר הר"ז חלה על העיסה ואע"פ שמסיים לכשתעלה בגוש אחד מ"מ אינו מועיל כמו שהוכחתי מירושלמי (פ"ז דגיטין) בהקדש דלא מהני חזרה אף בתוך כדי דיבור ויש לי בזה אריכות דברים בענין חלה אם דמי להקדש בזה הפרט. ואכן מפני שלא מספיק הזמן ע"כ לא הצגתי בפה כי הכא בלאו הכי עולה דברינו כהוגן דהא זה פשוט דלאחר תוך כדי דיבור אע"פ שהוא עסוק עדיין באותו ענין אינו יכול לחזור בו כמו דאיתא בכמה מקומות והכא כשהתחיל לומר הר"ז חלה על העיסה הזאת ועל השאור המתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שניתן תחתיה לכשתעלה כולה גוש אחד תוקדש זה שבידי לשם חלה. וע"כ כשאומר לכשתעלה גוש אחד הוא לאחר כדי דיבור משעה שאמר הרי זה חלה על העיסה הזאת והאיך מהני אחר כדי דיבור לבטל שם חלה אחרי שכבר הוקדש תומ"י קודם כדי דיבור וא"ש לפ"ז ע"כ אינן נפטרים בב"א העיסה והקמח דהא כיון דע"כ מיירי שיש בהעיסה לבד ה' רבעים קמח וכיון שאמר הר"ז חלה על העיסה לא מהני לאחר כדי דיבור דבריו שיהא חלה לאחר שתעלה גוש אחד. וא"כ העיסה נפטרה תומ"י והקמח לאחר שתעלה בגוש ומכיון שאינן בב"א א"כ יקשה קושית הירושלמי (דמס' תרומות פ"א) מכיון שאמר הר"ז חלה נפטרה מה שבידו והשאר חולין הן כלומר השאר שבידו חולין הן וחולין אינן פוטרין הטבל. אבל בעיסה קטנה שאינו נותן מים הרבה כדי שיגעו המים לה' רבעים אלא לקב אחד אליבא דר' יוסי ולר' יונה דמוקי כר"ע שפיר דמי דהא באופן זה בב"א נפטרים העיסה והקמח דהא העיסה ג"כ אינה נפטרת עד שתעלה בגוש דלכ"ע אינו קדוש החלה מקב רק לאחר שישלים לשיעור כמו שמבואר בירושלמי (לקמן פ"ד) שהבאתי לעיל:
וזה דקאמר ר' יוסי לשיטתו נראין הדברים בערבי שבתות דעיסתה של הכהנת בע"ש מועטת היא מפני שזו מביאה וזו מביאה כלומר דהרבה חלות יש לה בלא עיסתה דכל הנשים מביאין לה חלה דבע"ש כל העולם אופין חלות לשבת וכולם מביאין לה חלה שהפרישו מעיסתן ויש לה הרבה וע"כ עיסתה מועטת והא דקאמר שזו מביאה וזו מביאה כלומר האשה הזאת מביאה לה חלה והאשה הזאת מביאה לה חלה וע"כ בע"ש עיסתה של הכהנת מועטת היא וע"ז למדו רבנן להכהנת בשעה שמפרשת חלה מעיסת עצמה שתאמר בלשון הזה משום דלמדו להן רבנן רק ע"ש שאז עיסתה מועטת מפני שזו מביאה וזו מביאה וע"כ בעיסה מועטת אינה נותנת מים הרבה עד שיגעו בה' רבעים. וא"כ שפיר הוי מן החיוב על החיוב דהא בב"א הן נפטרין דהא החלה מן שיעור העיסה אינו קדוש לשם חלה עד שתעשה גוש אחד לשיטת ר' יוסי דמוקי כר' עקיבא כפי שמבואר בירושלמי (פרק ד' דחלה) שכתבתי לעיל וע"כ הוי החלה קדושה בבת אחת וע"כ שפיר הוי מן החיוב על החיוב כמו בירושלמי (במס' תרומות פ"א הנ"ל) אבל בחול דאין מביאין לה חלות הרבה ועיסתה מרובה האיך תיקנו לה רבנן דבר זה דהא תיקנו בחלה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף שמא מן הפטור על החיוב כוונתו דהא עיקר דינא בחלה מדאורייתא שתהא ניטלת לאחר הלישה בסוף אלא תקנתא דרבנן הוא שתטול בתחלה משעה שנותנת המים כדי שלא תהא חלה טמאה דאולי תטמא העיסה וכמו שכתבתי בשם הרא"ש ז"ל וא"כ בתקנה הזו שתקנו רבנן שתטול בתחלה בשעה שהעיסה טהורה ואם לאחר כך יטמא העיסה יהא מן הטהור על הטמא וגם שלא מן המוקף דבשעה שתחול החלה אין זה מן המוקף וכבר כתבתי לעיל דמוקף ממש הוא דבשעה שתחול החלה הוא מחורר אבל הכא בשעה שתחול החלה אין זה מן המוקף ואע"פ דבשעת קריאת שם הוא נמי מן המוקף אבל אינו מן המוקף ממש אלא דחשיב נמי מן המוקף אבל מ"מ אינו מן המוקף ממש. וראיה לזה דמוקף ממש הוא דמחובר בשעה שחלה הקדושה ולא בשעת קריאת שם לחוד מהך מתניתין דטבול יום דמובא במס' נדה (דף ז' ע"א) שהבאתי לעיל אשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה וקוצה ממנה חלתה מפרישתה ומניחתה בכפישה או באנחותא ומקפת וקורא לה שם מפני שהוא שם שלישי וכו' והא דצריך לכפישה או לאנחותא פירש"י ז"ל משום הכירא וקשה למה לן לאטרוחי כולי האי תקרא לה שם חלה בשעה שהיא קוצה עכשיו חלתה ממנה שתהיה חלה אחר שתניחנה בכפישה ויסולק ידיה מן הכלי ולמה אצרכוה רבנן שתהא קוצה חלתה ואח"כ כשתניחנה בכלי תקפה ותקרא לה שם כדי שתהא הקריאת שם במוקף. הא בשעה שקוצה ממנה חלתה אפשר לה לקרוא שם חלה על אחר כך שתניחנה בכפישה דבהכי חשיב מן המוקף ועלה בדעתי לחלק דלא דמי מתניתין דטבול יום המובא במס' נדה (דף ז) להך דפ' כשם דמס' סוטה (דף ל) דהתם שפיר אמרינן דקורא שם חלה לאחר שיהיה מופרש ומובדל ובהכי חשיב מן המוקף. דאי איפשר לה למיעבד באופן אחר דהיינו דתקרא שם בשעה שתחול השם דהא יהיה שלא מן המוקף דהא בשעה שתחול השם אי איפשר להקפות דהא תטמא ע"כ בע"כ תקרא שם בשעת מחובר שתחול השם אחר שיהיה מופרש ומובדל וחשיב מוקף מה שקריאת השם הוא במחובר אע"פ שלא חלה עדיין השם. והגם דעיקר מוקף הוא בוודאי בשעה שחל השם [דבלא"ה הסברא נותנת כן כיון דבעינן השם חלה בשעת הקפה ע"כ דעיקר מצותו שתחול אז השם חלה]. אבל מכיון דאי אפשר בשעה שתחול השם להקפות אז ע"כ סמכינן על קריאת השם לבד דבזה נמי חשיב מוקף. אבל במתניתין דטבול יום דשפיר מצי לקיים בשעת הקפה ממש להטיל עליו השם חלה שיהיה אז חלה עליה הקדושה בוודאי שפיר טפי עדיף שיהא מקפה בכפישה ויקרא עליו אז שם חלה שיחול הקדושה בשעת הקפה ממש ול"ד להא דבפ' כשם במס' סוטה (דף ל') הנ"ל דהתם אי אפשר למיעבד טפי אבל הכא מכיון דאפשר ליה למיעבד הקפה גמורה שפיר עביד ורק כ"ז דווקא באם דס"ל דבענין קריאת שם חלה נמי בעינן מן המוקף והגם דעיקר מצות מן המוקף ילפינן מן הקרא דוהרמותם ממנו והתם לא כתיב רק הרמה דהוא רק הפרשה לחוד מ"מ ס"ל דגם הקריאת שם חלה נמי צריך להיות מן המוקף. אז מחלקינן כה"ג כיון דבאמת קפדינן על השם חלה נמי דיהא מן המוקף ע"כ ס"ל הגם דע"י שקורא עליו רק השם ועדיין לא חלה השם עליו מ"מ נמי מן המוקף יחשב. אבל המוקף גמור הוא דיהא השם חל עליו מן המוקף. אבל אי ס"ל דלא בעינן מן המוקף כלל על השם דבקרא לא כתיב רק והרמותם דהוא רק הפרשה לחוד אז לא נוכל לחלק בהכי דנימא דהגם דלא בעינן השם מן המוקף כי אם ההפרשה בלבדה דוהרמותם ממנו כתיב ולא בעינן כלל השם מן המוקף כי אם ההרמה לחוד בעינן מן המוקף מ"מ העיקר המצוה דמוקף שיהא ג"כ השם מן המוקף ז"א כיון דלא כתיב כלל בקרא דבעינן השם מן המוקף כי אם ההרמה א"כ מנ"ל דעיקר מצותו שיהא השם מן המוקף ע"כ לא יכלו התוס' והר"ש ז"ל לחלק בין דינא דמתניתין דטבול יום לפ' כשם במס' סוטה הנ"ל דלעולם בענין השם לא בעינן מן המוקף משום דוהרמותם ממנו כתיב ולא בעינן רק ההרמה לחוד ולא מצינו שום מצוה מן המוקף על השם רק בדינא דמתניתין דטבול יום כיון דמצינו למיעבד השם בשעת הקפה שפיר עבדינן דהכי עדיף טפי כי כן עיקר מצותו. ז"א דמנין לנו שעיקר מצותו שיהא השם בשעת הקפה כיון דבענין השם לא בעינן כלל הקפה דבקרא דמן המוקף לא כתיב רק והרמותם ע"כ לא מצינן לחלק בהכי. רק לבתר דס"ל דבענין השם נמי בעינן מן המוקף דאע"ג דכתיב והרמותם הוי השם נמי במשמע. א"כ לפ"ז בוודאי עיקר המצוה שתחול השם בשעת הקפה ע"כ הגם דבקריאת שם לבד נמי מן המוקף יחשב ובהכי מיתוקמא מתניתין דמובא בפ' כשם. אבל מ"מ עיקר מצותו שתחול השם בשעת המוקף ע"כ במתניתין דטבול יום כיון דאפשר למיעבד שתחול השם בשעת הקרבה שפיר עדיף טפי. זה עלה בדעתי לתרוצי מתניתין דטבול יום והא דפ' כשם וזה הוי סברא ישרה. ואחר כתבי זאת האיר ה' את עיני וראיתי בהרא"ש במס' טבול יום דמקשה קושייתן דמתרץ נמי כתירוץ הר"ש ז"ל דבענין השם נמי בעינן מן המוקף והתם בפ' כשם מיירי דאמר שתהיה החלה לאחר שיהא מופרש ומובדל ומקשה קושייתן וז"ל שם והכא לא מצי למימר הכי דא"כ תטמא בידה הילכך בעי הקפה בשעת קריאת שם עכ"ל ולכאורה דבריו סתומים וחתומים דמאי מתרץ דלפיכך במס' טבול יום לא מצי למימר דתהיה חלה לאח"כ דא"כ תטמא בידה וקשה הא מצי למימר דתהיה חלה אחר שתניח בכפישה. ויגעתי להבין דבריו הקדושים. ונראה דה"פ דהענין דנקרא מוקף כשאמר בשעת החיבור שתהיה חלה לאחר שתהיה מופרש ומובדל היינו דווקא שתהיה חלה תומ"י כשתהיה מופרש ומובדל אבל אם תומ"י כשתהיה מובדל לא תהיה ג"כ חלה רק לאח"כ בזה לא נקרא מן המוקף. וכן מוכח דברי הר"ש ז"ל שכ' בקושייתו בזה"ל כיון שקוצה ממנה חלה ע"מ לקרות שם לאלתר מוקף קרינן וכו' אלמא דלכל הפחות יהא לאלתר חלה אבל לאח"כ לא. וה"נ בקריאת שם אם כשקורא שם במחובר שתהיה חלה לאלתר כשיהיה מופרש ומובדל אז שפיר חשיב מן המוקף אבל אם לאלתר לא יהיה חלה לא נקרא מוקף וע"כ זאת כוונת הרא"ש ז"ל כיון דאלתר לא תוכל לחול עליו שם חלה דתטמא בידה ורק לאח"כ שתניח בכפישה א"כ באופן זה לא נקרא מן המוקף. כן כוונת הרא"ש ז"ל וכ"כ בס' הגהת הרש"ש ז"ל במס' טבול יום בהגהותיו שכן כוונת הרא"ש ז"ל. א"כ לפי דעת הרא"ש ז"ל בנידון דידן בענין דלמדו את הכהנת לא נקרא כלל מן המוקף כיון דאי איפשר לחול החלה לאלתר משיהא מופרש ומובדל כי אם לאחר כך כשתעלה בגוש אחד ע"כ לא נקרא כלל מן המוקף וכן לדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל במס' נדה (דף ז' ע"א) דלא חלקו כלל דבקריאת השם שתחול לאחר שיהא מופרש ומובדל נקרא מן המוקף והמה לא חלקו בזה אלא דס"ל דבשעה שחל השם תהיה מן המוקף בוודאי בנידון דידן דלמדו את הכהנת לא הוי מן המוקף:
נמצא מן כל דברינו לעיל שיגענו להעמיד דברי הר"ש והרא"ש ז"ל עולה לשיטת הר"ש ז"ל בנידון דידן דלמדו את הכהנת דהוי מן המוקף ע"י קריאת השם במחובר שתחול לאחר שיהא מופרש ומובדל אבל מ"מ בפירוש תנינן במתניתין דטבול יום ומובא במס' נדה (דף ז ע"א) דקוצה הימנה חלתה ומניחתה בכפישה או באנחותא ומקפת וקורא לה שם ולא קורא השם חלה בשעה שקוצה במחובר ע"מ שתחול לאחר שתניח בכפישה משום דעיקר מצות מן המוקף דבעינן בענין השם הוא שתחול השם בשעה שהוא מן המוקף ע"כ בלמדו את הכהנת הגם דהוי מן המוקף יחשב מ"מ אינו מן המוקף ממש. ולפיכך כתב הר"ש ז"ל במס' חלה דבענין דלמדו את הכהנת חשיב מן המוקף. אלמא דלא מחלק כחילוקא דהרא"ש ז"ל בין שתחול השם לאלתר או לאח"כ. ולפיכך ס"ל גבי למדו את הכהנת דנקרא מן המוקף הגם שתחול השם לאחר כך. אבל מ"מ אינו מן המוקף ממש כעיקר מצותו. ולפיכך שפיר ניחא קושייתן מן מתניתין דטבול יום. אבל להרא"ש ז"ל וכן לדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל במס' נדה (דף ז' ע"א) הנ"ל לא נקרא כלל מן המוקף גבי למדו את הכהנת מהא דכתב הרא"ש ז"ל בהלכות חלה דהא דגבי למדו את הכהנת נקרא מן המוקף הוא לאו משום דהוא מחובר בשעת קריאת שם שתחול שם חלה לאחר שיהא מופרש כמו שכ' הר"ש ז"ל ז"א דלאו משום לתא זה נקרא מן המוקף כיון דלא תחול שם חלה לאלתר אלא משום דלמסקנא בירושלמי בסוגיין דלר"ש בר אבדימי דלמפרע הוא קדוש נמצא דלמדו את הכהנת שתאמר במחובר הר"ז חלה על העיסה וכו' לכשתעלה גוש אחד ואז יהיה חלה הקדושה למפרע ונמצא דהוי מן המוקף ממש דהא חלה עליו השם חלה בשעת מחובר ממש. והר"ש ז"ל כתב לשיטתו דאפילו להו"א בשמעתין נמי חשיב מן המוקף:
ואחר שת"ל בארנו כל השיטות של רבותינו ז"ל נבוא לעומק הענין דידן ומדויק כל מלה ומלה אבל תיקנו בחלה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף שמא מן הפטור על החיוב דמלת תיקנו מדויק דהא מן הדין צריך ליטול חלתה בסוף אלא שתיקנו רבנן משום שלא תטמא את העיסה ואצרכוה רבנן ליטול מן הטהור ולפ"ז אם באמת תטמא העיסה ולפום קס"ד ס"ל דלאו למפרע היא קדושה אלא לאחר שתעלה גוש אחד אז יהיה החלה שהופרש מן העיסה יהיה עלה שם חלה על העיסה טמאה א"כ תיקנו בחלה כלומר תיקנו רבנן בחלה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כלומר לשיטת הרא"ש וכן לרבותינו בעלי התוס' ז"ל נקרא שלא מן המוקף כלום ולשיטת הר"ש ז"ל נקרא שלא מן המוקף ממש [כפי פי' הפ"מ ז"ל שלא מן המוקף ממש רק הוא ז"ל פי' דקאי על מתניתין דפ"ב דחלה וזה קשה מאד דלמאי הזכיר זה הכא כלל ואין לו ענין כאן אבל לפי דברינו שפיר עולה כהוגן ת"ל דהכא קאי בתקנה דתיקון רבנן הכא בכהנת גופא] ומסיים שמא מן הפטור על החיוב הוא כדברינו לעיל כיון דבחול דעיסת עצמה מרובה והמים יגעו לה' רבעים קמח. א"כ לאו בב"א קדוש החלה דעל העיסה קדוש תומ"י דנפטר מה שבידו וחולין אין פוטרין את הטבל כפי הירושלמי (דמס' תרומות פ"א) הנ"ל דהכא ל"ל כר"ח ברי' דר' הילל כאחת כיון דאמר הר"ז חלה על העיסה נפטרה מה שבידו ועל הקמח הוא דווקא כשתעלה בגוש ע"כ לא מתוקמא רק בערבי שבתות דעיסתה מועטת מפני שזו מביאה וזו מביאה ונמצא דעל העיסה נמי לא תחול החלה רק כשישלים השיעור והוא כשתעלה בגוש לשיטת ר' יוסי דאוקים כר"ע וכפי הירושלמי (דפ"ד הנ"ל) וע"ז אמר ר' יונה דלא מסתברא דלא בחול אבל בע"ש צריכה לומר היא והטמא שבה כפירוש המפרש ז"ל דיהא חלה גם על הטמא למה עד שלא תעשה בגוש היא ניטלת לשם חלה משתעלה בגוש היא קדושה לשם חלה אם אומר את חוץ מן הטמא שבה נמצא טבל טמא מעורב בתלה מתוך שאתה אומר הוא והטמא שבה חולין טמאין הן לא מוטב להפריש מן הפטור על החיוב ולא יהא טבל טמא מעורב בחלה. כלומר דבע"ש דלא חל שם חלה על העיסה לאחר שהעיסה ג"כ תעלה בגוש אחד עם הקמח והשאור והקרץ א"כ ממילא לא נפטרה העיסה עד שתעלה בגוש ובב"א עם הקמח נמצא מה שבידו לא נפטרה לעולם דהא לא הורם חלה על העיסה רק כשתעלה בגוש ומה שבידו אינו עולה בגוש אחד עם הקמח והשאור והקרץ והעיסה נמצא דלא הורם חלה לעולם על מקצת העיסה הנשאר בידו דהא מה שבידו אינו עולה בגוש אחד והוא התנה בפירוש דיהיה חלה על העיסה דווקא כשתעלה בגוש אבל כ"ז שלא תעלה בגוש לא הורם חלה עלה. א"כ לפ"ז כשאומר חוץ מן הטמא שבה נמצא דטבל טמא מעורב בחלה והוה ליה למימר בפירוש דגם על הטמא שבו מפריש חלה ויהיה חלה גם על הטמא. ובשלמא בחול דעיסתה מרובה והעיסה נפטרה אפילו כשלא תעלה בגוש הגם דהוי חסרון דהוי מן הפטור על החיוב דהא אינו נעשה חלה בב"א ונמצא דכשאומר הר"ז חלה נפטרה מה שבידו וחולין אינן פוטרין את הטבל כההיא דירושלמי (במס' תרומות פ"א) הנ"ל אבל עי"ז נצמח מעלה דממילא נפטר מה שבידו דהא הוא אינו צריך לעלות בגוש אחד ע"כ שפיר קאמר חוץ מן הטמא שבו דאינו מקדש הטמא שבו לשם חלה אבל נפטר בהחלה שהוקדש בידו. ע"כ הגם דהוי מן הפטור על החיוב אבל עי"ז נצמח מעלה כיון דנפטר מה שבידו דאינו צריך לעלות בגוש אחד ממילא חולין מתוקנים הן חלק הטמא אבל בע"ש דהעיסה אינה נפטרת עד לאחר שתעלה בגוש אחד א"כ לפ"ז החלק הנשאר בידו לעולם אינו מתוקן צריך לומר אף על הטמא שבה כדי שלא יהא טבל טמא מעוריב בחלה וזה מדויק מאד אבל בע"ש צריכה לומר וכו' למה עד שלא תעשה גוש היא ניטלת לשם חלה. ומשתעשה גוש אחד היא קדושה לשם חלה. כלומר כיון דבע"ש דווקא משתעשה גוש אחד אז היא קדושה לשם חלה ולפ"ז אם אומר חוץ מן הטמא שבה נמצא טבל טמא מעורב בחלה וכדברינו ובשלמא בחול לאו משתעשה גוש אחד היא קדושה לשם חלה דהא על העיסה קדושה תומ"י אבל בערבי שבתות ע"כ משתעשה גוש אחד נמצא טבל טמא מעורב בחלה נמצא דבע"ש יש מעלה וע"י המעלה נצמח חסרון ובחול יש חסרון וע"י החסרון נצמח מעלה לפיכך מקשה ר"י דמוקמית בע"ש ולא בחול מטעם החסרון דהוי מן הפטור על החיוב. הא בערבי שבתות איכא חסרון יותר גדול דהוא טבל טמא מעורב בחלה. וכי לא מוטב להפריש מן הפטור על החיוב ולא יהא טבל טמא מעורב בחלה. וע"ז אמר ר"ש בר אבדומא ולא למפרע היא קדושה מכיון שהיא קדושה למפרע כמפרשת מן החיוב על החיוב כלומר דהא אע"פ שמסיים לאחר שתעלה בגוש מ"מ כוונתו דלאחר שתעלה בגוש תהא קדושה למפרע ואף על הקמח ג"כ תהיה קדושה למפרע בשעת הרמה ונמצא דלא גרע הקמח מן העיסה דכל עיקר הטעם דהוי מן הפטור על החיוב דהא לא מצי למימר בב"א כמו דמשני ר"ח בדר"ה (בפ"א דמס' תרומות) דהא על העיסה מכיון שאמר הר"ז חלה נפטרה ונפטרה מה שבידו ועל הקמח אינה קדושה לשם חלה רק לאחר שתעלה בגוש ונמצא דלאו בב"א היא קדושה. אבל מכיון דאמרינן דלמפרע היא קדושה נמצא דהשאר שבידו נעשה חלה על הקמח בב"א כמו הראשונות על העיסה דהא למפרע היא קדושה. ועי' בסוגיא החמורה הזו ומתוך דברינו תמצא טעם בע"ה יתברך ודו"ק: