תורה תמימה על איכה ב:א

איכה יעיב. כתיב (פ, עקב) העדותי בכם היום כי אבד תאבדון כגוים אשר ה' מאביד מפניכם, מה אלו בעבים דכתיב (ישעיה י"ט) הנה ה' רוכב על עב קל ונעו אלילי מצרים וגו׳ אף אלו בעבים, דכתיב איכה יעיב באפו ה׳ את בת ציון א) ומפרש כגוים אשר ה' מאביד מפניכם – כאופן האבידה אשר האביד ה' את הגוים. וסמיך על סוף הפסוק שם כן תאבדון, דמיותר הוא דהלא אמר מקודם העדותי וגו' כי אבד תאבדון כגוים וגו' ומה זה דאמר כן תאבדון, ע"כ דריש המ"ר דסיפא דקרא כן תאבדון קאי על אופן האבדה של הגוים, ואבד תאבדון קמא קאי על העונש בכלל דיענשו ויאבדו כגוים אשר נענשו ונאבדו וחסר במדרש מלת וגומר. [שם].

איכה יעיב באפו. מהו יעיב באפו, רבי חמא ב"ר חנינא אמר איך חייב ה' באפו את בת ציון ב) חייב הוא מענין רעה והיזק, מלשון חב לאחרים, וע' באות הסמוך. , שכן יש מקומות שקורין לחיובא עייבא ג) מפני שהח' והעי"ן מתחלפין, מפני שהם ממוצא אחד מאותיות הגרון. , ר' שמואל בר נחמני אמר, איך כאיב ה׳, שכן יש מקומות שקורין לכאיבא עייבא ד) המדרש מחפש איך לפרש מליצת יעיב, זה מפרש דמליצת יעיב קאי על מי שמחויב להענש אם בגוף ואם בכסף – ומביא ראיה שכן העולם קורין לחיובא עייבא כלומר שהעולם תשך בעדו כמו שהוא מכוסה בעבים, והוא מליצת העולם, ולפי זה אין צריך להתחלפות העי"ן בחי"ת, וזה דריש מלשון כאב, דמאן דכאיב ליה כאיבא קורין לו העולם ע"ד המליצה עייבא, כנ"ל – שהעולם חשך בעדו כאלו מכוסה בעבים. , ורבנן אמרי – איך שיום ה׳ באפו את בת ציון ה) ורבנן דרשי המליצה מלשון יעיב שהוא שממה, כי מקום חשך הוא מקום שמם, וכמ"ש והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך, כי מקום חשך הוא תוהו ובוהו, וז"ה אמרו יעיב, כמו ישומם כי העבים יכסו אור השמש ונעשה חשך ושמם, וז"ה כונת שיים מלשון שממה. [מ"ר].

את בת ציון. כתיב (איוב ל"א) וכעב עברה ישועתי, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, בני אדם שהם נדיבים וראויים שתבא לי ישועה על ידיהם אתה מעבירנו כעבים, שנאמר איכה יעיב באפו ה׳ את בת ציון ו) יעיב מלשון עבים, ובת ציון מפרש מלשון המצויינים בתורה ובמצות, וכמו שדרשו במדרש חזית הלשון בנות ציון. [שם].

השליך משמים ארץ. רבי הוי נקיט ספר קינות וקא קרי בגויה, כי מטא להאי פסוקא השליך משמים ארץ נפל מידי׳, אמר, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ז) ר"ל כמה גדולה נפילה זו שאין לך בור עמוק וגג גבוה כמשמים לארץ, ומרוב צערו נחלש ונפל הספר מידו. ולכאורה י"ל מה חידוש חידש רבי בזה הלא אמר השליך משמים ארץ והוא בודאי יותר מן איגרא רמא לבירא עמיקתא, אמנם יש לומר ע"פ המדרש שוחר טוב ק"כ דאמר שם שיר המעלות כשישראל עולין למעלות הרבה עולין וכה"א אתה תעלה מעלה מעלה, וכשהם יורדין אינם יורדין ירידה אחת אלא ואתה תרד מטה מטה וכה"א השליך משמים ארץ, והכונה דאלו לא עלו ישראל במעלה היותר גבוהה לא היתה הנפילה כ"כ גדולה כמובן, אך כעת שהיו ישראל מקודם במעלה היותר גבוהה היתה הנפילה גדולה עד מאד, וז"ה שאמר השליך משמים כלומר מתחלה היו גבוהים עד שמים ועוד יותר גבוה משמים, וכמ"ש כי גדול מעל שמים חסדך (וע' פסחים נ' ע"ב) ואח"כ נפלו על הארץ והיתה הנפילה גדולה וז"ה שאמר רבי מאיגרא רמא מקודם עלו לאגרא רמא ואח"כ נפלו לבירא עמיקתא ולא נפלו מלוא קומתם על הארץ כשהם הולכים על הארץ רק מאיגרא לבירא וכנ"ל, וע' זוהר ח"ב קע"ה א', ועי' רש"י. [חגיגה ה' ב׳].

השליך משמים ארץ. משל למלך שהיה לו בן, בכה ונתנו אביו על ארכבותיו, שוב בכה ונתנו על זרועותיו, שוב בכה והרכיבו על כתפו, טנף עליו ומיד השליכו לארץ, ולא הוי ירידתו כעליתו, עלה מעט מעט וירד בבת אחת, כך נהג הקב"ה עם ישראל, מתחלה (הושע י"א) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ואח"כ (שם י׳) ארכיב אפרים, ואח"כ – השליך משמים ארץ ח) מפרש תרגלתי מלשון רגלים, ואע"פ דפסוק תרגלתי הוא מאוחר לפסוק ארכיב, אך מפני שסדר התעלות הבן במשל שהביא הוא בסדר כזה לא חש לדרוש מן המאוחר אל המוקדם. [מ"ר].

תפארת ישראל. מהו תפארת ישראל, אמר הקב"ה לישראל, כלום אתם מקניטין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב שחקוקה על כסאי ט) ענין ההקנטה בזה הוא מפני שהיו בוטחין באיקונו של יעקב שחקוקה על כסא הכבוד והיו מתגאין וחוטאין, ועי' בסמוך פסוק ז' בדרשה זנח ה' מעין לשון ודרשה כזו. , הרי הוא לכם כנגד פניכם, הוי – השליך משמים ארץ תפארת ישראל י) פשוט דסמיך לדרוש משום דשם יעקב הוא גם ישראל ותפארתו היא בזה שהאיקונין חקוקה על כסא הכבוד. וטעם יתרון ליעקב על אבותיו שהיתה איקונין שלו חקוקה כזה, הוא משום דמטתו היתה שלמה, שלא היה פגם בבניו, משא"כ אברהם ויצחק יצאו מהם ישמעאל ועשו. [שם].

הדם רגליו. מהו ולא זכר הדם רגליו, א"ר חנינא בר יצחק, אין הקב"ה זוכר אותו הדם שבין רגליו של אותו זקן, שנאסר ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו יא) דריש כן מלשון הדם שהוא חסר ו'. ולא אדע מש"כ איזו מפרשים למ"ר דאולי היה בספריהם [של בעלי המ"ר] חסר ו', והלא גם בספרנו הוא חסר. [מ"ר].

הדם רגליו. דבר אחר ולא זכר הדם רגליו, אין הדום זה אלא ביהמ"ק, שנאמר (תהלים צ"ט) רוממו ה׳ אלהינו והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא יב) תמה אני שלא הביא הפסוק דתהלים קל"ב נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו, אשר מזה הראיה יותר חזקה, ואולי משום דזה שהביא מוקדם הוא. ואמנם אפשר להביא מפסוק יותר מפורש לענין זה, מדה"א כ"ח לבנות בית מנוחה לארון ברית ה' ולהדום רגלי בית אלהינו, והא דכתיב (ישעיה ס') והארץ הדום רגלי, צ"ל דכל יתרון ומעלת הארץ הוא בשביל המקדש, וא"כ גם בזה שם התואר הזה אל ביהמ"ק. ואמנם יש להסביר הראיה מהפסוק שמביא בזה והשתחוו להדום רגליו, משום דמצינו כנגד זה כתיב באותו ענין רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו, דזה בודאי קאי על ביהמ"ק, א"כ גם והשתחוו להדום רגליו ג"כ ביהמ"ק הוא. [שם].

ביום אפו. א"ר אחא, יום אחד היה חרון אפו של הקב"ה ואלו עשו ישראל בו תשובה פשרו יג) דריש יתור הלשון ביום, דדי היה לכתוב ולא זכר הדום רגליו באפו, וכמו שכתוב אשר נשבעתי באפי, וגם ענין החורבן נמשך זמן רב וכמבואר באגדות שנבוכדנצר צר על ירושלים ג' שנים ומחצה, וא"כ לא שייך הלשון ביום, לכן דריש דהכל היה תלוי ביום אחד שבו נגזרה הגזירה, ולכן אלו חזרו אותו יום בתשובה היו משככין כעסו, ופשרו הוא מלשון צינון כמו מים פושרין, וע"ד נתפשרתי גבי קין בר"ר פ' כ"ב. [שם].