תורה תמימה על קהלת ג:ז

עת לקרוע וגו'. עת לקרוע – בשעת מלחמה, ועת לתפור – בשעת שלום כה עיין מש"כ לעיל בפסוק ב' אות י"א וצרף לכאן. . (שם)

עת לקרוע וגו'. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לקרוע – דכתיב (שמואל א ט״ו:כ״ח) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך, ועת לתפור – דכתיב (יחזקאל ל״ז:י״ז) והיו לאחדים בידך כו ר"ל שיתאחדו כל השבטים כאחד. ועיין מש"כ לעיל אות י' וצרף לכאן. . (שם)

עת לחשות וגו'. [עת לחשות – בשעת האבילות, ועת לדבר – לאחר האבלות] כז דבאבל כתיב האנק דום. . (מ"ר)

עת לחשות וגו'. עת לחשות ועת לדבר, פעמים שמדבר ומקבל שכר על הדבור ופעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, וכן באהרן הוא אומר וידם אהרן – וקבל שכר כח שנתייחד אליו הדבור מהקב"ה בפרשה שאחר ענין זה, ולא ע"י משה כמו בכל התורה. , וכן בדוד הוא אומר (תהילים ל״ז:ז׳) דום לה' והתחולל לו, אע"פ שמפיל לך חללים – שתוק כט ומפרש דום מלשון שתיקה, כלומר שלא יתרעם על הקב"ה ועל מדותיו. וע' בגיטין ז' א' פי' הלשון דום במובן אחר. ואמנם בכלל צ"ע מאי רבותייהו דאהרן ודוד, הא קיי"ל (ברכות נ"ד א') חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ומפרש בגמ' שם דצריך לקבלינהו בשמחה, וא"כ בכל אדם הדין כן, וצ"ל דהרבותא כאן לענין קבלת שכר על שתיקה זו, דזה לא ידענו מגמ' דברכות, ובאהרן מבואר שקבל שכר כמש"כ באות הקודם, ובדוד צ"ל דסמך על הפסוק הקודם לזה גול על ה' דרכך וגו' והוציא כאור צדקך ומשפטיך כצהרים, כלומר דבעבור זה שהוא בא במשפט קשה אתך ישלח עזרתו וישועתו. . (זבחים קט"ו ב')

עת לחשות וגו׳. רבי יהושע דסכנין פתר קרא בישראל, עת לחשות – דכתיב (ישעיהו מ״ב:י״ד) החשיתי מעולם וגו׳ ל ר"ל שאומר הקב"ה מזמן רב החשיתי ושתקתי בצער ישראל בגלות. , ועת לדבר – דכתיב דברו על לב ירושלים וגו׳ לא עיין מש"כ לעיל בפסוק ב' אות י' וצרף לכאן. . (מ"ר)