תועפות ראם עה

ותניא כצ"ל [הגרא"ד].

עד שלא כבשו, ובמשנה ב' פ"א דערלה הגי' אע"פ שלא כבשו ועיי"ש ברע"ב שפי' נטעו בין ישראל בין נכרי כו' והתוי"ט שם בד"ה והנכרי כתב לפרש בין נטעו נכרי היינו נמי דוקא כשנטעו הנכרי לישראל עיי"ש אבל הרדב"ז סי' תק"פ כתב וליכא למימר דבנכרי הנוטע לישראל עסקינן דדומיא דמיעוטא דרישא מרבינן בסיפא וכי היכי דברישא איירי בשל נכרים סיפא נמי בשל נכרים והביא ראיה מכאן דערלה נוהגת בשל נכרים עיין ע"ז ס"ג ב' תוד"ה אין ועיין ספר מנחת חינוך מ' רמ"ו אות ח' שלא זכר שם דברי הרדב"ז ועיין מש"כ בסוף סימן.

וכתב. הגאון רא"ד שליט"א כתב על תיבה זו "מיותר" ובאמת בנדפס ליתא ואני אומר דצ"ל וכת"ק ור"ל ת"ק דר"י שבתוספתא שהביא רבינו בסמוך הנוטע לרבים חייב ר' יהודה פוטר ומפרש שם דת"ק סובר דכל נוטע לרבים פוטר ר' יהודה וא"כ כאן שכ"ר פרט לעולה מאליו פי' לרבים ובכה"ג הנוטע חייב שפיר כ' רבינו דהיינו דוקא לת"ק ועיין להרמב"ם בפיה"מ פ"א דערלה מ"ב שכ' ג"כ כדברי רבינו דהא דתנן והעולה מאליו חייב בערלה בתנאי שיהיה צומח ברה"י אבל עולה מאליו ברה"ר אינו חייב בערלה כו' עיי"ש שהביא התוספתא שהביא רבינו וכ"כ הרמב"ם בחיבורו פ"י מהל' מע"ש ונ"ר ה"ה ומש"כ הב"י ביו"ד ס"ס רצ"ד ע"ד הרמב"ם בפיה"מ וז"ל ולא ידעתי למה לא כתבו בחיבור עכ"ל ותמה עליו בתוס"ח פ"א דערלה מ"ב והדברי חמודות בה"ק הל' ערלה סק"ז דהא באמת כתבו הרמב"ם שם ובכ"מ פירשו בעצמו עיי"ש אומר אני שט"ס נפל בדברי הב"י וכצ"ל ולא ידעתי למה לא כתבו רבינו ור"ל למה לא כתב הטור חילוק זה שכ' הרמב"ם ותל"מ. ומש"כ שם הד"ח וא"ת וטעמא מאי דחייב העולה מאליו ברה"י ולא ממעטינן נמי מונטעתם ואין לומר דונטעתם דלרבים ממעט דוקא דשל רבים דהא אמרו דלרבנן כאו"א משמע ואפשר דמ"מ מדכתב בלשון רבים ש"מ נמי להא עכ"ל לא ראה ד' היראים שיישב זה בטו"ט דבאמת מרבינן מכל עץ גם הבא מאליו פי' כמו שמרבינן בת"כ מכל עץ נטעו גויים ה"נ יש לרבות מכל עץ הבא מאליו וכדי שלא יסתור דרשא דונטעתם דהוי מיעוטא להבא מאליו עז"א רבינו ואחר שריבה הכתוב ומיעט לא מסרו הכתוב אלא לחכמים והבא מאליו ליחיד דהיינו ברה"י נראה כנוטעם מש"ה חייב בערלה ועיין בשאלתות דרא"ג פ' קדושים סי' ק' שכ' שם מתני' דערלה אילן העולה מאליו חייב בערלה וכ' אח"כ וז"ל והא כתיב ונטעתם ההוא מבע"ל לכדתניא לכם להביא את הנוטע לרבים כו' ועיי"ש בהע"ש שהאריך לבאר תי' השאלתות ולי נראה דכוונת השאלתות בתירוצו כמ"ש הד"ח דונטעתם דלרבים ממעט דוקא דשל רבים אלא דמש"כ הד"ח לדחות דהא אמרו דלרבנן כל אחד ואחד משמע ע"ז האריך רא"ג לבאר דלרבנן הוי מלת לכם כמו מלת ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וא"כ חוזר וניעור מלת ונטעתם גם לרבים ובזה אמרו ונטעתם פרט לעולה מאליו דהיינו דוקא בשל רבים משא"כ בשל יחיד זאת היא כוונת השאלתות בתירוצו ומש"ה האריך לבאר מחלוקת רבנן ור' יהודה דאם נפרש ונטעתם ליחיד משמע וכתב רחמנא לכם דלכם לרבים משמע לא א"ש כקושיית הד"ח אבל לפי ביאור רא"ג א"ש כנ"ל.

מאליה ליחיד חייב כצ"ל (הגרא"ד).

ר"ש בן אלעזר אומר כו' כצ"ל ובנדפס חסר מן תניא בתוספתא עד ותניא רשב"א אומר.

לו כ"ה בנדפס ויו"נ שצ"ל מתחלה (הגרא"ד) ועיין ר"ה ט' ב' תוד"ה מרכיב ולי נראה להגיה מת לולי וא"ש.

ולעצים כצ"ל פי' קורות לבנין ועצים לשרפן.

להם מנין ת"ל כל עץ מאימתי הוא מונה לו משעת נטיעתו כ"ה בת"כ פ' קדושים ונראה שט"ס שם וצ"ל כמשכ"ר וכ"ה בתוספתא דמס' ערלה ומ"ש נטען לעצים וחשב להם לאכילה מנין ת"ל כל עץ אין זה מדברי רשב"ג אלא דכ"ע מודו בה כמבואר בסוטה מ"ג ב' הכא אי מימליך עלה בת מיהדר היא עיי"ש ועז"א שפיר מאימתי הוא מונה לו [פי' בכה"ג שנטען מתחילה לעצים ואח"כ חישב עליה למאכל מאימתי הוא מונה שני ערלה] משעת נטיעתו ובמש"א רשב"ג נטע לסייג ולקורות דבר שאין ראוי להם חייב בערלה הקשו בירושלמי ריש ערלה והביאו הרא"ש יאות ארשב"ג מ"ט דרבנן אר"ז במשנה סדר נטיעתן. לעצים ברוצף. לקורות במשפה. לסייג מקום הסייג מוכיח עליו ופי' המעי"ט בהלק"ט הל' ערלה ס"ב דה"ק בירושלמי דרבנן מש"ה אין מחלקין ואמרי סתמא לעולם פטור לפי שהם לא אמרו כלל דפטור אלא במשנה סדר נטיעתן וכו' ולכן כ' הרא"ש שם דרבנן סברי שצריך שינוי נטיעה לעולם אפי' בראוי להם וכ"פ השו"ע יו"ד סי' רצ"ד סעי' כ"ג והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה כגון כו' אבל הרמב"ם בפ"י מהל' מע"ש ה"ב וכן הסמ"ג עשין קל"ז לא זכרו הך תנאה והוא שיהא ניכר כו ויפה כ' הב"ח ביו"ד שם דהרמב"ם מפרש מש"א ר"ז בירושלמי במשנה סדר נטיעתן קאי אדברי רשב"ג דמש"א רשב"ג שנטע לסייג ולקורות דבר הראוי להם ר"ל שיהא ניכר מתוך הנטיעה שהוא לסייג ולקורות כגון כו' ורבנן ס"ל דלא בעינן מעשה הניכר ומש"ה השמיטו הירושלמי ועיין במנחת בכורים ביאור התוספתא פ"א דערלה שפי' שם כמש"כ הב"ח ולא זכר שם הב"ח וכן סי' מהרא"פ בפי' לירושלמי שם וז"ל במשנה סדר נטיעתן האי אינו ראוי להם לאו מימרא כגון גפן ותאינה לקורות ולעצים אלא מיירי שגוף האילן ראוי לקורות ולעצים אלא אינו ראוי להם ששינה סדר נטיעחן דסדר נטיעה לעצים היא ברוצף שיהיו רצופים כו' וכן לקורות צריך לשפותן היינו לחתוך הענפים כו' וכן לסייג מקום הסייג מוכיח עליו והוא לא עשה כן כדאמרן לפיכך מחייב רשב"ג דבעינן הוכחה לפטור ורבנן פטרי דלא בעינן הוכחה עכ"ל והגאון ר' מארים זצ"ל בספר ניר לירושלמי שם כ' על המפרש שנטה מדרך הפשוט עיי"ש שפי' כמש"כ המעי"ט ולענ"ד א"ש פי' המפרש לדעת הרמב"ם והסמ"ג וכמש"כ הב"ח דרבנן נמי לא פליגי בדבר שאין ראוי להם כלל דפשיטא דחייב כי פליגי במשנה סדר נטיעתן כו' דלרשב"ג אינו פטור אלא במשנה כו' הלא"ה חייב ואע"ג דראוי הוא לסייג ולקורות ולעצים אבל לרבנן אפילו אינו משנה נמי פטור כיון שראוי להם והרמב"ם פסק כרבנן ולא הי' צריך לפרש שיהא דבר הראוי להם דהא פשיטא הוא דאל"כ עקרת תורת ערלה מן התורה דכל אחד יטע כל נטיעותיו לשם אלו הדברים ויהא פטור מדין ערלה.

מונה כצ"ל.

ולגפנים ולסמדר. כ' הגרא"ד שליט"א דצ"ל ולמי גפנים ולמי סמדר עכ"ל והוא כלשון הת"כ אבל לשון המשנה פ"א דערלה מ"ז ומי גפנים וסמדר ועיין ברכות ל"ו ב' שהביאו מתני' דערלה שם רי"א סמדר אסור מפני שהוא פרי ופליגי רבנן עליה וכן הרמב"ם בפיה"מ שם העתיק לשון הספרא פריו פרט לעלין ולולבין ולמי גפנים וסמדר ופי' מי גפנים כ' הרמב"ם שם המים היוצאים מן הגפנים כשפוצעין וחותכין הגפן או הזמורות בימי ניסן עכ"ל וכ"כ הרא"ש הל' ערלה ס"ז ומי גפנים כשחותכין מן הזמרות נוטף מן הגפן כמו מים.

עקלקלות. במשנה ח' פ"א דערלה הגי' ענקוקלות ובת"כ הגי' ענקנקלות ועיין ירושלמי הביאו כר"ש ערלה שם שפי' לשון נוטריקון הוא ענבים דלקו תילתיהון ומפרש הגר"א בביאוריו ליו"ד סי' רצ"ד סק"ח דרחב"א דאמר הכי מסייע לי' לר' יוסי בי רבי בון שאמור שם מקודם אפי' לקו משהביאו שליש [פטורים מרבעי] וא"כ למ"ד שם דפליג אר' יוסי ואמר ענבים שלקו עד שלא הביאו שליש צ"ל דמפרש לשון ענקוקלות כמו קנוקנות דהיינו הרכים שבגפנים דלקו כשהם עדיין רכים שלא הביאו שליש וזהו כונת הערוך ערך ענקוקלות שפי' שם למשנתינו דערלה בזה"ל פי' הרכים שבראשי הגפנים כמו שפי' ר"א משבחא בשאילתות והי ניהו קנוקתא כדאמר קנוקנות גפנים עכ"ל ובשאילתות סי' כ"ד הני' והיא ניהי קטינייתא כי היכי דאמרינן קנוקנות גפנים ונראה שכצ"ל בערוך וכוונת הערוך דלקו כשהם קטנים מאד עד שלא הביאו שליש, אולם עדיין ד' הערוך קשים להולמם כמש"כ המעתיק בהפלאה שבערכין שם כי רבינו הערוך לא הזכיר בהם לקותא כלל רק רכים שבראשי הגפנים ובאו"ז הל' ערלה סי' שכ"ג הביא ג"כ דברי הערוך בסוף דברי הירושלמי בזה"ל ובערוך כ' ענקוקלות ענבים שבראשי הגפנים כמש"ש ר"א שבחא כו' קטינייתא כדאמר קנוקנות גפנים עכ"ל ולי צע"ג דברי בה"ג ריש הל' ערלה והשאילתות סי' ק' שכ' שם וז"ל דתנן העלים והלולבים והקנוקנות מותרים באכילה ע"כ ואם כמש"כ הערוך ענקוקלות והחרצנים והזגין פי' הרכים שבראשי הגפנים כו' ומסייע כן מהשאילתות דהיינו קנוקנות גפנים יקשה מאד דהרי ענקוקלות מפורשים לאיסורא דומיא דחרצנים וזגים שאסורים משום ערלה ואילו קנוקנות כ' השאילתות בעצמו ובה"ג דמותרין משום ערלה דומיא דעלים ולולבים ובאמת לפנינו במשנה דערלה ל"מ קנוקנות ולולא דמסתפינא הו"א דט"ס בערוך שחסר שם תיבת ענקוקלות שאסור וצ"ל בדבריו שם קנוקנות וכמש"כ ה"ג והשאילתות וכצ"ל קנוקנות והעלים והלולבים פי' הרכים שבראשי הגפנים כו' וד' יאיר עיני. שו"ר להשם חדש שהניח בצ"ע לשון הערוך וכנ"ל ועיין ביאור ענפי יהודה לס' והזהיר סדר בהר משכ"ש בדברי הערוך.

והזפת ט"ס הוא ובנדפס ליתא ומש"ש בנדפס והלולב מחק השם חדש שם ויפה כיון דליתא כאן בהכת"י, ומשכ"ר והגפת במשנה ח' פ"א דערלה ליתא אלא שכתוב שם והחרצנים והזגין והתמד שלהם. והנה בת"כ לא אמרו אלא יכול שאני מוציא את ענקנקלות והבוסר ת"ל פריו דברי ריה"ג רע"א כו' ונראה דלריה"ג ענקנקלות והבוסר הוא בכלל פריו משא"כ לר"ע אינם בכלל פריו אלא דרבינו להו לענין ערלה מדכתיב וערלתם ערלתו ערלים ונ"מ בין ריה"ג לר"ע לענין רבעי דכתיב ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קדש וגו' דלריה"ג ענקנקלת והבוסר בכלל פריו משא"כ לר"ע מותרין ברבעי ולפי"ז מתניתין דפ"א דערלה מ"ח דתנן ענקוקלות כו' אסירים בערלה כו' ומותרין ברבעי אתיא כר"ע ודלא כריה"ג ואף שבמשנה לא נזכר והבוסר מ"מ חזינן מדברי הת"כ דלר"ע גם הבוסר אינו בכלל פריו שחולק על ריה"ג וא"ש בזה מש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' מע"ש ונ"ר ה"ב לפיכך אינו נקנה [נטע רבעי] במתנה אלא אם נתנו בוסר ועיי"ש בכ"מ ובתוי"ט פ"ה דמע"ש מ"ה שתמהו עליו שהוא נגד מ"ש בקדושין נ"ד ב' כגון דיהיב כשהוא סמדר. אבל לפי הת"כ א"ש דהרמב"ם פסק כר"ע ואף בוסר לאו פירא הוא מש"ה תפס להלכה אם נתנו בוסר והגמ' אזלא אליבא דריה"ג דת"כ דבוסר בכלל פריו לכן אמרו בכה"ג כגון דיהיב כשהוא סמדר ועיין במראה הפנים לירושלמי פ"ה דמע"ש ופ"א דערלה שלא זכר דברי הת"כ אליבא דר"ע דבוסר לא הוי פריו אפילו גבי ערלה. ועתה נבא לאותן ששנויין במשנה ח' פ"א דערלה והם החרצנים והזגים והתמד שלהם קלפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינים דאסורים בערלה דלר"ע דת"כ כולהו מחד טעמא כמו שאמר בת"כ וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם אבל לריה"ג שבת"כ דאמר ענקנקלות והבוסר מיקרי פריו י"ל דבהנך דמתני' טעמייהו כמו שפי' רש"י בברכות ל"ו ב' ד"ה חייבים בערלה דרחמנא רבינהו מאת פריו הטפל לפריו וכמ"ש בגמ' שם וערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי ולפי"ז הא דמותרין ברבעי היינו משום דלא כתיב ביה את לרבות הטפל לפרי וא"ש מש"כ הרמב"ם בפי' המשנה ואסר בערלה קליפי רמון והנץ שלו לא מפני שהם פרי אלא לפי שהם ראוים לצבוע ואסור לצבוע בערלה כו' וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם כו' עכ"ל ודקדק עליו הצל"ח בברכות שם למה כתב הרמב"ם טעם אחר באיסור הערלה ולא הזכיר הרמב"ם שם דמרבינן להו מאת פריו לרבות שומר לפרי עיי"ש שכ' ואולי כוונתו שם למיהב טעמא דקרא שאסרם בערלה ולא אסרם ברבעי כו' ולפי הנ"ל יש לומר דהרמב"ם פי' כר"ע דת"כ שאמר וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם וכ"כ הרמב"ם כלישנא דר"ע וסוגיא דברכות שם אליבא דרי"ג וכהסוגיא דקדושין הנ"ל אבל היראים כאן עירב ד' הת"כ עם המשנה ועל כולם אמר ריה"ג ת"ל פריו פריו ולפנינו בת"כ כ' ת"ל פריו ותל"מ ורבינו כ' ת"ל פריו פריו ב' פעמים וע"כ פי' דבערלה כתיב פריו ובנטע רבעי כתיב פריו והני נמי פירא הוא וא"כ אין לומר אליבא דריה"ג דאיתרבי מאת פריו הטפל לפריו דהא ברבעי לא כתיב את פריו ולר"ע האמר וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם וא"כ קליפים וגרעינים והנץ כולם אסורים משום ערלה אפי' אי לא דרשינן את פריו את הטפל לפריו ובס' מלא הרועים ח"ב ערך את אי דרשינן כו' אי דרשינן את אזי בערלה אסור שומר פרי דמרבי מאת פריו את הטפל לפריו ערלה מ"ח פ"א וברכות ל"ו ב' עכ"ל ובס' אילנא דחייא [להגאון ר' גרשון תנחום ז"ל מו"צ דמחנינו] ח"א ענף ג' שריג י"ג כתב בדעת הרמב"ם דפסק כרבנן דר"ש דבכורות ו' ב' דלא דרשו את עיי"ש ולפי"ז קשיא מה שפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' מע"ש ונ"ר הי"ג דקליפין וגרעינין חייבין בערלה אך עם ד' הת"כ וכפמש"כ היראים א"ש ואין ד' המלא הרועים מוכרחים כלל ועיין בירושלמי רפ"ג דערלה דאית תניי תני בעורל את פריו ופריו עורלו ומזה ילפינן לקליפין וגרעינים שאסורים משום ערלה ולפי"ז א"צ למידרש תיבת את פריו בסמוך לפריו ואולי פליגי בזה האית תניא שם בירושלמי דהיינו אי דרשינן את או לא ועיין להלן סי' רל"א.

הסלע מצידו זיעזעתו המחרישה כו' כ"ה במשנה שם. ומשכ"ר ונעשה כעפר הנה בנדפס ליתא הנך ב' תיבות ונעשה כעפר ולפנינו במשנה איתא ועשאו כעפר ופי' שזעזעו היינו להאילן ועשאו כעפר פי' כאילו היה כתיב ועשאו בעפר שמילא סביבותיו בעפר עיין בתוי"ט אבל לפמשכ"ר ונעשה לא ועשאו ע"כ פי' שזעזעו להסלע ונעשה אותו הסלע כעפר ומילי מילי קתני ברישא קתני נעקר הסלע דהיינו נעקר לגמרי ואח"כ קתני שלא נעקר הסלע לגמרי אלא שמחמת הזיעזוע נעשה כעפר. ודע דבנדפס כתב בבבא הקודמת אילן שנעקר וסלע עמו שטפו נהר וסלע עמו אם יכול לחיות כו' וכ"ה לפנינו במשנה אבל בהכת"י שלפנינו כנוסחת הירושלמי דלא גריס ושטפו נהר כו' ועיי"ש במראה הפנים להפנ"מ שכן עיקר הגירסא.

העולה בין מן הגזע בין מן השרשים כ"ה בנדפס והיינו הך כמש"כ כאן ובב"מ קי"ט א' איתא אילן היוצא מן הגזע ומן השרשין חייב בערלה דברי ר' מאיר ועיי"ש ברש"י שכ' חייב בערלה גרסי' לר"מ כו' ובאו"ז הל' ערלה סי' שכ"ו כתב תניא בתוספתא אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים פטור פי' פטור מן הערלה כו' ומיירי באילן זקן שעברו עליו ג' שני ערלה אבל אילן העולה מן הגזע ומן השרשים של אילן שלא עברו עליו ג' שני ערלה חייב בערלה עכ"ל ועיין בש"מ שילהי ב"מ שכ' ע"ש הרמב"ן דפטור מן הערלה גרסינן לר"מ וכ"כ שם ע"ש הראב"ד ותנן בערלה כי בודאי השרשים פטורים שכבר עברו עליהם שני ערלה והיוצא מהם לר"מ פטור כמו השרשים ור' יהודא סבר חייב דלא שדינן לי' בתרייהו ואילן חדש הוא זה והוא כגי' האו"ז וגי' היראים מבואר כגי' רש"י, עוד נראה שפסק רבינו כת"ק דלא כהרמב"ם פ"י מהל' מע"ש ונ"ר הי"ט שכ' שם אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה מן השרשים חייב כדעת ר' יהודה שילהי ב"מ ולפמש"כ הנו"ב מ"ת חי"ד סי' קפ"ה יש ליתן טעם לרבינו שפסק דלא כר"י כיון דר"מ שנוי בלשון ת"ק סתם ור"י שנוי בלשון יחיד רי"א כו' ח"כ אין הלכה כר"י דאף דלפי כללי הש"ס הלכה כר"י נגד ר"מ אבל לא במקום ששנוי ר"מ בלשון סתם אבל דוחק גדול הוא לומר דהברייתא שבב"מ שם שמסיים דברי ר"מ ברייתא אחריתא היא ויותר נראה דדא ודא אחת היא ולפי מש"א בגמרא הת"ק הוא ר"מ וא"כ הדרינן לכללין ר"מ ור"י הלכה כר"י ואמאי פסק הרא"ם דלא כר"י ונ"ל דה"ט מאחר דבשילהי ב"מ פסקו הלכה כר"ש ור"ש כר"מ ס"ל כפרש"י במשנה שם מש"ה פסק כר"מ ועיין בלח"מ פ"ד מהל' שכנים ה"ט מה שהקשה שם לפסק הרמב"ם ועיי"ש מה שתי' ועכ"פ הרא"ם פי' כפרש"י ושפיר פסק כר"מ וכגי' רש"י דבין מן הגזע בין מן השרשים חייב בערלה. וראיתי להגרי"פ בס' אומר השכחה או"ד שכ' עמ"ש ר"י מן הגזע פטור ומן השרשין חייב בערלה וציין העין משפט סמ"ג עשין קל"ז ובטוי"ד סי' רצ"ד וז"ל במחילה העיד על מה שלא ראה וחידוש גדול על הסמ"ג והטור גם בשו"ע השמיטו דינא דאילן היוצא מן השרשים דחייב בערלה גם הרא"ש בהלק"ט השמיטו כו' ומצוה ליתן טעם עכ"ל ולענ"ד נראה דכוונת העין משפט למש"כ הסמ"ג שם אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה והובא בטוש"ע סעיף י"ח אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש א"ח אא"כ נקצץ מעל הארץ עיי"ש וא"כ נשמע מזה דה"ה לאילן היוצא מן השרשים דחייב בערלה ומן הגזע פטור אולם הרמב"ם בפ"י מהל' מע"ש ונ"ר הביא שניהם עיי"ש הי"ג והי"ט וכן ראיתי להשם חדש שכ' וריב"ה ומרן השמיטו דין אילן העולה מן הגזע ולא ידעתי למה גם לא ראיתי מי שהרגיש עליהם עכ"ל.

נאמרה כצ"ל ומשכ"ר ספי לי בנדפס ספק לי וכ"ה לפנינו בגמרא.

לא בא בדפוס ומשכ"ר שלא גזרו אלא בחו"ל כו' תמוהה דלפמש"כ מקודם דברי ר' יוחנן דערלה בחו"ל הלמ"מ א"כ לא גזרו רבנן כלל ואפשר דדעת רבינו דערלה בשל גוים הוא מדרבנן וכמש"כ הרשב"א בחי' לב"ק דס"ט. והנה האו"ז ח"א סי' שכ"ז כ' דמה שאין אנו נזהרים מפירות של ערלה של גוים משום דספק ערלה הם ולא חיישינן לס' ערלה אבל דעת רבינו אינו כן שעז"א והרוצה לדעת והיכן נהגו היתר כו' מבריכין הגפנים [כצ"ל] וחותכין כו' ודאי ערלה וגם האו"ז שם הקשה מזה ועיין קדושין ל"ו ב' תוד"ה כל ובהרא"ש בהלק"ט הל' ערלה: