תועפות ראם סג
Toafot Re'em 63 · תועפות ראם · free full Hebrew text
Open in the reader →ואמר שמואל [שם ב'] גדי כו' כנ"ל (הגרא"ד).
לפנינו ליתא כ"א רב ובסה"ד ערך רב אחדבוי בר אמי כתב דמש"כ חולין קי"ג ב' בעא מרב נ"ל שט"ס וצ"ל בעא מרבה או רבא וגי' רבינו נראה שהיה לפניו בעא מרב נחמן ועיין סי' שי"ב.
בכאן כו' עד ובשר בחלב ליתא בנדפס, ובעיקר תמיהת רבינו היראים הי' נלענ"ד דלק"מ דלעולם דם לאו גדי הוא לכ"ע והא דאמרו ביומא מ"ט ב' בפר ואפי' בדמו של פר ה"פ דאע"ג דהפר שחוט הוא מ"מ שם פר עליו ועדיין פר מיקרי ושפיר רשאי השני לכנוס בדמו וכן הא דמייתי רבינו מהמנאת שה ופדיון פ"ח נמי כה"ג הוא דאע"ג דהשה שחוט ועומד לזריקה עדיין שם שה על הבשר והא דאמר רב אשי שם נ' א' מסתברא כמ"ד דם איקרי פר דכתיב כו' אלא בדמו וקרי לי' פר דלכאורה משמע מזה דדם עצמו מיקרו פר ל"ק ג"כ דהיינו הדם בצירוף הפר ששחט דממנו בא הדם מיקרי פר ואע"ג דאינו מכניס בפנים הפר בעצמו אלא דם הפר מ"מ הדם בא מהפר ששחט מקודם ואף לאחר שחיטה שם פר עליו והדם שמכניס בפנים על שמו נקרא אבל דם בפ"ע לא איקרי בשר וה"נ לא איקרי גדי או פר וכמש"כ התוס' חולין קי"ג ב' ד"ה דם. ותירוץ רבינו שכ' אלא תבשל סמיך ודם לאו בר בישול הוא איני מכיר דלמה לאו בר בישול הוא ואפשר דרבינו קאמר לשיטת הסוברים דדם שבשלו אינו עובר עליו !וכין דחיוב בשר בחלב ד"ת אינו כ"א דרך בישול וא"כ אא"ל דבדם נמי מיירי קרא דמאחר שבשלו נפיק לי' מתורת דם ואינו כן דעת הרמב"ם עיין ש"ך יו"ד סי' פ"ז ס"ק ט"ו דאף דס"ל להרמב"ם דם שבשלו עובר עליו אפ"ה פטור משום בשר בחלב.
בנדפס איתא ואמרינן נמי בפ' כה"ב כו' וכ' הש"ח מדנקט לשון נמי נראה דהוא לראי' למ"ש לעיל דדוקא דרך בישול הקפידה תורה אבל לא ידעתי היאך נשמעיניה מהך עכ"ל וגי' הכת"י ברורה דהוא מילתא באפ"נ.
ותניא נמי [חולין קט"ז א'] במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב ולא קיי"ל כתרווייהו אלא כרבנן דפליגי עלייהו ואמרינן כל הבשר המבושל בחלב אסור כ"ה בנדפס וכ"נ מדברי רבינו בסמוך שכ' בזה"ל כאשר פירשתי למעלה שחיה ועוף בחלב דאורייתא עכ"ל וא"כ עכצ"ל שחסר כאן בהכת"י מש"כ כאן בנדפס פסק רבינו דקי"ל כרבנן דפליגי אריה"ג ור"ע. ועיין בבאור זר זהב לאו"ה שער מ' אות ג' שהביא שם דעת היראים ומה שהתפלא שם על אותו שכ' בשם היראים להיפך אבאר דעתו שהוא ממ"ש היראים להלן סי' שי"ב ובנדפס סי' קמ"ח תולדות הבישול חיה ועוף אליבא דר"ע כו' דלא קי"ל כריה"ג דשרי בשר עוף בחלב כו' דנראה לכאורה משם דס"ל הלכה כר"ע דחיה ועוף מדרבנן אולם באמת כבר עמד ע"ז בביאור ווי העמודים לספר יראים סי' קמ"ח ועיי"ש שכ' דעיקר כוונת היראים אינו אלא לאפוקי ריה"ג דס"ל בשר עוף בחלב מותר לגמרי לזה אשמועינן דלא כריה"ג אבל בענין ר"ע ורבנן בזה ס"ל להיראים דהלכה כרבנן דלא אמר אלא אליבא דר"ע הוה חי' ועוף תולדות הבישול ואנן סבירא לן כרבנן דגם חיה ועוף מן התורה ודלא כהשם חדש ליראים הנדפס סי' קמ"ח שכ' לא יכולתי ליישב לשונות רבינו הרא"ם דהכא כ' תולדות הבישול חו"ע כנראה שהוא מדרבנן ואילו לקמן ה' קמ"ט מפרש דהוי דאורייתא וצל"י עכ"ל, ודע דביו"ד סי' פ"ט סעי' א' עמש"ש אכל בשר אפילו על חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו כתב הש"ך סק"א וז"ל אפילו של חיה ועוף. כלומר שהם מדרבנן וכמ"ש בסי' פ"ז עכ"ל וקשה למה לא כתב הש"ך ד"ז במ"ש המחבר בריש סי' פ"ח אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותו כו' דשם הוי ג"כ הרבותא אע"ג שהם מדרבנן גם הפמ"ג כתב על דברי הש"ך וז"ל עש"ך ומה שעשה כלומר לא ידענא מאי קשיא ליה עכ"ל והנראה דכוונת הש"ך לאפוקי שלא נפרש דהרבותא אפי' של חיה ועוף שבישולם ועיכולם דק מ"מ לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות וכ"כ באמת המני"ח בהלק"ט ח"א שאלה קמ"ה דכוונת הב"י יו"ד סי' פ"ט דאפילו שאכל בשר חיה ועוף דהיה נראה שבישולם ועיכולם דק אפ"ה לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות וכדעת הרופאים ששיעור העיכול שש שעות עיי"ש והש"ך לא ניחא ליה לפרש כאן דא"כ למ"ל למינקט בשר חיה ועוף יותר הול"ל אפילו שומן שבישולו ועיכולו דק יותר וכמש"כ הפמ"ג דבשר לאו דוקא מש"ה פירש דהרבותא הוא שהם מדרבנן וז"ש כאן בסי' פ"ט כלומר כו' וק"ל.
ותניא ע"ש בגמ' דפריך תפיסה אחת ס"ד ומשני אלא כעין תפיסה אחת וכ"ה בנדפס ופי' רבינו מהו כעין תפיסה אחת דהיינו בשולחן אחד ואין הפסק כו' כמש"כ התוס' שם ד"ה כעין ומשכ"ר ב' לחמים פי' השם חדש דר"ל אחד לאכילה ואחד מונח להכירא להפסק וכמש"כ האו"ז הל' בשר בחלב סי' תס"ב שמא אפי' בלחם הוי הכירא וכגון שאין אוכלין מזה הלחם שיש להם לחם אחר.
"היכא דבשליה לחודיה בלא בשר" תיבות אלו לפנינו בברייתא [חולין ק"ט ב'] ליתא ורבינו כתב זה לפי גירסת מקצת ספרים דגרסי הכי בברייתא כמש"כ בס' התרומה הל' איסור והיתר סי' נ"ו עיי"ש שהביא גי' מקצת ספרים בברייתא דכחל היכא דבשלו לחודיה בלא בשר ועיין בדברי רבינו בסמוך שכ' שמענו דלא גרסינן [כצ"ל שם] בברייתא היכא דבשליה לחודיה בלא בשר וכוונת רבינו שם דמדברי רבינו יעקב יש להוכיח דל"ג בברייתא דכחל כ"א כחל שבשלו בחלבו מותר ותל"מ וגי' בה"ג בסי' ס"ד הוא תניא כוותיה דרב כחל שבשלו לחודיה מותר וכ"כ שם סי' ס"ז והביא רבינו בסמוך דברי בה"ג.
בנדפס לבשלו בהדי בשרא בקדירה שפיר דמי וכצ"ל כאן כנראה בסמוך.
וערב ומלחיה ושדייה בקדירה לכתחילה לא לישדי ואי שדייה שרי ואפי' עם בשר מותר בדיעבד היכא דקרעי' ש"ו שכך כו' בשר שמעינן הא קרעו לא בעי ביטול כצ"ל.
בנדפס אינו מן ורבינו יעקב כו' עד אר"ח אכל גבינה.
דלא גרסינן בברייתא כו' כצ"ל ועיי' לעיל אות י"א.
לבשלו ט"ס וצ"ל אם בשלו כלשון ר"ת שהביא במאור עיי"ש.
אבל לא ט"ס וצ"ל ואפילו קרעו כלשון ר"ת שבמאור שם.
ומפרשינן לה בש"ו ובהדי בשר לכתחילה מכלל דבלא ש"ו אסור לכתחילה בהדי' בשר כ"כ המאור בלשון רבינו תם.
סוגיא כצ"ל וכ"ה במאור ע"ש ר"ת.
כ"ה בכ"י וט"ס הוא ונ"ל להגיה דכצ"ל קשיא למעלה פי' אפילו עם הבשר ומדברי רבינו הוא שמקשה עמש"כ ר"ת כאן לפרש הברייתא שבשלו בחלבו בלא בשר זעז"א הרא"ם קשיא למעלה פי' אפילו עם בשר ואח"כ כ' רבינו הרא"ם נחזור ללשון רבינו ונשתבש בכת"י תיבות קשיא למעלה ותל"מ וראיה לדברי דבמאור שם ליתא לדברים אלו בלשון ר"ת ועכצ"ל דמאמר מוסגר מהרא"ם הוא והוא ברור.
נחמן כל"ק כו' ואין נראין דברי כו' דהלכתא וס"ל כאיכא דאמרי כו' נראין דא"כ כו' בבישול קדירה כצ"ל ועד כאן הוא לשון ר"ת כמש"כ בעל המאור.
חסר כאן בכ"י איזה תיבות. המעתיק. ולא גלה לנו מקום החסרון בין איזה תיבות הוא והנ"ל שאחר תיבת ובדיעבד צ"ל הרוצה לתלות באשל גדול כו' ופי' האשל גדול ר"ל לרבינו יעקב והוא ר"ת.
עיין חולין ק"ד ב' תוד"ה עוף בשם ר"ת ולפנינו בבה"ג פ"ו דברכות הגי' ובעי למימשא ידיה ופומיה ביני וביני ורבינו לא כ' בלשון בה"ג ופומיה והעיטור בשער הראשון הכשר הבשר חלק הרביעי איסור בב"ח כ' ורבינו אלפסי ז"ל פי' אכל גבינה מותר לאכול בשר בקינוח באותה סעודה ובנט"י כו' ופי' בקינוח ר"ל בקינוח סעודה וז"ש בקינוח באותה סעודה וא"צ להגיה כמש"כ שם בביאור אות כ"ד.
בביאור שם חדש הביא ראיה לרי"ג ור"ת מהירושלמי פ"ו דפסחים ה"ד מדלא אצטריך למיעבד מילתא אחריתי אלא ביעור הפתיתין משמע דקינוח לא בעינן בין גבינה לבשר אלא תיכף שסילק את הפתיתין מותר לאכול הבשר בלי תיקון אחר, ועיין תשב"ץ קטן סי' שנ"ו שכ' לשון הירושלמי שם אר"י האי מאן דאכיל חלב ודעתיה למיכל קופר (פי' בשר) בעי למיכל פריסתא וכ' שם אח"ז מכאן הוכיח הר"ש מבונבערג כשאדם אוכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לאכול ב' חתיכות לחם בינתיים עכ"ד התשב"ץ ונ"ל פי' דמדחזינן דדיבוק מילתא היא דמש"ה התבשילין העולין עם הפסח צריכין להתבער עם הפסח וא"כ ה"נ מה שנדבק מהגבינה לשיניים מילתא היא וצריך לאכול ב' חתיכות לחם בינתיים וא"כ אין ראיה לפי"ז לרי"ג ור"ת ואדרבה להיפך, והריטב"א בחי' לחולין דק"ה כ' בפי' הירושלמי דצריך לכבד השולחן בינתיים מן הפתיתין שלא יפלו בבשר ועי' בפני משה שפי' כפי' הריטב"א לפי הנראה והטוי"ד סי' צ"א פי' דגם שיורי הפת צריך לבער וכ"ה בסמ"ג לאוין ק"מ.
כפרש"י דלא כפי' הרי"ף ששינה צורת הפת.
שטין כו' ואם שט בנדפס הגי' טשין כו' ואם טש כגי' הגמ' שלפנינו אבל בערוך ע' שט ב' כגי' הכת"י ועיין ב"ב ק"י א' תוד"ה נשוט.
טישא נפישא פיטומא כצ"ל ובנדפס איתא עיסה נפישא פיטומיה וט"ס שם וצ"ל טישא כמש"כ כאן וכדברי רבינו כ"כ התוס' בפסחים ל' א' ד"ה דילמא דאע"ג דנ"ט בנ"ט שרי כדגים שעלו בקערה של בשר דמותר לאכלן בכותח אפ"ה בטישה מחום התנור בלעי טפי ומדמו לה לצנון שחתכו בסכין דאסור לאוכלו בכותח משום חורפא דצנון בלע טפי מדגים רותחין שעלו בקערה ורבינו כאן צירף לזה ג"כ פת שאפאה עם הצלי בתנור דפסחים ע"ו ב' דאסור ג"כ לאוכלה בכותח כיון דנפיש פיטומא דצלי הוי כעין טישא ולא שרינן ליה מטעם נ"ט בנ"ט ובביאור מעשה בצלאל לריקאנטי סי' ר"י הקשה באמת איך יתקיימו שני הפסקים דבשו"ע ריש סי' צ"ה מתיר נ"ט בנ"ט דהתירא לכתחילה ובס"ס צ"ז אוסר פת שאפאו עם הצלי לאכלו בחלב, וע"ד היראים כיון דנפיש פיטומא דצלי הוי כעין טישא והוי כבשר בעין ולא שרינן ליה מטעם נ"ט בנ"ט אלא שבביאור ווי העמודים הקשה דא"כ אמאי אמרו פת שאפאו עם הצלי אסור לאוכלו בכותח דמשמע הא בבשר מותר מ"ש מטישא דאסרו אפי' לאכלו לבדו עכ"ל והנה התוס' בפסחים ל' א' ד"ה ואפי' כ' דבפת שאפאה עם הצלי דלא אסירא אלא מטעם ריח דליכא איסור כוליה האי מש"ה דוקא בכותח אסור לאכול הפת אבל במלח שרי משא"כ לדעת היראים שפיר מקשה הווי העמודים וי"ל דאה"נ אם היה פת מרובה אסורה הפת אפילו לאכול לבדו וההיא דפסחים ע"ו ב' מיירי בפת כעינא דתורא שמועט הוא דנאכלת מיד כמשכ"ר מקודם ליה ושפיר אמרו דבכותח אסור לאכול הפת ובשו"ת מנחה גלולה למהר"ש מסלאנים ד' כ"ד א' הביא ד' היראים שכ' בפת שאפאה עם הצלי דה"ט דאסיר לאוכלו בכותח כיון דנפיש פטומא דצלי הוי כעין טישא כו' וז"ל המ"ב ולזה קשה מה יעשה בהא דרבא מפרזיקא [פסחים ע"ו ב'] בההיא בינתא דאטוויה בהדי בשרא ואסרה רבא למיכליה בכותחא עכ"ל ול"י מאי קשה לו דילמא בהדי בשרא צלי קאמר והיינו נמי כדברי רבינו דנפיש פיטומא דצלי.
ורש"י פי' כו' כ"כ רש"י בפסחים ע"ו ב' אבל דעת רבינו הרא"ם לפסוק כרב וכר"ת שכתב התוס' שם ד"ה אסרה כו' מכאן פוסק ר"ת כרב ומש"ר להלן ועם צלי של איסור בדיעבד שרי כו' עד בבצק [וכ"כ המרדכי בפ' ג"ה סי' תרס"ו בשם ספר יראים ואף שבנדפס ליתא נאמן עלינו המרדכי וכן הוא בהכת"י כאן] נראה דהיינו דוקא בתנורים שלנו שרי בדיעבד עם צלי של איסור אבל בתנורים שלפני הגמרא אף בדיעבד אסור כרב וכ"כ התוס' בע"ז ס"ו ב' ד"ה רבא אלא שהתוס' כ' שם בתנורים גדולים שלנו אין לחוש לריחא ובלבד שלא יהא פי התנור סתום וכן פסק ביו"ד סי' ק"ח סעיף א' אבל רבינו לא מצריך בתנור גדול שיהיה ג"כ פי התנור פתוח וכ"מ מדה"ת בפסחים שם כ"כ השם חדש והנה בנדפס כתוב בזה"ל וההיא דפת חמה ל"ק ולא מידי עכ"ל ואינו מובן ועתה מבואר הדבר בהכת"י דלכאורה היה קשה ההיא דפת חמה ע"ג חבית דא"ר מרי כתנאי בפסחים על פלוגתת רב ולוי ובע"ז על פלוגתת אביי ורבא א"כ ש"מ דהך דפסחים וע"ז חד מילתא הוא וכפירש"י עז"א רבינו כאן וההיא דפת חמה ע"ג חבית דמייתינן [כצ"ל] על תרווייהו בפסחים וע"ז לא [כצ"ל] קשיא מידי דסבר פת חמה שקולה היא ודמיא [כצ"ל] להא כו' עד ולמדני רבינו יעקב וכ"ז חסר בנדפס.
אולי צ"ל סבר, או היא [הגרא"ד] והיא הנכון.
בשר בחלב שחוטה. לפנינו בבה"ג הל' ט"ז הגי' בשר בחלב דבשר עוף בחלב דרבנן הוא וכ"כ התוס' על שמו עיין עירובין ס"ב ב' ד"ה אפילו וכ"ד וגי' רבינו בבה"ג היה בא"א וכ"כ השם חדש.
כל הנאכל בנבילה נאסר. בביאור ווי העמודים כ' ע"ז וז"ל קשה דבר"פ דם שחיטה אמרינן דכל דנבילה אצטריך לרבות הכוי עיי"ש עכ"ל ואוסיף מיא דבספרי דברים פ' ק"ד דרשו אין לי אלא נבילה טריפה מנין ת"ל כל הביאו רבינו לקמן סי' קע"ב ובנדפס סי' קמ"א, אבל לדעתי אין כוונת רבינו כלל לרבוי מתיבת כל כ"א מפשטיה דלשון אכילה יליף דכל דבר הנאכל נאסר יהיה בשר או דבר אחר.
בחלב בשר בעינן וכיון דמיגמרה כו' כ"ה בנדפס וכצ"ל.
ואי קשיא כו' עד אע"ג שפירשנו והתרנו כו' חסר בנדפס וכוונת רבינו להקשות לפי סברתו מהא דאר"י בביצה ז' א' דלא כר' יעקב, הא אליבא דרבנן נמי לא אתיא דע"כ לא אמרו רבנן אלא דלא הוי בשר אבל אוכל מיהא הוי וא"כ אמאי מן השלל של ביצים טהור. וצ"ל דבלאו סברתו לא קשיא ליה לרבינו לשיטת בה"ג עצמו דדוקא בבשר בחלב דהוי דרבנן מקילינן אבל לא לענין דאורייתא והא שלל של ביצים הוי נמי דאורייתא וכקושיית מהרמ"ש בביצה ד"ו ב' בתוס' שם. די"ל דרבינו ס"ל כמש"כ הש"מ למסכת ב"ק מ"ז א' דטומאה אע"פ שהיא דאורייתא אין סברא להחמיר יותר מבב"ח ולכך מדמה התלמוד טומאה לבשר בחלב דאפושי טומאה לא מפשינן להחמיר בה לענין טומאת נבילה כלענין איסור מ"מ יש להחמיר בטומאה כבב"ח דהוי דרבנן ואביי משני לרב יוסף דילמא לא היא כו' פי' דכי היכי דלא החמירו בה בטומאת נבילה כבאיסור נבילה משום טומאה לא מפשינן מה"ט נמי לא החמירו בה אפילו כבשר עוף בחלב דהוי דרבנן.
ותדע דהא לאיכא דאמרי רבנן היא כצ"ל וכוונת רבינו למ"ש בביצה ז' א' ואיכא דאמרי מאן תנא מן האשכול של ביצים טמא אר"י ר' יעקב היא כו' ואביי דחי לי' דאתיא כרבנן ואשכול, גופי', ואפ"ה אתי שפיר רישא דברייתא מן השלל של ביצים טהור ועכצ"ל דמעורות שאני דלא אכלי אינשי ולא הוו אוכל.
בחולין פ' כה"ב כו' כ' הרב הגאון רא"ד שליט"א "דיבור חדש, ר"ל ענין בפ"ע הוא" ולענ"ד נראה דיש לזה שייכות רב למ"ש למעלה עפמש"כ התוס' בחולין ס"ד א' בד"ה שאם ע"ש בה"ג דסד"א בלא קרא דביצה אסירא משום דלא אשכח מידי דאתי מחי ושריא כדאמר בפ"ק דבכורות גבי חלב של בהמה טהורה עיי"ש ולכאורה ד' בה"ג סותרין זא"ז האיך אפשר לאסור ביצה משום אבר מה"ח אי לא דכ' קרא להתיר הא הביצה פירשא בעלמא היא בעוד שלא נולדה וזש"ר דלפי טעם בה"ג ראיה היא בחולין פ' כה"ב כו' שהביא רבינו בסי' שי"ב דמי חלב טרם הפרדם מהחלב מותר לאכול ואין בהם משום אמה"ח משא"כ אח"כ כשהם בפ"ע המי חלב אסיר לאכול משום אוכל דבר מן החי וה"נ בביצים י"ל כן דמקודם חשיבות כפירשא בעלמא אבל אחר שנולדו הו"א דיש בהם משום אמה"ח אי לאו דגלי קרא ובנדפס חשב המעתיק שמש"כ רבינו בחולין כו' הוא כפל הדברים מש"כ בלאו דלא תבשל ותו לא ולכן לא העתיק שנית הדברים וסיים הסימן במש"כ רבינו ראיה היא וגם הת"ג שכ' כאן עס"ס חיסר בנדפס.
נ"ל שהוא ר"ת תוספת גליון וצ"ל אח"כ ממעטינן בהדיא כ"ד כו' אע"ג דהוי אוכל.
ולכנפים ולנוצה ולביצים פי' כו' אמר וכבס כו' כצ"ל ועיין ק"נ להרא"ש פ"א דביצה סי' ח' שחשב דמאשר תאכל ממעטינן ביצים ובאמת לא כן פי' רבינו, גם בביאור הספרא להגאון מלבי"ם אחרי סי' קכ"ג פי' ששם נבילה היא מענין כמישת הגוף המת ונבולו וחסרונו ולא יפול רק על הבשר הבלה לא על חלקים הקשים והבלתי משתנים להפסיד ע"י המות ולפי"ז הוא הדין לענין איסור נבילה יש למעטם ג"כ אי לאו משום הא דכתב רבינו למעלה דכתיב לא תאכלו כל נבילה כל הנאכל בנבילה נאסר עיי"ש במש"כ בביאורי אבל רבינו כאן פי' דברי הספרא דנלמד מדכתיב לעיל מיניה ושפך את דמו ולאו משום נבילה איתמעטו: