תועפות ראם תמד

שלא יתגאה, צ"ל שלא יתנאה וכ"ה בנדפס ופי' בשל אחרים היינו בקנוייה ובשל אבותיו היינו בירושה ותרווייהו תנינהו בסנהדרין שם ובלקיחה יש ב' אופנים אופן אחד שלוקח ממי שכותב ס"ת ע"מ למוכרה בשוק כדרך התגרים, אופן ב' שלוקח ס"ת מבעה"ב שכתב ס"ת לעצמו, ועיין בחינוך מ' תרי"ג משרשי המצוה שכ' שם !בזה"ל ונצטוינו להשתדל בזה כלאחד ואחד מבני ישראל ואעפ"י שהניחו לו אבותיו למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות וגם למען יקראו בספרים חדשים כאו"א מבני ישראל פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים שהניחו להם אבותיהם עכ"ל וזה שייך בירושה וגם בקנייה מאופן הב' שלוקח ס"ת מבעה"ב שכתבה מתחילה לעצמו ולא פלוג בזה בין מכרה הבעה"ב לאלתר או ששהתה בידו ימים רבים כמובן משא"כ בלוקח ס"ת ממי שכותבה ע"מ למוכרה כאופן הא' שפיר דמי דהא כל עיקר הכתיבה בשביל הלוקחים ואם לא ימצא לוקחים לא יהיו כותבים המוכרים ועפי"ז אומר אני על מש"כ הרמ"א ביו"ד סי' ע"ר סס"א אבל לקחו כך ולא הגיה בו דבר הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה וכ' שם הט"ז ססק"א שהוא נגד דברי רש"י מנחות ל' א' שכ' בד"ה כחוטף מצוה ומצוה עבד אבל אי כתב הוה מצוה יתירה טפי. ולענ"ד נראה דאין ביניהם מחלוקת לדינא דרש"י מפרש הלוקח ס"ת מן השוק היינו שלוקח ס"ת ממי שכותבה ע"מ למכור בשוק כאופן הא'. אבל הרמ"א נמשך אחר דברי התוס' שם ד"ה אם והמרדכי בהלק"ט ע"ש הר"ר יהודה מפלזא דמוכח מדבריהם שהם מפרשים הלוקח ס"ת מן השוק באופן הב' שלוקחה מבעה"ב שעשאה לעצמו ושהה אצלו ולכן הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה דמאי נ"מ אם היתה ביד חבירו או אם היא עתה בידו ואדרבה חיסר חבירו מאותה מצוה אם לח כשהגיה בה אות אחת שעתה לא חיסר חבירו מצוה כמבואר בדבריהם, ומעתה אומר אני דמש"כ הרמב"ם רפ"ז מהל' ס"ת ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו דהיינו מ"ש בגמרא דמנחות ל' א הלוקת ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק וכפרש"י דהיינו מאופן הראשון שלוקחה ממי שכותבה ע"מ כן למוכרה אח"כ דדמיא ממש כמו שהמוכר כתב הס"ת בשבילו דהא מתחילה כתבה המוכר ע"ד שיקנה אותה אחד ממנו אם זה או אחר ועיין בס' אהל משה להגאון ר' אלעזר משה זצ"ל אבדק"ק פינסק למס' מנחות ל' א' שפי' הלוקח ס"ת מן השוק כאופן הזה דוקא וז"ש הרמב"ם בסה"מ שלו מצות עשה י"ח ואם אי אפשר לו לכותבו צריך שיקנהו או ישכור מי יכתבהו לו עכ"ל הרי דשניהם שקולים קנייה או ישכור מי יכתבהו לו והיינו על כרחך קנייה מאופן הראשון כפרש"י וכנ"ל ובס' תולדות יצחק סי' כ"ו אות ב' ג' כ' דדעת הרמב"ם כהרמ"א דבלקיחה אינו מקיים מצות כתיבת ס"ת דלא כפרש"י ומש"ה לא העתיק כלל הא דלוקח ס"ת כחוטף מצוה וכ"כ בס' בית הלוי ח"א סי' ו' אות ב' וא"כ יצטרכו לומר דהוא סותר למש"כ בספר המצות וגם אין מקור לדברי הרמב"ם בס' היד שכ' ואם א"י לכתוב אחרים כותבין לו ולענ"ד נראה כמו שכתבתי. ומשכ"ש הבית הלוי בדעת הרי"ף שבהל' ס"ת לא הביא כלל למימרא דרבה סנהדרין כ"א ב' דאע"פ שהניחו לו אבותיו מצוה לכותבו משלו ש"מ דס"ל דאין הלכה כן הנה ראיתי בס' רביד הזהב פ' וילך שכתב אמנם לכי תידיק לא היה צריך הרי"ף לכתוב הא דרבה דגדולה מזה כתב הא דאמרינן פ' הקומץ ד"ל הקונה ס"ת כחוטף מצוה מן השוק וא"כ מספיק להרי"ף מ"ש זה והך דרבה אתיא ליה בק"ו שהדי אפילו טרח והוציא ממון ואפ"ה א"י בזה כש"כ ירושה דממילא אתי ולא הוציא ממון ולא טרח לכותבו פשיטא וה"ט נמי שהמרדכי והאגודה השמיטו דרבה עכ"ל הרה"ז ולדבריו צ"ל דדעת הרי"ף בפי' כחוטף מצוה מן השוק כפי' הרמ"א דא"י בזה מצות כתיבת ס"ת ולפי מה שכתבתי דהיינו בלקיחה באופן הב' שלוקחה מבעל הבית שכתבה לעצמו ושפיר כתב הרה"ז דנלמד מזה דכש"כ בירושה שאינו יוצא משא"כ לפרש"י בפי' הגמרא כחוטף מצוה מן השוק ומצוה עביד אין ללמוד מזה לדין ירושה ודו"ק וי"ל דמש"ה הכריח הרמ"א לנטות פי' הגמרא מפרש"י דכן נראה שמפרש הרב אלפס כמש"כ הרה"ז וכנ"ל והנה רבינו לא כתב כאן כ"א דין המלך לכתוב ספר תורה לשמו אבל דין דכתיבת ספר תורה לכל איש ישראל לא זכר רבינו וכן הבה"ג לא זכר עשה דכתיבת ס"ת לכל יחיד וכתב מהראש"ט בסוף הערות וחידושים שלו לבה"ג דכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש שלא הביאו הא דרבה עכ"ל ואיני יודע מאי קאמר וכי משום שהשמיטו הא דרבה ויוצא בשל אבותיו אין לחשוב המ"ע של כתיבת ס"ת והא מ"מ עשה הוא אלא שאם היתה לו משל אבותיו יוצא בזה ותל"מ, ובס' סדר המצות סי' פ"ב ראיתי שכ' ואם אינו יכול לכתוב בעצמו יכתוב לו ע"י אחר או יקנה ס"ת והר"ז כאילו קיבלה מסיני עכ"ל והוא תמוה דבקנה לא הוי כאילו. קיבלה מסיני ונראה שט"ס הוא וצ"ל ד"ז והר"ז כאילו קיבלה מסיני אחר משכ"ש ואע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה שיכתוב לעצמו ג"כ ס"ת עיי"ש.

למקום להשתין מים. בנדפס ליתא תיבת למקום ודברי רבינו נובעין מהתוספתא פ"ד דסנהדרין שאמרו שם ולא לבית המים ופי' רבינו היראים שהוא מקום שמיוחד להשתין מים ועיין ס' מעשה רב הנד"מ ובאמרי שמואל שם סי' צ"ט שחקר שם לענין בית המים לדין מזוזה אולם מדברי היראים כאן שמפרש בית המים שבתוספתא דסנהדרין שהוא מקום המיוחד להשתין מים וכייל ליה עם בית המרחץ ש"מ שדין אחד להם ופטור ממזוזה ובירושלמי פ"ב דברכות איתא ר"ז בשם ר' אבא בר ירמיה לא יכנס אדם לבית המים וספריו ותפילין בידו ופי' שם מהרא"פ לבית המים לקטנים להשתין ודו"ק ועיין בריקאנטי סי' כ"ד שכ' ומי שלבוש תפילין מותר לעבור במבואות המטונפות אם אינו רוצה לעשות צרכיו ובשו"ת בית אב הנד"מ חאו"ח סי' כ"ו הביא ראי' עצומה לפסק הריקאנטי מהא דאיתא בסנהדרין כ"א ב' לענין מלך ואינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנאמר והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקרות בו והקשה בתשו' בשמים ראש סי' כ"א למ"ל קרא לזה הא אף לגבי ציץ ודאין בו אלא אזכרה אחת אמרו יומא ז' ב' בפשיטות אילימא על מצחו תמיד מי לא בעי מיעל לביהכ"ס הרי דאסור בלי שום ראיה מקרא וכן אסרו הליכה לבהכ"ס בתפילין בלי שום ראיה וכש"כ בס"ת שיש בהם כמה אזכרות אולם לפסק הריקאנטי א"ש דאצטריך קרא בס"ת אם רצונו לעבור בבהכ"ס שלא לצורך נקביו דבתפילין שרי וכן י"ל גם בציץ דשרי ואצטריך קרא בכה"ג בס"ת דמלך דאין חובה להיות נכנס עמו לבהכ"ס ולבית המרחץ משום דלא הוי מקום הראוי לקריאה ורשאי לחלצה ואיכא מזה ראיה עצומה לפסק הריקאנטי עכ"ד הבית אב. ובאמת עצם עיניו מראות בס' יראים שפי' אין נכנס בה אין חייב להכניס אפילו יכסנה בעור שאין איסור בהכנסה אלא משום שמקום הראוי לקרות בעינן וא"כ אין ראי' כלל לפסק הריקאנטי גם הגאון מהרצה"ח שבת ס"א א' שכ' שם בישוב קושיית הבשמים ראש לא זכר פי' היראים ודע דבספר משנה ברורה ביאור הלכה או"ח סימן מ"ג סעי' ה' הביא דברי האו"ז סי' תקפ"ו שכ' דמותר לעבור בבהכ"ס לפי דרכו שלא לצורך נקביו ותפילין בראשו וכ' עליו שם ומשמע מלשונו שהוא מחלק בין אם הוא עובר או שהוא קובע עצמו להיות שם עכ"ל וכן י"ל בדברי הריקאנטי הנ"ל והוא דלא כמש"כ הבית אב שם כי דברי הריקאנטי הללו הי' בהעלם עין מהאחרונים שפלפלו בדין זה די"ל שהם חקרו בענין שהוא קובע עצמו להיות שם וא"כ אין מדברי הריקאנטי שום ראיה לזה ועיין בסמוך אות ו'.

אפילו יכסנה בעור וכ"ה בנדפס ובפי' רבינו מיושב מה שדקדק בספר ערוך לנר לסנהדרין שם עמ"ש בגמרא וקרא בו מקום הראוי לקרות וז"ל יש לדקדק מה פשיט ליה טפי שאסור לקרות בבהכ"ס ממה שאסור להכניס ס"ת לשם הא גם ביזוי מצוה דאורייתא הוא מושפך וכסה כו' אולם לפמשכ"ר פי' אינו חייב להכניסה כו' א"ש, ומשכ"ר אפי' יכניסנה בעור שאין איסור בהכניסה חולק הוא על דברי הרמב"ם פ"י מהל' ס"ת ה"ו והשו"ע יו"ד סי' רפ"ב סעי' ד' דאסור לאדם להכניס ס"ת לבית הכסא או לבית המרחץ אע"פ שכרוך במטפחת ונתנן בתיק שלו ועיי"ש בביאור הגר"א ז"ל סקכ"ב דאף כלי בתוך כלי אסור וחמירא מתה"מ עיין הע"ש שאילתא מ"ה אות י"ב אבל לפמש"כ המג"א סי' מ"ג סקי"ד משמע שמפרש בהרמב"ם כרוך במטפחת ונתנן בתיק שלו דהיינו כליין ואז אסור אבל כלי בתוך כלי שרי גם בס"ת א"ש דיש להשוות דעת הרא"ם להרמב"ם והשו"ע וכוונת רבינו בענין שאין איסור בהכניסה דהיינו כלי בתוך כלי וראיתי בשו"ת בית אב חאו"ח סי' כ"ז אות ד' שכ' ע"ד הגר"א יו"ד שם בזה"ל ולא זכיתי להבין דבריו דמדברי הרמב"ם בפ"י מהל' ס"ת ה"ז נראה דמפרש הסוגיא לענין תשמיש ככל הפוסקים עכ"ל ולדעתי דברי הגר"א מובנים בפשיטות שמפרש דריב"ל שאמר בברכות כ"ו א' ס"ת צריך לעשות לו מחיצה עשרה דמשמע דאתא למעוטי דכלי בתוך כלי לא, לאו משום שימוש קאמר להרמב"ם דהא ס"ל דמה שאמרו בברייתא ברכות כ"ה ב' או שיניחם כלי בתוך כלי קאי גם אס"ת שאמרו ברישא דברייתא שם אלא משום זהירות בכבודה שלא להחזיר אחוריה אליה ולפשוט רגל כו' שכ' בסעי' א' כו' אא"כ גבוה ממנו י' טפחים דפי' שיעשה מחיצה בגובה יוד והוא מהרמב"ם פ"י מהל' ס"ת ה"י נמצא דתשמיש המטה לחוד שלא יגלה ערותו כנגד הס"ת ולא יפשוט רגליו כנגד הס"ת מותר בבית שיש בו ס"ת אם יניחנה בכלי בתוך כלי כמו שאמרו בברייתא אך אם עושה לו מחיצה עשרה אז אין חשש כלל אף אם מגלה ערותו כנגד הס"ת או פושט רגליו כנגד הס"ת מאחר דמחיצה גבוה עשרה מפסקת ביניהם והיינו דריב"ל זהו לפ"ד הגר"א וא"כ מה זה שכ' הספר בית אב קושיא על שיטת הגר"א ממש"כ הרמב"ם היתר תשמיש אם עשה לו מחיצה גבוה י"ט אלמא לא והלא בכלל מאתים מנה ואדרבה אומר אני דמש"כ שם הבית אב אות ג' דהנחת כלי בתוך כלי משמע דסגי בס"ת להרמב"ם אפי' היכא דאיכא בית אחר דבריו אינם מובנים כלל דהא להדיא כ' הרמב"ם בפ"י מהל' ס"ת ה"ז אבל אם יש לו בית אחר אסור לשמש עד שיוציאנו עכ"ל ומדלא סיים או עד שיניחנו בכלי בתוך כלי ש"מ דדוקא עד שיוציאנו ותל"מ גם מש"כ בספר מנחת שמואל למס' ברכות כ"ו א' ע"ד הגר"א וז"ל ולכאורה נראה דלשמש מיטתו איסור יותר דבכללה גם הא דלא יגלה כו' ולא יפשוט כו' וצ"ע לפע"ד עכ"ל ולפי מה שבארתי לעיל דברי הגר"א אין כאן מקום עיון כלל אם אמת הדבר דבכלל תשמיש גם הא דלא יגלה כו' ולא יפשוט כו' אבל צריך להיות הדבר שלא כנגד הס"ת אע"פ שהיא כלי בתוך כלי משא"כ במחיצה עשרה ש"ד אפילו כנגדה אחורי המחיצה וברור. וראיתי להעיר כאן עמש"כ בביאור הגר"א יו"ד סי' רפ"ב סקי"ב וז"ל דאי על הס"ת הול"ל בלשון נקבה עליה כו' פשוט דר"ל שאם כוונת הרמב"ם לפסוק שגם על הס"ת מותר לרכוב מפני פחד גנבים כדברי הלח"מ פי"ד מהל' אבל הי"ד הול"ל בלשון נקבה עליה להורות לן הך דינא כמש"ש בהל' אבל עליהם דהיינו על העצמות ומדלא אמר הרמב"ם אלא עליו דמתפרש על החמור ש"מ דס"ל כהרי"ף וכ"כ בספר דברי דוד להגרד"ט זצ"ל למס' ברכות ד' י"ח עיי"ש ולחנם כתוב שם בהערה על הגליון מבן המחבר "לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים כו' וצ"ע" ואני זכיתי בה בעזה"י והוא ברור.

ולא על המגילה. לפנינו ספרי דברים ס"פ ק"ס אלא על המגילה וכלשון המשנה סוטה י"ז ב' ועיין להלן סי' ת"ס ובביאורי שם אות י"ב.

נכנס והיא עמו. במשנה ובספרי כתוב עוד יושב בדין והיא עמו ורבינו השמיטה ובעי טעמא וי"ל דלפמש"כ התוי"ט דמיירי במלכי ב"ד או במלכי ישראל קודם התקנה דאל"כ שנינו בסנהדרין י"ח א' המלך לא דן ולא דנין אותו ודעת רבינו כהירושמי לסנהדרין פ"ב ה"ג דאפילו מלכי ב"ד אין דן ודנין אותו דלא כהבבלי כמש"ש במראה הפנים ועכצ"ל דמתני' קודם התקנה אבל לאחר התקנה לא שייך דין זה ולכן השמיטה רבינו ומינה נשמע דרבינו לא ס"ל מש"כ התוס' סנהדרין י"ח ב' ד"ה והא דהא דאין מלך דן ה"מ לבדו אבל עם אחרים שפיר מצי דן דאין הדין נגמר על פיו לבד דא"כ שפיר משכחת לה בדיני ממונות ושיושב עם אחרים לפמש"כ לעיל סי' קפ"ד דלדעת רבינו לא תענה על רב בדיני נפשות קאי ולא בד"מ יעויין בס' כרם יהושע לסנהדרין כ"א ב' ועיין בערוך ערך מלך שחשב שם שלשים מעלות של מלך וע"כ בהדי הך דיושב בדין והיא עמו.

כל ימי חייו הלילות. כ"ה בספרי ומש"כ הרמב"ם פ"ז מהל' ס"ת ה"ג והסמ"ג עשין כ"ה לא יסור ממנו אלא בלילה פי' בלילה עת השינה ומש"ש הרמב"ם או לישן על מטתו ר"ל אפילו ביום מיהו קשה הני תרתי למ"ל ובשו"ת ברית יעקב חי"ד סי ס"ו האריך בדעת הרמב"ם לומר דלא ס"ל כהספרי ובפי' החומש העמק דבר להגאון בעל הע"ש דברים י"ז י"ט גילה פנים בפי' דלא כהספרי והוא כהרמב"ם ובמדרש שוח"ט מ' קי"ט אות מ' אמרו אני הולך. למרחץ והיא עמי אני ישן והיא עמי כשם שציויתני והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו עכ"ל והנה במ"ש אני הולך למרחץ והיא עמי פשוט הדבר דר"ל בהליכתו למרחץ נשא הס"ת עמו וכשנכנס בבית המרחץ בבית החיצון הניח הס"ת שם עיין שבת י' א' אך מ"ש אני ישן והיא עמי הוא סתירה למ"ש הרמב"ם דבעת השינה לא היתה עמו ובשערי תשובה לאו"ח סי' כ"א סק"ג כתב ע"ש הקונטרס מספד רב שאין ראי' מדוד לפי שמלך היה והיה קשור לו ס"ת בזרועו רק שאינה נכנסת עמו לבית המרחץ עכ"ל ואתי שפיר דבריו עפ"י המדרש שוח"ט וכמו שבארתי אבל לד' הרמב"ם אאל"כ דגם בעת השינה לא הי' הס"ת עמו ואין ת"י אותו הקונטרס לעיין בפנים דבריו שם.

שהתורה. ביראים הנדפס הגי' שהמורא ועיין בפנים הספרי דברים פ' קס"א ובהגהות הגר"א ז"ל שם ובמאור עין ולפי גירסת רבינו הדברים מבוארין דמדכתיב לשמור אחר ליראה ובקדושין ל"ז א' אמרו תשמרון זו משנה וז"ש שהתורה (או שהמורא) מביא לידי משנה, ומשנה מביאה לידי תלמוד מדכתיב אחר לשמור ואת החוקים האלה ואמרו בקדושין שם החקים אלו המדרשות והוא התלמוד, ותלמוד מביא לידי מעשה הוא מסיפא דקרא דכתיב לעשותם אולם בכריתות י"ג ב' אמרו את כל החוקים אלו מדרשות ואין זה תלמוד כמבואר שם ביד משה זה גמרא וכן בברכות י"א ב' ועיי"ש בדקדוקי סופרים בהגהות שכ' דלהרא"ה בפי' להלכות הרי"ף צ"ל דמדרש ותלמוד חדא היא: