תועפות ראם תמ

דע דהרמב"ם בספר המצות כ' בענין זה ג' מ"ע וז"ל במנין המצות שבראש ס' היד פ"ג. להביא כל הקרבנות שיש על האדם בחובה או בנדבה ברגל ראשון שפגע בו שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה. פ"ד. להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה שנאמר ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך. פ"ה. להטפל בהבאת הקרבנות מחו"ל לבית הבחירה שנאמר רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חו"ל ע"כ וז"ל הרמב"ם בסה"מ עשין פ"ה שצוונו להביא כל מה שאנחנו חייבים חטאת ועולה ואשם ושלמים אל בית הבחירה ואע"פ שהם בחו"ל כו' והוא אמרו רק קדשיך אשר יהיו וגו' ולשון ספרי קדשיך אינו מדבר אלא בקדשי חו"ל תשא ובאת מלמד שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאם לבית הבחירה עכ"ל והרמב"ן שם השיג עליו וכ' בזה"ל ולשון ספרי כך הוא רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת במה הכתוב מדבר אי בקדשי הארץ הרי כבר אמור הא אינו מדבר אלא בקדשי חו"ל ואתה למד מזה שבכל הקדשים הוא ענין שוה ומצוה אחת להטפל בהבאתן ולהקריבן בבית הבחירה עכ"ל והלב שמח שם כ' ע"ד הרמב"ן לתמוה דאיכפל וטרח להעתיק כל לשון הספרי וכבר הביאו הרמב"ם ז"ל בעצמו מה שהיה צריך לו. עוד הקשה עמש"כ הרמב"ן ואתה למד מזה כו' דמשמע שר"ל שמזה הלשון דספרי יש הוכחה שהכל מצוה אחת דלא כהרמב"ם ובאמת אין מזה הלשון הוכחה כלל לא למצוה אחת ולא לב' מצות ואני אומר דדברי הרמב"ן נכונים מאד ומתוקים מדבש אמרי פיו וכוונת דבריו כך הוא דלכאורה הדין עם הרמב"ם דקדשי חו"ל. יש לעשותן מצוה אחרת לעצמה נבדלת מאותה ששמנוה בקדשי א"י וכמש"כ הלב שמח בעצמו בסוף דבריו שם "דלפום קושטא איכא לאפלוגי בינייהו טובא דקדשי הארץ קרובים לבית הבחירה ושבחו"ל רחוקים וטרחא יתירא אית בהו והיינו דקאמר בהו קרא תשא ובאת מאי דלא קאמר לעיל בקדשים דמוקמינן להו בקדשי א"י משום שאלו שבחו"ל צריכין הבאה וטיפול ונשיאות יותר מקדשי א"י ואל זה כיון הרמב"ם שהביא דרשא דספרי תשא ובאת מלמד שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאנו לבית הבחירה כלומר שחיוב אחר הוא זה ויש בו די לעשותו מצוה. אחרת כו' ולכך אין להשוותן ולהכניסם כולן במצוה אחת" עכ"ל וע"ז בא הרמב"ן בהשגתו דאינו כן וטרח והעתיק לשון הספרי שאמרו שם תשא ובאת במה הכתוב מדבר אי בקדשי הארץ הרי כבר אמור דמשמע מזה דאי לאו שבא כבר אמור בפסוק שפיר הוה מפרשינן הכתוב תשא ובאת בקדשי א"י וא"כ אין בלשון תשא ובאת די לחלק קדשי חו"ל מקדשי א"י דעל שניהם שייך לומר תשא ובאת בין קרוב בין רחוק ושפיר סיים הר"ן ואתה למד מזה שבכל הקדשים הוא ענין שוה ומצוה אחת להטפל בהבאתן ולהקריבם בבית הבחירה כלומר ואין הכרח כלל מלשון הכתוב והספרי לעשותו מצוה אחרת והוא ברור בכוונת הרמב"ן. עוד כ' שם הרמב"ן וז"ל והנה הרב תופס לעצמו המדרש הזה השנוי בספרי והראוי יותר שנתפוס הדבר שבגמרא תמורה י"ז ב' קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות כו' והמדרשות שבגמרא הם הראוים לכותבם בפסק הלכה ולתפסם עיקר עכ"ל וכ' שם המג"א בזה"ל ומה שאמר [הרמב"ן] עוד כי ממדרש הגמרא נראה שלא בא על קרבן חו"ל נראה לי כי מה שדרשו בו בגמרא אינו סותר כלל למה שדרשו בו בספרי כו' וכ"כ הלב שמח להשיג ע"ד הרמב"ן שסותר ד' הספרי מדברי הגמרא עיי"ש ובמחכ"ת חשדו להרמב"ן בדבר שאין בו דהרמב"ן לא בא לומר על הרמב"ם אלא דלא הו"ל להעתיק בספרו כאן קדשי חו"ל יותר מתמורות או ולדות שבגמרא דאין להניח מה שהוא בגמרתינו ולהעתיק מהספרי ואף ששניהם אמת לדינא כמו שעשה רש"י בפי' התורה שהעתיק שניהם וכן הסמ"ג עשין קפ"ח קפ"ט והרמב"ם לשיטתו מהספרי לא הביא תמורה או ולדות שאין די בהם למנותם מצוה אחרת כ"א קדשי חו"ל שהם רחוקים ויש בהם טיפול ונשיאה אבל הרמב"ן לשיטתו שקדשי חו"ל וקדשי א"י שניהם שווין בפי' הכתוב תשא ובאת וא"כ שוה קדשי חו"ל לתמורה או וולדות: