תועפות ראם תלח

עיין בתנחומא סדר בראשית סי' י'. בשעה שהרג קין את הבל הי' מושלך ולא היה יודע קין מה לעשות זימן לו הקב"ה שני עופות. טהורים והרג אחד מהם את חבירו וחפר בידו וקברו וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל לפיכך זכו העופות לכסות את דמן ע"כ ועל שמכסין דם חיה עדיין קשה אולם בב"ר פכ"ב סי' ח' אמרו ומי קברו אר"א בן פדת עופות השמים וחיות טהורות קברוהו ונתן להם הקב"ה שכרן ב' ברכות שמברכין עליהם א' לשחיטה וא' לכסוי הדם ובס"ח סי' שע"ב כ' טעם אחר על כסוי דם חיה ועוף ועיי"ש במפרש שכ' דבשלמא בהמה שוחטין אותה לאכלה שהרי גם היא היתה אוכלת משלו שהיא מגדלת על אבוסו אבל חיה ועוף אין מזונותן עליך ואין לו שייכות עמהם לאכלה ע"כ יחשוב בלבו זה שלא חטא נשחט כו' ואדם שהוא מלא עונות איך ינצל כו' כמש"כ הס"ח שם ועפי"ז א"ש מה שדברה תורה אשר יצוד ציד חיה או עוף שהאדם לא טרח בהם לגדלם ולהאכילם ולהשקותם ומשום זה ושפך את דמו וכסהו בעפר ומ"מ מרבינן גם ניצודים ועומדין ככל טעמי התורה שאינן כי אם על הרוב. ובס' פענח רזא סדר חיי שרה כ' ויש אומרים כי חיה אחת שמרה בתולי רבקה שנשרו מתוכה בנפילתה מעל הגמל ולכך זכו החיות לכסוי הדם ועיין עוד בס' מגיד משרים להב"י פרשה צו ובמדרש אגדה תוצאות מהרש"ב וויען התרנ"ד פ' אחרי מות י"ז ג'.

ציד מכל מקום כצ"ל. שם חדש:

בנדפס חסר דברי ר' יהודה ודחק השם חדש עמ"ש רבינו ולא קי"ל כר"י וז"ל הגם דרבינו לא הזכיר דברי ר' יהודה מ"מ מדהביא רישא דמתני' ידעינן פלוגתא דר' יהודה ובכת"י שלפנינו מפורש דברי ר' יהודה ובגמרא אמרו אר"ח מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת וכ' הרמב"ם בפיה"מ וז"ל ה"מ שא"מ אלא ברכה אחת על דם החיה והעוף עכ"ל ונראה מלשונו זה שאינו מפרש דברי ר"ח כפרש"י לענין ברכה על השחיטה א"צ לברך לאחר כסוי אלא כמש"כ האו"ז ריש הל' כסוי הדם בשם הראבי"ה דדעתו דעל כל שחיטה ושחיטה יחזור ויברך אפי' לא סח מטעם דגופין מוחלקין הם והא דאר"ח מודה ר"י דוקא בברכת כסוי הדם קאמר מפני שבגומא אחת מוטלת הכל והוי כגוף אחד אבל בשחיטה אפי' רבנן מודו וכ"כ הבכ"ש להתבו"ש חולין פ"ו ב' עיי"ש וכ"כ הכנה"ג יו"ד סי' י"ט בהגהת ב"י סק"ד דקאי על ברכת כסוי לדעת הראבי"ה ולחנם כ' בהגהות והערות לתשו' מהר"ח או"ז מהרה"ג ממ"י בסי' א' ע"ד הכנה"ג שדבריו צ"ע דבכסוי נמי איכא ב' גופים עכ"ל ולא דק דשאני כסוי מפני שבגומא אחת מוטלת הכל והוי כגוף אחד והובאו מקצת דברי הראבי"ה במרדכי ר"פ כסוי הדם. וז"ל האו"ז שם ותפילין נמי הוה מצוה אחת אע"ג דאין תפש"י מעכבת של הראש הלכך לא סח מברך אחת לפרש"י שפי' אחת על שתיהן ודמי לכסוי עכ"ל ונראה דר"ל דמשום דב' התפילין מוטלין בגוף אחד של האדם אין סברא דמש"ה נפטרין ש"י וש"ר בברכה אחת להניח אלו היו ש"י וש"ר ב' מצות אלא דמשום דש"י וש"ר הוי מצוה אחת הלכך לא סח מברך אחת על שתיהן ודמי לכסוי שבגומא אחת מוטלת הכל והוי כגוף אחד וברכה אתת לכל הכסויין וז"ש המרדכי שם ותפילין נמי הוי מצוה אחת ואפ"ה מברך בין תפילין לתפילין אם סח ור"ל דדוקא אם סח מברך בין תפילין לתפילין אבל אם לא סח נפטרו שניהם בברכה אחת ודמיא לכסוי ועיין בשלטי הגבורים ר"פ כסוי הדם שכ' שם ע"ד המרדכי וז"ל ומש"כ ראי' מתפילין צ"ע דאם כן לפי סברא זו היה צריך לעולם לברך על כ"א מתפילין אפי' אם לא סח משום חשש שמא ידבר בינתים וצ"ע ולשונו מגומגם דהא הראבי"ה הוא שכ' ותפילין נמי כו' ואיהו לא ס"ל הטעם שמא ישכח וידבר בינתים ולהראבי"ה צ"ל הא דאם סח מברך שתים היינו משום שעשאן שתי מצות וכמש"כ רבינו אפרים במרדכי שילהי מס' מגילה לא סח מצוה אחת סח שתי מצות עיי"ש. והנה לפרש"י בדברי רב חסדא כ' הר"ן נראה מדבריו דברכת כסוי צריך לחזור ולברך בכסוי שני דאע"ג שאין הכסוי מפסיק בין שחיטה לשחיטה התם ה"ט שהכסוי מצרכי שחיטה הוא וברכה דידיה הו"ל כטול ברוך טול ברוך דלא הוי הפסק ושחיטה אריכתא היא אבל שחיטה שנייה אינו צורך הכסוי הראשון ומפסקא בין כסוי א' לכסוי ב' עכ"ל ולפי"ז אם בין שחיטה לשחיטה כיסה שחיטה אחרת שמכבר או ראה דם שחיטת איש אחר שלא כסה השוחט דהחיוב על הרואה לכסות הוי הפסק בין שחיטה לשחיטה וצריך לחזור ולברך דאין שייך לומר שהכסוי מצרכי שחיטה הוא כו' ושחיטה אריכתא היא כ"א בכיסוי אותו דבר ששוחט עתה בברכה להוציא אחרת ולא בכסוי שחיטה אחרת אבל באו"ז שם כתב טעם אחר לפרש"י לחלק בין ברכת שחיטה לברכת כסוי וז"ל דבשלמא על השחיטה אינו חוזר ומברך כששוחט את העוף משום דבשעה שבירך על החיה כבר היה העוף בעין ובירך על שניהם אבל הכא כשבירך על מצות כסוי דחיה אכתי אין דם עוף בעולם שיפטר בזו הברכה עכ"ל ונראה לפי טעם זה אם שחט ב' חיות בב' מקומות ואח"כ בא לכסות דמן ובירך על כיסוי דם האחת וכיון לפטור הב' בברכה זו ובתוך כך שחט איזה דבר לא הוי הפסק אף לדעת רש"י בין ב' הכסויין כיון דכבר ישנו דם הב' בעין לכסות ודמיא לשחיטה ושחיטה משא"כ לפמש"כ הר"ן לפרש"י גם בכה"ג הוי השחיטה הפסק בין הכסויין מיהו קי"ל להלכה כדעת ר"ת ז"ל דכיון דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא אף השחיטה אינה מפסקת.

והשוחט לרפואה ליתא בת"כ לפנינו כ"א בתוספתא פ' כסוי הדם ועיין בי"ד סי' כ"ח באה"ט סקי"ט שכ' השוחט לאכילת כלבים או לאכילת נכרים חייב בכסוי. כנה"ג בשם ש"ג עכ"ל ולא כ' גם השוחט לרפואה, ודע דמשכ"ר אח"ז השוחט את הטריפה השוחט לע"ז השוחט ונמצאת טריפה הנה בנדפס הגירסא השוחט את הטריפה השוחט ונמצאת טריפה השוחט לע"ז והשם חדש שם כ' רבינו שכ' תרוייהו השוחט את הטריפה השוחט ונמצא טריפה לא ידעתי אי הוה גריס הכי או פירושא הוא דמאי דתנן ונמצא טריפה פטור כש"כ שוחט את הטריפה דפטור ונקט לה למילתיה כדרך לא זא"ז ל"מ השוחט את הטריפה ממש דפטור אלא אפי' השוחט ונמצא טריפה פטור עכ"ל ולפי גירסת הכת"י שלפנינו עכצ"ל דגריס תרווייהו.

ר' מאיר מחייב כצ"ל.

עיין חולין פ"ה א' תוד"ה ור"ש שהביאו קושיית רבינו על שמו ותי' התוס' בזה"ל דהתם כתיב מכל האוכל דמרבה כל אוכל אפי' אסור בהנאה ואתא אשר יאכל למימר שיהא מותר בהנאה אבל והכא לא כתיב כל, אשר יאכל משמע המותר לישראל לאכול עכ"ל וכן תי' התוס' במנחות ק"א ב' ד"ה אוכל ונראה דגם התוס' בבכורות ט' ב' ד"ה מכל שכ' שם בזה"ל י"ל התם חיה או עוף כתיב משמע דאתא למעוטי מינים טמאים שאין נאכלין לישראל ואע"ג שיכול להאכילן לאחרים אבל הכא מכל האוכל אשר יאכל [כתיב] משמע שפיר למעוטי שאין נאכל לאחרים עכ"ל כוונתם ג"כ כתי' במנחות ובחולין וז"ש התם חיה או עוף כתיב [ור"ל ולא כתיב מכל חיה ועוף] משמע דאתא למעוטי [אשר יאכל] מינים טמאים כו' אבל הכא מכל האוכל כתיב [כצ"ל ובטעות הוגה תיבת כתיב אחר אשר יאכל דבאמת צ"ל תיבת כתיב אחר מכל האוכל דוק ותשכח] אשר יאכל משמע שפיר למעוטי שאין נאכל לאחרים וכ"כ השם חדש בביאור דה"ת דבכורות אלא שלא כ' להגיה תיבת כתיב כמו שבארתי גם מש"כ שם הש"ח שזהו כוונת מהרש"א בחי' הלכות עדה"ת דבכורות שם שכ' בזה"ל ובד"ה מכל האוכל כו' י"ל התם חיה או עוף כו' עכ"ל כצ"ל וז"ל הש"ח ולא הוסיף מהרש"א אלא תיבת כו' דהיינו לגמור הפסוק דכתיב בתריה אשר יאכל עכ"ל אין אבא מודה לו בזה דאם כדבריו הו"ל למהרש"א להגיה תיבת וגו' לא וכו' גם אין דרך מהרש"א לסתום כ"כ ופשוט דהי' כתוב בתוס' חיה ועוף וכ' המהרש"א להגיה חיה או עוף ותל"מ ודלא כמש"כ בס' שי למורא למס' בכורות לפרש דה"ת בא"א וז"ל מאחר דעוף כתיב ועוף משמע בין טמאים בין טהורים כמבואר בחולין קל"ט ב' וא"כ אשר יאכל למאי אתא אם לרבות אוכל שיכול להאכיל לאחרים זאת נדע מן עוף דכתיב בקרא ע"כ אשר יאכל למעט אתא דדוקא טהורים עכ"ל והוא תמוה דאף דעוף משמע בין טהור בין טמא מ"מ אתי אשר יאכל למעט איסורי הנאה דפטור מכסוי וכמש"כ הגרעק"א בתוספותיו למשניות פ"ו דחולין אות ל' לתמוה על התוס' רי"ד בקדושין דנ"ו ב' וכבר קדמו בזה השעה"מ בפ"ה מהל' מ"א וז"ל שם דאי לא הוה כתיב אשר יאכל הוה מרבינן ג"כ חיה ועוף הנסקלים וצפורי עיר הנדחת דאע"ג דאיסורי הנאה הם טעונים כסוי להכי כתיב אשר יאכל למעוטי אסורים בהנאה עכ"ל השעה"מ ובזה אזדא לה מה שדחק בתפארת ירושלים שם לתרץ תמיהת הגרעק"א ובמחכ"ת מה יענה לצפורי מצורע דאסור בהנאה ודוק וכבר קדמם בזה האו"ז ח"א סי' שפ"ח שכ' שם וז"ל הקשה רא"ם זצ"ל הואיל דכתיב כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל מעתה חיה ועוף טמאים ליבעי כסוי דיאכל יהנה משמע כדפי' ר"ח [ט"ס וצ"ל ר"א והוא ר"ת ר' אבוהי דפסחים והיא קושיית רבינו השנייה שכ' כאן וגם יש לשאול כו'] דיאכל דעשה נמי יהנה משמע כמו יאכל דלאו כמו ערלים לא יאכל והכי מוכח פ"ק דכתובות גבי מוגמר דאך אשר יאכל לכל נפש דהיינו יהנה והא ליכא למימר דא"כ לישתוק מלא יאכל דאצטריך למעוטי איסורי הנאה עכ"ל והעיטור כ' כתי' התוס'. ובהתו"ה ביאור הת"כ להגאון מלבי"ם ז"ל אחרי סי' קט"ו כ' עמ"ש בגמ' ור"ש עוף טמא מ"ט דלאו בר אכילה טריפה נמי לאו בר אכילה וז"ל ר"ל אחר שלא אמר בלשון עוף טהור רק בלשון אשר יאכל מקפיד שיהי' בר אכילה ובזה מיושב קושיית התוס' בכורות ט' ב' ד"ה מכל ומנחות ד' ק"א ב' בשם הרא"ם והוא בספר יראים מצוה קל"ט עיי"ש עכ"ל ואיני מבין דבריו דעדיין קושיית התוס' במק"ע מאן לימא לן דמדלא אמר בלשון עוף טהור רק אשר יאכל מקפיד שיהי' בר אכילה ולמעוטי טריפה ושוחט לע"ז כו' דילמא אתי אשר יאכל לרבות כל שיש בהם היתר הנאה בעי כיסוי ולמעוטי איסור הנאה וכדדריש ר"ש בקרא מכל האוכל אשר יאכל דהיינו היתר הנאה ותל"מ ועיין בס' לימודי ה' לימוד כ"ז ולימוד ע'.

אני כו' עד ועיקר חסר בנדפס וגם התירוצים חסרים בנדפס ועיין לעיל סי' ק"ג תירוצי רבינו ומש"ש בעזה"י אות ג'.

ולא הקפיד. הלשון. מגומגם ונ"ל שצ"ל ולא יקפיד וכ"ה גי' הספרים בת"כ [עיין התו"ה אחרי סי' קי"ז] ולא יקפיד שאחר יכסה ונראה פירושו שלא יקפיד על כבודו שלא יכסה בעצמו כי אם איש אחר יכסה וזהו דעת רבינו בפי' הת"כ ולכן מיגז גייז הני תיבות שאחר יכסה הכתוב בת"כ דסתמא כפירושו אבל השם חדש כתב בגי' שלפנינו גרסינן ולא יקפיד אם אחר יכסנו, וגי' התו"ה שם ולא יפקיד שאחר יכסה וכ"כ השם חדש בשם הכנה"ג סי' כ"ח בהגהת הטור אות כ"ג בגי' הת"כ ולא יפקיד שלא יעשה שליח כו' יע"ש ולי הי' נראה לומר דעיקר הגי' ולא יפקיר שאחר יכסה ופי' השוחט לא יניח הדם הפקר שאחר יכסה וסייעתא מזה להתבו"ש סי' כ"ח סקי"ד דדרך כיבוד רשאי השוחט לכבד איש אחר לכסות ונוסחת היראים ולא הקפיד יש ליישב ג"כ אך למחוק הוא"ו שבראש וכ"ה ביראים הנדפס לא הקפיד לכסות מניין שאף אחרים כו' אבל לשון הת"כ אינו כן.

דאימתי לפרש. עיין לעיל סי' רס"ח.

טמאה הוסיף רבינו תיבת טמאה לפרש החיה שבמשנה וכן פי' הרמב"ם בפיה"מ ויש לפרש החיה פי' מעוף חי והוא ע"ד פרש"י בדם היקז.

עיין פסחים ל' א' תוד"ה אמר וזבחים ע"ט ב' תוד"ה ר"א וחולין צ"ז א' תוד"ה אמר באורך פיר"ת ורבינו לשיטתו דס"ל משנת ראב"י קב ונקי אפילו בברייתא עיין לעיל סי' כ"ו ובביאורי אות רל"א דלא כהעיטור סוף חלק ה' דהל' שחיטה שכ' שם ומסתברא לן דלא אמרינן קב ונקי אלא במשנה אבל בברייתא לא.

רבנן ט"ס וצ"ל רבינו וכ"כ ר"ת בס' הישר סי' שצ"ב ועיין זבחים ע"ג א' תוד"ה ר' יהודה אומר ובמנחות כ"ב ב' תוס' ד"ה ור"י סבר והריקאנטי סי' ר"ט כ' פסק ר"ת והר"א ממיץ דמין במינו בטיל כו' עיי"ש שהביא כל דברי רבינו עד מפרשי לה רבנן בטבל ותרומה ופי' שם בביאור מעשה בצלאל דמ"ש הריקאנטי מפרשי לה רבנן ר"ל ר"ת והרא"ם אולם לשון הרא"ם כאן שאמר רבנן עכצ"ל "רבינו" ור"ל לר"ת. ובע"ז דס"ו א' רש"י ד"ה חמירא דחיטי וחמירא דשערי כ' חד דחולין וחד דתרומה ונפלו זה לתוך זה וכ' שם הריטב"א דפרש"י לא נהירא דתרומה באחד ומאה היא אפי' מין במינו כדאיתא בכ"ד אלא הכא בחמירא של טבל כו' ולפי משכ"ר ור"ת יש ליישב פרש"י ואפשר שלזה כיון רש"י במש"כ שם וכל מב"מ במשהו לקמן פסקינן דלאו הלכתא הכי אלא אפי' מין במינו בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ ועיי"ש במהרש"א שכ' לא ידענא היכא כו' די"ל דכוונת רש"י לאוקמיה הך פלוגתא דאביי ורבא אליבא דכ"ע ואף לר"י ור"ל דד' ע"ג ב' דס"ל כל איסורין שבתורה בין במינם בין שלא במינם בנ"ט והיינו כמשכ"ר כאן דפלוגתת אביי ורבא הוא בטבל [וה"ה תרומה דחד טעמא הוא] ויי"נ דאף ר"י ור"ל מודו בהו דבמינם במשהו ומש"ה פרש"י וכל מב"מ במשהו לקמן פסקינן דלאו הלכתא הכי ור"ל למ"ש ר"י ור"ל דאפי' מין במינו בנ"ט ודוחק לאוקמיה הך סוגיא דלא כוותייהו לכן צ"ל דמיירי הכא בהנך גווני דטבל ותרומה ויי"נ.

ההוא יבש ביבש קאמר א"נ כו' עיין בשיטה מקובצת לנדרים נ"ז ב' עמש"ש בצל של תרומה שנטעו ורבו גדוליו על עיקרו מותר שכתב בזה"ל ורבו גדוליו על עקרו במאה שבכך תרומה בטלה ובתרומת מעשר דכאיסורו כך עלייתו שממאה מוציאין חד לתרומת מעשר אבל בת"ג דחטה אחת פוטרת את הכרי איסורה במשהו מידי דהוה אטבל דא"ר יוחנן בע"ז ע"ג ב' כהתירו כך איסורו וחטה אחת פוטרת את הכרי ותרומה גדולה נמי ל"ש כו' עכ"ל ובס' שלמי נדרים לנדרים שם הביא ד' הש"מ וכ' עליו וז"ל לפלא מאד בעיני שהוא נגד משנה ערוכה וברייתא דהא מבואר להדיא במס' ערלה רפ"ב התרומה ותרו"מ של דמאי כו' עולין בא' ומאה והתרומה הוא של ודאי כמש"כ הר"ש שם כו' וכן לקמן בסוגיא זו דף הסמוך תנינן וכ"ד שאין לו מתירין כגון תרומה ותרו"מ כו' נתנו בהם חכמים שיעור ועיין בר"ן שם ולא אישתמיט בשום דוכתא לחלק בין ת"ג לתרו"מ ובכ"ד דאמרינן תרומה עולה בק"א סתם תרומה תנינן וזה דבר חדש לחלק ובקשתי לו רב וחבר ולא מצאתי וצע"ג עכ"ל ובמחכ"ת בקש ולא מצא ובאמת מצאנוה בס' יראים להרא"ם כמש"כ רבינו כאן וכאשר כתוב גם בספר יראים הנדפס כבר אי נמי יכולין אנו לומר ההיא בתרו"מ והכא בת"ג כו' ואשר הקשה מהברייתא דנדרים נ"ח א' לכאורה לק"מ דהא ברישא דברייתא שם אמר ר' שמעון כ"ד שי"ל מתירין כגון טבל כו' וא"כ לא ס"ל אותה ברייתא הטעם בטבל משום דכהתירו כך איסורו ולכן שאני תרומה מטבל ושפיר דמיא תרומה גדולה ותרו"מ להדדי משא"כ דברי רבינו והש"מ להטעם שאמרו בע"ז ע"ג ב' דכהתירו כך איסורו על הברייתא דמייתי סייעתא לר"י ור"ל דתניא טבל במשהו דלא חשבה הברייתא רק טבל ולא נקטה כדנקיט ר"ש בברייתא דנדרים דנ"ח א' בהא דדשיל"מ לא בטיל כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש וע"כ דהברייתא סוברת דדשיל"מ בטיל והא דטבל לא בטיל הוא משום דכהתירו כו' וא"כ תרומה דמיא לטבל מה"ט ושאני תרו"מ מת"ג. ונראה דרבינו הרא"ם ה"ק דיבש ביבש בת"ג ולח בלח בחרו"מ עולה בא' ומאה והאי נמי שכ' רבינו לא לחלוק על התירוץ הא' ההוא יבש ביבש קאמר בא אלא להוסיף עליו דאפי' לח בלח בתרו"מ עולה בא' ומאה ובזה מיישב שיטת ר"ת שכ' ובכ"ד דתרומה עולה בא' ומאה בדבר יבש והר"ר יום טוב מפלנצי הקשה לר"ת יעויין בזבחים ע"ג א' תוד"ה ר"י ומנחות כ"ב ב' תוד"ה ור"י ממה שמצינו דאפי' לח עולה באחד ומאה וחזר בו ר"ת דודאי אין חילוק בין לח ליבש עיי"ש וע"ד רבינו דהחילוק בין לח ליבש קיים אלא שמוסיף בלח דתרו"מ דוקא עולה בא' ומאה וא"ש דהני מקומות שכ' הר"ר יו"ט מצינו לאוקמה בתרומת מעשר וא"כ מהמשנה רפ"ב דערלה שהביא השלמי נדרים לק"מ לרבינו הרא"ם דאתיא ביבש ביבש, ומה שסיים רבינו אבל לא מצאתי חילוק לענין איסור בין ת"ג לתרו"מ כ' השם חדש פי' דאע"ג דיש חילוק לענין ביטול דת"ג הוי ברוב ותרו"מ הוי בק"א מ"מ לענין איסור אכילת תרומה אין חילוק בין ת"ג לתרו"מ עכ"ל וט"ס הוא בדבריו וכצ"ל דיש חילוק לענין ביטול דת"ג הוי במשהו ותרו"מ הוי בק"א מ"מ כו'.

בו בנדפס ליתא תיבה זו וכן לפנינו בגמרא ומצמיח ותל"מ ונראה לי להגיה כאן תיבת שמגדל קודם תיבת בו וכצ"ל ומצמיח. שמגדל בו צמחים של משנתינו כו' וכדברי רבינו כ"כ העיטור בסו' הל' שחיטה וז"ל ומגדל צמחים פי' בגמרא דהיינו שזורעין בו ומצמיח אבל בקרקע שאינה עושה פירות כגון מדבר אע"פ שמגדל צמחים אין מכסין בו כדמוכח במתניתא היה מהלך במדבר ואין לו עפר כו' עכ"ל ועיין בחולין פ"ח ב' תוד"ה אלא, והרא"ש ס"פ כסוי הדם כ' אהא דדרש ר"נ בר ר"ח אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח וז"ל לאפוקי עפר המדבר אע"ג דעפר שמו והוא כשאר כל עפר הואיל ואין מצמיח מה שזורעין בו גרע טפי מכל הני דקתני לעיל שמגדלין צמחים ואין שמן עפר עכ"ל ופי' דברי הרא"ש הוא כמש"כ תלמידו רבינו ירוחם נט"ו אות ה' ח"ד וז"ל ובענין דבר שמכסין בו יש ג' חילוקים האחד דבר שאינו עפר ומגדל צמחים כלומר מאחר שהצמיחו כבר הוא מגדלן אע"פ שאינו מצמיח מעיקרו שאם היו זורעין בו לא הי' צומח כיון שיש לו כ"כ עלוי שאע"פ שאינו עפר הוא מגדלן בעלמא אם הצמיחו כבר מכסין בו וקרוי מין עפר והם כל אותן הדברים שמניתי למעלה [שבמשנה] וכמו"כ שחיקת אבנים וחרסית [תיבת שחיקת קאי גם אחרסית דחרסית כבר זכר למעלה] ונעורת פשתן דקה ונסורת של חרשים כו'. הב' כל דבר שהוא עפר ממש אם יהיה גרוע כ"כ שלא יהיה מצמיח מעיקרו אפי' יגדל צמחים כגון ארץ מלחה כיון שהוא עפר והוא גרוע כ"כ אין מכסין בו וכן גפרית ומלת. הג' כל דבר שקראו הכתוב עפר אפי' אין מגדל צמחים מכסין בו כיון שהכתוב קראו עפר והחשיבו כגון שחיקת דינרי זהב וכגון אפר כך פשוט שם עכ"ל ולפי דברי רבינו ירוחם ר"נ בר ר"ח אינו מפרש דברי רשב"ג ומגדל צמחים שאמר רשב"ג לאו היינו הך שזורעין בו ומצמיח דאמר ר"נ בר ר"ח דלא כהיראים וה"ט דעפר המדבר דמאחר שהוא עפר ממש והוא גרוע כ"כ שדבר שזורעין בו אינו מצמיח אין מכסין בו אע"פ שהוא מגדל צמחים דדוקא בדבר שאינו עפר הוא עילוי מגדל צמחים ונקרא בזה מין עפר משא"כ בעפר ממש וזהו ג"כ כוונת הרא"ש דלעיל כ' כל אותן המגדל צמחים קרי מין עפר והיינו אותן שבדברי ת"ק במשנה וכן בברייתא אותן שמכסין בהם ולא בעינן בהם שזורעין בו ומצמיח והוא חילוק הא' שברבינו ירוחם, ודברי ר"נ ב"ר חסדא מפרש דהיינו בעפר ממש דשם בעינן שזורעין בו ומצמיח לאפוקי עפר המדבר והוא חילוק הב' שברבינו ירוחם, איברא דבטור יו"ד סי' כ"ח אא"ל כרבינו ירוחם ג' חילוקים דהטור לא זכר אופן דמגדל צמחים כ"א הדברים שהזרעים הנזרעים בהם מצמיחים ואם אינם מצמיחים אם נקראים עפר מכסין בהם ועז"א הטור לפיכך מכסין בזבל הדק כו' וא"כ להטור צ"ל דר"נ בר"ח מפרש דברי רשב"ג במשנה וכמש"כ הרא"ם כאן וכ"כ הב'י בטור שם אך תמיהני על הב"י שלא הרגיש שם דלרבינו ירוחם ר"נ בר ר"ח אינו מפרש דברי רשב"ג ודברי הרא"ש מתפרשין יותר כשיטת תלמידו רבינו ירוחם ועיין בשלה"ג פ' כסוי הדם שכ' לפיכך אין מכסין בעפר המדבר שאעפ"י שקרוי עפר בלשון בני אדם אינו נקרא עפר במקרא עיי"ש שכ' כן בביאור דברי הרא"ש ובאמת עם דברי רבינו ירוחם מתבארין היטב דברי הרא"ש והחינוך מ' קפ"ז כ' וכל עפר בעולם דק בכדי שאין היוצר צריך לכותשו ראוי לכסות וכן מה שנקרא עפר אע"פ שאינו עפר ממש מכסין בו עכ"ל ואין שום רמז בדבריו לענין כל אותן הדברים שבמשנה ובברייתא ולא כ' אלא מה שנקרא עפר דהיינו חלק ג' שכ' רבינו ירוחם ולא דבר כלל מאותן ב' חלקים האחרים וצ"ע.

הלכה איתא. עיין לעיל ס"ס קמ"ב וסי' רי"ח ובס' שדי חמד כללים מערכת כ"ף כלל ק"ל העמיק הרחיב בזה הכלל כדרכו בקודש וראיתי להעיר במשכ"ש ס"ק א' וז"ל והרב מעשה רוקח האריך בענין זה והביא מש"כ התוי"ט דהרמב"ם. ל"ל האי כללא ושכן כתב הרב מוהראנ"ח בפ' מצורע וסיים ובאמת כן הוא ג"כ בתוס' ע"ז דל"ב דאיכא אמוראי דל"ל האי כללא עיי"ש ולא היה צריך להביא מדברי התוס' שהרי תלמוד ערוך הוא דאיכא אמוראי דל"ל האי כללא בהמדיר דע"ז ובהמפקיד ל"ת ב' אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן ורבא משמיה דר"נ ל"ל האי כללא עיי"ש וגמרא גמור עכ"ל השדי חמד שם ובמחכ"ת לחנם כ' ע"ד המעשה רוקח ולא היה צריך להביא מדברי התוס' כו' ובאמת צריך וצריך וז"ל הרב מוהראנ"ח בפ' מצורע כפי מה שפשפשתי מצאתי כי הכלל הזה הנאמר שכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו אינו מוסכם לפסק הלכה דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן ובכמה מקומות מצאנו שהוצרך הגמרא לומר הלכה כרשב"ג וזה לאות שאין הכלל הזה מוסכם עכ"ל ויפה כ' הרב מעשה רוקח עמש"כ מהראנ"ח ובכ"מ מצאנו שהוצרך הגמרא לומר הלכה כרשב"ג וזה לאות כו' שכ"כ התוס' בע"ז ל"ב ב' ד"ה הלכה עיי"ש ואילו דברי התלמוד ערוך שכ' השדי חמד כ' הראנ"ח בעצמו דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן וברור שהשדי חמד לא ראה בפנים מהראנ"ח ע"כ כ' מה שכתב ועיין ביאור הגר"א ז"ל לחו"מ סי' תכ"ג סק"ג ליקוט שני. עוד כ' בשדי חמד שם ס"ק כ"ג וז"ל ומדברי הרא"ש למדנו דסובר דגם על רשב"ג החולק עם ר' אליעזר נאמר הכלל וכ"כ הק"נ על דברי הרא"ש פ' אעפ"י ס"ס כ"ז וז"ל ועוד נשמע מן דא דהך כללא דכייל הלכה כרשב"ג קאי בין ארשב"ג שהיה בימי ר' אליעזר ובין רשב"ג אביו של רבי דלא כהתוס' בשמעתין כתובות ס"א ב' ד"ה הלכה שמחלקין בזה עכ"ל הק"נ וכ"ד רבני צרפת שהביאו תר"י הביא דבריהם באס"ז שם ד"ה א"ב וכ"כ הרב מקנה אברהם שם דכן דעת הכ"מ בפ"ז דערכין הי"ז דגם לגבי רשב"ג החולק עם ר' אליעזר איתיה להאי כללא עכ"ל ואין דבריו מוכרחין כלל וגם אין דברי הק"נ נראין והרא"ש ס"ל ג"כ דכללא דהלכה כרשב"ג במשנה קאי על רשב"ג אביו של רבי ותו לא אלא שהרא"ש מפרש דהך רשב"ג השנוי במשנה דפ' אע"פ הוא אביו של רב' וכ"כ הסה"ד ערך רשב"ג הזקן וז"ל אבל הרא"ש סי' כ"ז כתב כו' א"כ רשב"ג זה הוא אביו של רבי בן ר"ג דיבנה עכ"ל הסה"ד וראיתי להרב הגאון ר' בצלאל הכהן זצ"ל בקונטרס הוראת היתר שלו שכ' ע"ד הנר תמיד שכ' עמ"ש הרמב"ם בפיה"מ דכריתות ד' ח' דהלכה כרשב"ג דה"ט משום דקי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו עיי"ש וז"ל הגר"ב נעלם ממנו אז דרשב"ג שנכנס ולימד כו' הרי היה אז בזה"ב וא"כ ע"כ דלאו היינו רשב"ג דבכל הש"ס דקי"ל כוותיה במשנה שהוא אביו דרבינו הקדוש כנודע ורשב"ג דכריתות היה אביו דר"ג דיבנה עכ"ל והנה דעת הנר תמיד כהק"נ ודעת הגר"ב כמו שכתבתי דלא כהק"נ ואין כאן העלם דבר, ומ"ש במשנה דערכין כ"ג א' כי"ב ארשב"ג אף הערב לאשה בכתובתה כו' נראה פשוט דהוא רשב"ג אביו של רבי המוזכר בכל הש"ס במשנה וא"כ גם ד' המקנה אברהם בשם הכ"מ ליתא והנה השם חדש כ' עמשכ"ר וקי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו הלכה מכלל דפליגי וא"כ ס"ל לרבינו כמש"כ הר"ן בשם שאלתות דרא"ג דרשב"ג שבמשנה פליג על הת"ק וכ"כ היש"ש פ"ו דחולין סי' ט"ז והנ"ל די"ל דגם רבינו מפרש כהתוס' והרא"ש דרשב"ג שבמשנה אינו חולק על הת"ק ולא בא רבינו להוציא אלא ממ"ש ר"י בסוטה ט"ז א' התורה אמרה בעפר והלכה בכ"ד ולר"י באמת מכסין אפי' במידי דלא איקרי עפר עיין בתבו"ש סי' כ"ח אות ב' ומש"ה כ' רבינו דקי"ל כרשב"ג שבמשנה.

אוכלין וטלית אינו כו' כאפר עצים אפי' הכי כו' כצ"ל וכן הגיה השם חדש בנדפס ודברי רבינו מתאימין עם דברי ר"ת חולין פ"ח ב' תוד"ה מצינו דאמר שם דאפר כירה שבא מן העצים מגדל צמחין ולא דמי לאפר אוכלין וטלית דלא מגדל צמחין ועין ס' הישר לר"ת סי' שע"ו ושע"ז.

ז"ל הרי"ף בפ' כיסוי הדם גרסינן בפ' השוחט אחד בעוף אר"ז אמר רב השוחט כו' ועפר תיחוח למעלה וביו"ט בפ"ק נמי איתא עכ"ל וכ' ע"ז המעי"ט להרא"ש פ' כסוי הדם סי' י' אות ו' ואני תמיהא למ"ל לאהדורי אמקימות הרחוקים והוא קרוב אלינו בריש פרקין עכ"ל ולי נראה דבדיוק הביא הרי"ף הני ב' מקומות דמשם מוכח דהלכה כר"ז א"ר וכמש"כ האו"ז הל' כסוי הדם סי' שצ"ג מדפריך מינה בפ' השוחט ושני לה דמזמין לה לעפרא דכולי' פקתא ש"מ דהכי הלכתא וכמו כן מדאמרו פ"ק די"ט רבה ור"י תרווייהו אית להו להא דאר"ז א"ר ש"מ דהלכתא כוותיה אבל מהא דבעי גמרא ר"פ כסוי הדם לאוקמא מתני' כטעמא דר"ז לא נראה להרי"ף להוכיח דהלכה כך והוא ברור ומלשון הרשב"א בתה"א נראה לי לומר דכוונת הרי"ף דמילתא דר"ז א"ר הוי לעיכובא ואם אין לו עפר למטה ולמעלה לכסות לא ישחוט דז"ל הרשב"א בתה"א בית א' שער ה' מי שאין לו עפר לכסות בו אסור לשחוט דתנן כו' וגרסינן בפ' השוחט כו' והא בעי לכסויי לדמי' כו' וה"נ משמע בפ"ק דיו"ט בפלוגתא דב"ש וב"ה עכ"ל ודו"ק.

שינעירנו כ' הגרא"ד שליט"א צ"ל שינענענו כבנדפס. וכ' השם חדש שכוונת רבינו היא כיון דשניהם שווין עפר מלמטה ועפר מלמעלה כשם דעפר מלמעלה צריך שיתננו בידו כך עפר מלמטה צריך שינענענו בידו ויזמיננו ודוחק וצ"ע עכ"ל השם חדש ואני אומר דדברי רבינו ברורים לפמש"כ התו"ה פ' אחרי סי' ק"כ בביאור דרשת חז"ל שצריך שיתן עפר למעלה ועפר למטה מדלא כתיב וכסהו עפר רק וכסהו בעפר וז"ל ר"ל כי מצאנו בלא ב' השימוש ויכס שק (יונה ג׳:ח׳) ויתכסו שקים (שם) ומצאנו בב' מתכסים בשקים (מלכים ב י״ט:ב׳) ודעת חז"ל דשימוש הב' מורה שמתכסה סביב כמו בהמון גליו נכסתה (ירמיהו נ״א:מ״ב) וכסו בה את ארון העדות (במדבר ד׳:ה׳) ויכסהו בבגדים (מלכים א א׳:א׳) פי' סביב סביב ולכן במ"ש וכסהו בעפר הוציאו שיהי' עפר למעלה ולמטה עכ"ל והוא על דרך פרש"י חולין ל"א א' בעפר משמע כולו טמון בעפר וכיון דעל שניהם הוא אומר וכסהו שפיר כתב רבינו שעפר למטה ועפר למעלה מוכסהו בעפר נפקי וא"כ שניהם שוין כו' וכמש"כ התבו"ש סי' כ"ח ס"ק י"ג דכל שהוא לא עביד מידי אע"ג דשוחט ע"ג העפר תחוח אין זה מיקרי מכסה דשוחט הוא ולא קעביד מידי לענין כסוי דלמטה כו' אולם לפי פי' האחר שכ' בהתו"ה שם וז"ל וגם י"ל שפירשו שמלת בעפר מוסב גם על פעל ושפך. ושפך את דמו בעפר וכסהו בעפר (וזה לא היה צודק אם היה כתוב עפר. וכן פי' הרלב"ג) וכן מורה דעת בעל הטעמים שנקד האתנח על מלת עוף והיה יותר ראוי על מלת דמו שהוא התנאי וע"כ שמ"ש ושפך מוסב למטה ומחובר אל מלת בעפר עכ"ל ולפי"ז שפיר י"ל שהעפר שלמטה א"צ שיתן השוחט אלא שצריך שהשוחט ישפוך את דמו בעפר תיחוח ותל"מ רק על עפר שלמעלה אמרה תורה וכסהו וזהו דעת האו"ז ח"א סי' שצ"ג דפשיטא דשוחט לתוך עפר תיחוח אע"פ שלא הזמינו לצורך כסוי עכ"ל האו"ז וכ"כ הרא"ש ס"פ כסוי הדם וז"ל נתינת הדם על עפר תיחוח חשיב נתינת עפר למטה ולא בעינן שיתן העפר תיתוח ביד אלא מצא עפר תיחוח ושחט עליו דיו הוא בכך כו' עכ"ל וכ"כ היש"ש חולין פ"ו סי' י"ח דא"צ הזמנה כלל וסותר דבריו למש"כ שם פ"ב דחולין ס"ס י"א עיי"ש וראיתי להשם חדש שהביא מהכנה"ג בהגה"ט אות י"ז שכ' וכן משמע בת"ה להרשב"א [כדעת בעל העיטור שהוא כסברת רש"י ] וכ' עליו השם חדש ולפק"ד לא ידעתי מהיכן משמע כן מדברי הרשב"א בת"ה כו' ואני אומר דכוונת הכנה"ג למש"כ הרשב"א בת"ה כו' דצריך לגרר בדם הניתז וכ"כ הגאון ר' מאיר יונה זצ"ל בשער החדש ביאור להעיטור סוף הל' שחיטה אות פ"ו וז"ל ונלענ"ד דהך מחלוקת הוא ג"כ בדם הניתז דלרבינו [העיטור] וודאי ס"ל דצריך לגרר בדם הניתז אבל להרא"ש ודעימי' א"צ לגרור בדם הניתז עכ"ל ולענין מה שהקשו השם חדש והגאון רמ"י שם ממש"כ הרשב"א בחי' לחולין דל"א להשיג על פרש"י שם וז"ל ואינו מחוור בעיני דעפר כסוי א"צ זימון בפה עכ"ל וא"כ לפמש"כ הכנה"ג ע"ש הרשב"א יקשה דברי הרשב"א אהדדי נלענ"ד דדעת הרשב"א כרבינו הרא"ם דמחמיר יותר מפרש"י ובעי שינענענו ויזמיננו בידים לא בפה וזהו כוונת הרשב"א בחי' לחולין דעפר כסוי א"צ זימון בפה אלא בידים דוקא והבן ודעת רבינו הרא"ם לא הובא בשו"ע יו"ד סי' כ"ח סעי' ה'.

הלכך צריך לכותשו ולתוחחו יפה יפה, משמע מדברי רבינו דפסק דצריך ולא צריך דמיפרך איפרוכי אסור לכסות ואפ"ה לא הביא אלא ל"ק ה"ד חול הדק כו' ש"מ דמפרש כפי' הרי"ף שכ' הרא"ש שם דלא כפרש"י וכ"כ השם חדש ועיין לעיל ס"ס נ"ז מש"ש בביאורי.

במתונתא פי' כו' וכ"כ העיטור ואין מכסין בכ"ד שיש בו לחלוח מים כגון מתינתא כדאיתא פ' אלו עוברין אכתישה לא לחייב הואיל וחזי לכסות בו דם צפור ומסקנא בטינא טינא בר זריעה היא במתינתא ש"מ אין מכסין במתינתא עכ"ל העיטור והד"ח להרא"ש ס"פ כסוי הדם אות מ' כ' וז"ל וכ' בעל העיטור שכמו כן אין מכסין בכ"ד שיש בו לחלוחית מים כמו מתינתא וכ' ב"י דבסמ"ג יליף ליה מדאמרינן בס"פ אלו עוברין דמתונתא לאו בר זריעה הוא כו' ודבריו שלא בדקדוק דבאמת העיטור בעצמו יליף ליה מפ' אלו עוברין, ובסמ"ג עשין ס"ד כ' אחר הך דאלו עוברין וטעמא דכתיב מי מנה עפר יעקב כו' עד שאינו נמנה הוא הנקרא עפר ורבינו הרא"ם כ' הך טעמא לדין חול הדק וסמוך לו הביא דינא דעפר לח הנלקט יחד אין מכסין בו לאודועי לן דהאי טעמא שייך לתרווייהו וכ"כ השם חדש ויש לכוין הך פסוק דמי מנה עפר יעקב שכ' רבינו גם לענין כסוי דר"ל אין חשבון במצות שהן מקיימין אפי' בעפר שהוא דבר שפל ובזוי ולא היו כדאי לעשות בהם רצונו של מקום אלא לפי שהשפיל אברהם את עצמו כ"כ ואמר אנכי עפר ואפר זכו בניו לעשות בהן מצות ה' אע"ג דדבר שפל הוא כמש"כ התורת חיים כן בביאור ד' הגמרא דחולין פ"ח ב' והגאון רמ"י בביאור העיטור סוף חלק ו' מהלכות שחיטה כ"כ מדנפשי' וכבר קדמו בזה התו"ח אלא דבגמרא שם לא חשיב עפר כסוי הדם וה"נ במדרש רבה ותנחומא סדר בלק עה"פ מי מנה עפר יעקב לא חשבו כסוי הדם בעפר מהך טעמא שבגמרא וראיתי בפי' רבינו חננאל למס' פסחים מ"ז ב' שכ' במתונא פי' קרקע שיש בו לחלוחית ואינו ראוי לכסות בו ויש מי שאומר טיט יבש עכ"ל ולא אוכל לכוין דברי היש מי שאומר טיט יבש הא מעיקרא הוה מוקמינן בטינא וע"ז הי' קשה לן וטינא בר זריעה היא וא"כ מאי אהני לן אם נתרץ בטיט יבש ועוד איה איפא הוא לשון במתונתא רומז לפי' טיט יבש וה' יאיר עיני להבין ד' הראשונים: