תועפות ראם תלז

ואינו בכלל לך, עיין בתוס' פסחים ד' ב' ד"ה מדאורייתא שכ' ואור"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני ג' מדאורייתא א"צ עכ"ל וז"ל הגמי"י רפ"ב מהל' חמץ ופי' ר"ת דביטול מועיל מדקאמר שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ואע"ג דאמרינן בנדרים דאין הפקר פחות מג' ההוא מדרבנן כריב"ל דפליג אדר' יוחנן בסוף אין בין המודר ואמר דבר תורה דאפי' באחד הוי הפקר וטעמא דאמר בפני ג' כדי שיהא אחד זוכה וב' מעידים והא מילתא לא שייכא הכא בחמץ ורא"ם פי' כר"ת עכ"ל והסמ"ג עשין ל"ט הביא דברי רבינו יצחק שבתוס' ומהרש"ל שם בביאוריו כ' וז"ל ואור"י דבטול כו' פי' דין ביטול לא ילפינן מתשביתו ואינו קשה לר"ע כלל אלא מסברא ילפינן ואינו קשה א"כ למאי הצריכה תורה ביעור בביטול בעלמא לסגי די"ל היכא דאיתא בעין אינו יוצא מצות ביעור בביטול אע"פ שמיד אחר ביטול יצא ידי עונש בל יראה ובל ימצא מ"מ עשה של תשביתו לא קיים כן נראה לפסק הלכה עכ"ל ובביאור בגדי ישע להמרדכי פ"א דפסחים אות ח' הביא ד' מהרש"ל עיי"ש בדבריו. והנה מדברי רבינו היראים נראה דס"ל דכשמבטלו ומפקירו דאינו תו בכלל לך קיים גם מ"ע של תשביתו שהרי הרב אומר כאן דכיון דהפקירו קיים ביעור דילפינן כו' ור"ל דילפינן שאור דהשבתה משאור דראיה בגז"ש והו"ל כאילו כתיב לך גבי השבתה כמש"כ הש"א ס"ס ע"ח והנו"ב מ"ק חאו"ח סי' כ' ודברי רבינו הוא תנא דמסייע לדבריהם ופי' רבינו דמאחר דבאותו פסוק של ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם נפק"ל מגז"ש דדוקא שאור שלך א"כ ה"ק רחמנא תשביתו שאור דהיינו באופן שלא יהיה שאור בעולם אם הוא שלך וה"נ תשביתו שאור שלא יהיה שלך אע"ג דעדיין הוא שאור כמו שהיה אלא דמפקיעו מרשותו ומבטלו ומפקירו דאינו בכלל לך. דאין לומר דכוונת רבינו דכיון דהפקירו לא עבר במ"ע דתשביתו דאינו בכלל לך אבל מ"מ אין בו קיום מ"ע דתשביתו כיון שכבר ביטלו לא קאי עליה בעשה של תשביתו וכדברי המק"ח להל' פסח ריש סי' תל"א ז"א דהא רבינו חשיב כאן המ"ע של תשביתו שאור מבתיכם ועז"א צוה הב"ה לבער חמץ בי"ד בניסן כו' ועז"א אח"כ וביעור היינו שמבטלו ומפקירו ומוציאו מרשותו כו' וסיים אח"כ דכיון דהפקירו קיים ביעור וע"כ דר"ל ביעור דאמר רחמנא תשביתו שאור מבתיכם וע"כ דעת רבינו דלא כפרש"י דיליף לי' מדכתיב תשביתו דהיינו ביטול בלב דא"כ לא הו"ל לסיים דכיון דהפקירו כו' עד ואינו בכלל לך אלא ע"כ כמו שכתבתי דס"ל לרבינו דתשביתו פי' שנים במשמע או להשבית השאור מן העולם או לעשות פעולה שלא יהיה שלך ובנדפס חסר כל מה שכ' רבינו כאן וביעור היינו כו' כל הענין. ומה שהקשו התוס' דפסחים ד"ד ב' לפרש"י וז"ל ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול עכ"ל כבר יישב פרש"י באו"ז הל' פסחים סי' רנ"ו בפי' הפייט לשה"ג להר"ר שמואל מפלייש זצ"ל וז"ל ומורי רבינו הקדוש זצ"ל מיישב פי' רבינו דתשביתו משמע ב' לשונות, משמע כשיגיע "אך" שזהו חצי היום תשביתו תבערו ומשמע כשיגיע שעה א"ך יהא מושבת כו' עכ"ל ובס' פני משה למס' פסחים ד"ד ב' כ' דכוונת רש"י דלישנא דתשביתו הוא בכ"ד שיכול להשבית או בביעור או בביטול ובזה מדויק לשון רש"י היטב מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו (פי' וע"כ נפק"ל דיכול להשבית או בביעור או בביטול) וע"ז מבאר רש"י יותר דהשבתה דלב הוי השבתה פי' דע"כ נוכל לומר דג"ז נכלל בהאי דקאמר רחמנא תשביתו ודלא כהתוס' שהעתיקו לשון רש"י בלישנא אחרינא אלמא השבתה בלב היא וע"כ שפיר הקשו הרי השבתה הוא הבערה עכ"ד וזהו דעת רבינו אלא שהוסיף לפרש דענין הביטול הוא שאינו בכלל לך ומאחר דמהגז"ש דשאור שאור כתיב בשאור דהשבתה לך ושפיר כשמבטלו שאינו מיקרי שלך מקיים מצות ביעור דתשביתו וכנ"ל ועיין בסמוך.

וכריב"ל קי"ל בכ"מ. עיין ע"ז ל"ה א' תוד"ה חדא שכ' וכן בסדר תו"א פסק הלכה כריב"ל בכ"מ. והיינו כדברי רבינו. וס"ל לרבינו דבאחד דקאמר ריב"ל לאו דוקא ואגב דקאמר ר' יוחנן בשנים לא הוי הפקר אמר איהו אפילו באחד ולעולם ה"ה אפי' בינו לבין עצמו ולכן אמר בתחילה ואע"פ דאפקרי' בינו לנפשיה הוי הפקר כו' כריב"ל וכהי"א שכ' הרמ"א בחו"מ סי' רע"ג סעי' ז', מיהו עדיין אינו מספיק דאכתי קשה לר' יוחנן דהא ודאי משמע דכ"ע מודו בהא דאמרינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כדאיתא בברייתא דפסחים ז' א' הי' יושב לפני רבו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו ותנן בפ' א"ע מ"ט א' ההולך לשחוט את פסחו כו' וא"ל יבטל בלבו ולר' יוחנן הא בעי תלתא ובאו"ז ח"ב סי' רמ"ד העיר מזה והעיקר לתרץ כמש"כ הר"ן ריש פסחים דחמץ שאני לפי שאינו ברשותו ש"א אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומש"ה בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא לי' דליהוי ליה זכותי' בגווי' כלל סגי ליה וא"ש גם לר' יוחנן, וה"ה לריב"ל במאי דמהני ביטול בלב דאע"ג דהפקר אפי' בינו לבין עצמו סגי מ"מ בעינן שיפרש בשפתיו שמפקיר ולא סגי במה שמפקיר במחשבת לבו דדברים שבלב אינן דברים אלא דחמץ שאני דאנן סהדי דמפקיר להו בלבו משום דהוו דברים שבלב דמוכחי לכל אדם והוויין דברים כמש"כ הרא"ש נדרים כ"א א'. וראיתי בספר בית אב שו"ת חאו"ח סו"ס ס"ח שכ' להוכיח דביטול אינו מטעם הפקר כלל כשיטת התוס' מהירושלמי פ"ב דפסחים ה"ב המובא בביאור הגר"א ז"ל לאו"ח סי' תל"ג סקט"ו שאמרו שם לך א"א רואה ורואה את בפלטייא בשהפקירו קודם לביעורו דאי כשיטת התוס' גם ברשותו אינו עובר מדאורייתא ומ"ש בפלטייא דוקא ובמחכ"ת שגה בזה הוא סבור מ"ש בירושלמי רואה את בפלטייא פי' שהפקירו מקודם ואח"כ הוציאו והניחו לר"ה ובאמת לא כן מ"ש בירושלמי בשהפקירו קודם לביעורו ר"ל דבזה שהניחו ברה"ר הוי הפקר בע"כ אפי' לא ביטלו ולא הפקירו מקודם אלא מאחר שהוא מונח ברה"ר שהוא מקום הפקר ממש קודם זמן ביעור חמץ אינו חייב לבערו בזמן ביעורו ואפי' לאחר הפסח מותר כמשכ"ש הגר"א ולעולם אם ביטלו והפקירו אפי' יהא מונח ברשותו אינו עובר מדאורייתא בבל יראה דאינו בכלל לך וכמש"כ התוס' ורבינו זולת אם יהיה במקום סגור ואינו נותן המפתח להוציא לחוץ אזי אין ממש בביטולו לדעת ההע"ש שאילתא ע"ד אות ז' [ודברי הב"א הוא בחי' מהרד"ם לסה"מ מ' קנ"ו] ועיין בשו"ת עמק יהושע סי' ה' שהביא שם ד' הירושלמי לסתור דעת הסוברים דבחמץ שלו מהני שיעשה תקנה להוציא החמץ מתוך ביתו אחר ביעורו עיי"ש. וכ' רבינו אח"ז תולדה לביעור חמץ דתנן ושורפין בתחלת שש מבואר מזה דהאב הוא מסיף שש דהיינו תחלת שבע ובנדפס סי' ק"ו כתוב אבל תחלת שש ולמעלה אסור מן התורה וע"כ ט"ס הוא וכצ"ל אבל תחלת שבע ולמעלה כו' וכ"כ שם השם חדש וכן מש"כ שם מקודם ובי"ד בניסן מתחלת חמש ועד סוף שש שורפין את החמץ ט"ס וצ"ל מתחלת שש וע"ס שש כו' ומש"כ רבינו כאן בראש הסימן עמ"ש בגמרא דכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור וז"ל פי' להשהותו בנדפס ליתא ובאמת רבינו דבר גדול השמיענו בפירושו לאפוקי ממש"כ הרמב"ם בסה"מ ל"ת קצ"ט וז"ל ושם נאמר דכ"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא עכ"ל דנראה מדברי הרמב"ם שמפרש דכוונת הגמרא דאורייתא שאסור לאכילה ובאמת לא כן כמש"כ שם הרמב"ן והמג"א שתמוה לפרש כן אע"כ דכוונת הגמרא דאורייתא שאסור להשהותו וחייב לבערו מן התורה וכ"כ העיטור בביאור ד' הגמרא דלא קמיבעיא לן לענין אכילה שהיא פלוגתת ר"י ור"ש אלא לענין השבתה הוא דקמבע"ל וע"ז דקדק רבינו ופי' להשהותו ועיין במנוה"מ סי' רל"ג שכ' שתקנו לנו נביאים וחכמים סייגים וגדרים כו' כגון איסור חמץ משעה ו' והברור דכוונתו דמה"ת יבער אחר שעה ו' והוא תחלת ז' וחכמים הוסיפו שעה א' ואמרו לשרוף מתחילת ו' ודלא כהמפרש נפש יהודא שם.

ומצריכינן בטול בשעת בדיקה כו' הנה בנדפס סי' ק"ה כ' בזה"ל אמר ר"י א"ר הבודק צריך שיבטל פי' בשעת בדיקה כדי שלא ישכח וטעמא אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה לבטל בשעת בדיקה עכ"ל ואין הבנה לדבריו שם וביאור ווי העמודים כ' וז"ל ודעתו עליה בשעת בדיקה כצ"ל וז"ל הכלבו והטעם שמא ימצא גלוסקא יפה שהיה דעתו עליה בשעת הבדיקה והצניעה לעצמו שלא יקחוה בני הבית ובשעת הביעור שכחה ונמצא שעבר עליה כו' ע"ש עכ"ל ולפי מש"כ כאן רבינו ויתן דעתו עליה נראה דלא כהכלבו.

וכי מתחיל לבדוק מברך כו' דקדק רבינו לומר דלא כרש"י בהלכות פסח שלו שהביא במחזור ויטרי ובשה"ל סי' ר"ו שכ' בזה"ל ובככר ראשון שמוצא מברך כו' על ביעור חמץ ואח"כ הולך ומחפש לכאן ולכאן עכ"ל ודעת רבינו אינו כן ומש"ה כ' כאן וכי מתחיל לבדוק מברך ומש"ה לא קבע רב יהודה בפסחים ז' א' שאמר הבודק צריך שיברך דבריו אמתני' אור לי"ד בודקין וצריך לברך אלא ש"מ דאתא לאשמעינן הבודק כלומר תיכף בהתחלת בדיקה צריך שיברך ועיין בהגהות מצפה איתן בשס"ח ד' ווילנא: