תועפות ראם תכב

תמה. שם מ"א ב' ליתא תיבת תמה מיהו בד' ל"ד ב' אמרו ומניין שמעכבין זא"ז ת"ל ולקחתם שתהא לקיחה תמה ועיי"ש בפרש"י דדריש ולקחתם תם ועיי"ש כ"ט ב' תוד"ה בעינן ולפמש"כ הגאון מהרצה"ח בהגהותיו לסוכה מ"א ב' יתפרש גי' רבינו כמין חומר שיהא לקיחה תמה לכאו"א ולא בסודר וכדאמר רבה שם ל"ז א' לא לינקיט אינש הושענא בסודרא דבעינא לקיחה תמה וליכא עיי"ש.

ואנוהו וליכא כן פרש"י במשנה שם והגמרא סד"ה בשלמא יבש אבל בתוס' שם ד"ה לולב השיגו על פרש"י ובס' חיי אדם כלל ס"ח סי' ה' כ' דדעת רש"י ר"פ לולב הגזול דהוי דאורייתא וא"כ גם דעת רבינו היראים כן ועיין לעיל ס"ס ש"י שכ' שם רבינו ג"כ דטיחת המזבח בסיד היה להשוותו יפה משום שנאמר זא"ו התנאה לפניו במצות משמע דהוא דאורייתא ועיין בס' שדי חמד כללים מערכת זיין כלל י"ב שהאריך בפרט זה ובביאור דברי הב"י או"ח סי' תרנ"ו ואני מוסיף על דברו שם דבס' משנת חכמים סי' ג' יבין שמועה סק"ד כ' שם ע"ש הב"י באו"ח סי' תרנ"ו דהא דס"ל להרא"ש בב"ק ט' ב' להקל בספיקא משום דגוף מצות הידור הוא מדרבנן לכן נקטינן להקל וכ' שם כמש"כ הגאון מהריא"ס בעין יצחק חאו"ח סי' ד' ובאמת לא העתיק לשון הב"י כהוגן כמש"כ בש"ח שם ודו"ק.

דבמקום כו' עד כשר חסר בנדפס ובשבלי הלקט השלם סי' ש"ן הביא ד' היראים וכ' עליו בזה"ל ונראין דבריו כגון שבטלה הנכרי עכ"ל ועיין סוכה ל"א ב' תוד"ה באשירה, ודע דבעירובין פ' ב' תוד"ה אבל כתבו ואין להקשות מהא דפסלינן לולב של אשירה אפי' ביו"ט שני דמשמע דכמאן דליתי' דמי דגבי לולב של מצוה החמירו עכ"ל ועיי"ש במהרש"א שפי' לקושיית התוס' דהוא אליבא דרב חייא בר אשי דאמר עושין לחי אשירה וכ' שם התוס' דה"ט כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו וע"ז כ' התוס' ואין להקשות מהא דפסלינן לולב של אשירה כו' ותמיהני על פירושו דלא דמי כלל לולב ללחי דבלחי שפיר י"ל כסברת המ"מ פי"ז מהל' שבת הי"ב שיש נקודות וקוים ושטחיים כו' ולפיכך כל מה שיצטרך לרחקיו שיעור כקורה ושופר וכי"ב אין עושין אותו מאשירה לפי שהוא כמכותת וחסרת השיעור וכל מה שא"צ לרחקיו שיעור אלא לארכו בלבד הרי הוא כקוים ומותר בכל דבר עכ"ל משא"כ לולב אף שאין לעביו שיעור מ"מ אין לחושבו לקוים דבעינן שדרה ועלים דבלא"ה פסול ומקרי שטחים ואני אומר דכוונת התוס' להקשות לרשב"ל דאמר עושין קורה אשירה דאע"ג דקורה בעי שיעורא ואשירה בעי שריפה עכ"ז ס"ל דכשר ול"א כתותי מ"ש וע"ז שפיר כ' להקשות מ"ש מלולב של אשירה דפסלינן ותירצו דגבי לולב של מצוה החמירו ור"ל דשאני קורת המבוי שאינה מצוה כ"כ כמצות לולב כ"א הכשר ותיקון המבוי לטלטל בו. ובחי' הגרעק"א לאו"ח סי' שס"ג סט"ז כ' עמש"ש המחבר קורה זה שאמרנו צריכה שיעור ולפיכך אם עשאה מעצי אשירה פסולה דכיון דלשריפה קיימי כמ"ש וז"ל ואם קורה רחב ד' תליא בב' תירוצים דתוס' עירובין פ' ב' בטעמא דלחי כשר בעצי אשירה כו' לתי' הר"ר אברהם דלחי אם מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי ובלבד שלא יהיו ניטלות ברוח בקורה רחב ד' מהני בעצי אשירה דאף דהוי ככתותי הוי כמדבק הכתיתין ועושה מהן קורה ד' עכ"ל ולענ"ד אינו כן דגם להר"ר אברהם לא נחשב הלחי של עצי אשירה לדבר שלם מחובר גוף אחד מאחר דכתותי מכתת שיעוריה אלא דלא איכפת לן אם לא מיקרי מחובר כאחד וא"י לעמוד בעצמו כ"א מפוזר ומפורד ודבוק בכותל ג"כ שרי ובלבד שלא יהיו ניטלות ברוח וא"כ בקורה דבעינן רוחב ד' דהיינו גוש אחד שלם רחבו ד' גם להר"ר אברהם לא מהני בעצי אשירה דכמ"ש ובעינן שיהי' השיעור מחובר ביחד בשלימות ולא מפורד כשופר ולולב ושאני לחי שאף מפורד כשר לא שייך לומר כתותי מכתת שיעוריה, ועיין תפארת ישראל למשניות ספ"א דפסחים בחידושים שהביא שם תי' השעה"מ פ"ד ה"ב מגירושין דדוקא בדבר המפורש בתורה שמצותו בשריפה אמרינן כתותי כפגול ונותר וע"ז ולא בערלה וכלה"כ ותרומה דאע"ג דהוי מן הנשרפין אינו מפורש בתורה שמצותו בשריפה ותמה על זה התפא"י שם א"כ מאי מקשה הש"ס יבמות ק"ג ב' ואי ס"ד כדמכתת דמי והא בעינן והבא אל הבית וליכא ומאי מקשה בנעל כ' ושרף משא"כ בבית עכ"ל ולענ"ד לק"מ דכיון דפרשה התורה בהדיא בבית דבעי נתיצה לא גרע מסנדל דפרשה התורה בשריפה דבזה לא מחלק השעה"מ בין שריפה לנתיצה רק היכא דמפורש אופן ביטולו בתורה להדיא בזה אמרינן כתותי מ"ש אבל היכא דאינו מפורש בתורה אופן ביטולו אע"ג דנחשב במשנה סוף תמורה מהנשרפין לא אמרינן כתותי מ"ש ותו לא מידי ומש"ש התפא"י לדחות תירוץ הגרעק"א לקושיית השעה"מ ובאמת מבואר כדבריהם בפנים השעה"מ שם וז"ל ובשלמא לחד תי' שכ' התוס' בפ' במה מדליקין דכ"ה ד"ה כך שכ' דהא דת"ט בשריפה אינו אלא מדרבנן ניחא אכן לאידך תי' שכתבו דהוי מדאורייתא משום דאקרו קודש קשה עכ"ל.

כפות צ"ל כפוף ובנדפס איתא כפות כפוף.

הוצין צ"ל קוצין וכ"ה בנדפס ושם הגירסא קווץ בקוף וגי' הכת"י שלפנינו כווץ בכ"ף ועיין בחי' ריטב"א שיש גורסים כווץ והוא קמטים ועיין ברי"ף שגורס תרווייהו כווץ וקווץ אבל ממה שפי' רבינו כפרש"י כמין קוצים נ' שצ"ל קווץ.

אמר רבא בנדפס אמר רב פפא ושם איתא בחד הוצא וכצ"ל וט"ס מש"כ כאן בהדי הוצא ופי' רבינו כפרש"י.

כך פי' רבותי ושמעתי כו' עיין בשו"ת תה"ד סי' צ"ו שהביא שם ב' פירושים מפרש"י וז"ל שם דיש לנהוג כפי' אחר דרש"י כמש"כ בסמ"ק דעלה האמצעית שדרכו להיות כפול כשאר עליו נחלקה לשנים זהו נחלקו התיומת ולא נקרא נחלקה אא"כ נחלקה עד למטה מן העלין ובאו"ז הוסיף להקל דבעי נחלקה השדראות ג"כ עד העלין שלמטה הימנו והיינו נחלקה התיומת לפרש"י עכ"ל ועיין ביאור הגר"א או"ח סי' תרמ"ה סקי"א ומתבאר מזה דמש"כ רבינו כ"פ רבותי הוא פרש"י ודלא כמש"כ הק"נ להרא"ש פ"ג דסוכה סי' ו' לפרש כוונת פרש"י שכ' ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם וז"ל ר"ל שנסדקו העלין היוצאין מן השדרה ונחלקו עד תחילת עץ השדרה עכ"ל דז"א אלא לפי' רבינו הרא"ם שכ' ושמעתי אפי' כו' משא"כ לפרש"י ר"ל דהשדרה ג"כ נחלקה עד למטה מן העלין ובביאור מח"ו ברלין צד %425& כ' ג"כ במוסגר שם בזה"ל ולא כפי' הק"נ עכ"ל ובהגמי"י פ"ח מהל' לולב ה"ד כ' וז"ל ורא"ם דידיה אמר מפי השמועה כדברי הגאון ורבינו המחבר עכ"ל נראה שהוא מפרש דרבינו הרא"ם אתא לפלוגי עמש"כ מתחלה בפי' רבותיו שני עלים עליונים אמצעיים ששה השדרה כלה עז"א רבינו ושמעתי אפילו נחלקו העלין בלא השדרה ור"ל כל העלין אפילו אינם אמצעיים במקום ששם השדרה כלה נחלקה קרי ביה ומפרש כן דברי בה"ג והיינו כמש"כ הרמב"ם ולי צ"ע מנ"ל הא שכן כוונת רבינו היראים ולענ"ד פשוט כנ"ל.

הרדופני. בנדפס הירדוף ועיין סוכה ל"ב ב' תוד"ה האמת שהשיגו אפרש"י דמשמע מתוך פי' דהירדוף היינו הרדופני ואי אפשר לומר כן כו' עיי"ש.

אמר שמואל. לפנינו ליתא ובאו"ז הל' סוכה סי' ש"ז הגי' אמר רב יהודה אמר רב ובזה נתבטלו דברי הגרש"ש בחידושיו למדרש ב"ר פס"ח אות ט' שכ' שם דרב יהודה דהכא לשיטתי' במנחות מ"א ב' דאמר ג' דהיינו כב"ה וכפי' ר"ת שם בתוד"ה ב"ש הא' דמגדיל נפקא להו לב"ה דעבות מתורגם עובד גדילו והא דאמרינן במנחות ל"ט ב' גדיל שנים כו' היינו כב"ש דברייתא שם כו' עיי"ש בדבריו אבל לגי' האו"ז אין לומר כן דהא בד' ל"ט ב' במנחות אמרו ורב סבר כו' גדיל שנים כו' ואילו הכא אמר ר"י אמר רב עבות שלשה ועיין הע"ש שאילתא קכ"ז אות ה' בפי' גדיל שנים דאמר רב דהיינו כשיעשה שנים ויכפלם אז הוי גדיל וא"כ אין כאן סתירה למ"ש רב עבות שלשה ובס' חליפות שמלות על ת"א שמות כ"ח י"ד כ' דמש"כ המתרגם מעשה עבות עובד גדילו לשון גדילו הוא שם הכולל ע"מ כסו ע"כ לא תרגם גדילן בל"ר או גדיל בל"י כי מלת עבות בזה הוא רק מוסב על לשון מעשה ולא על מספר החוטין כו' עיי"ש שהשיג על הגרש"ש הנ"ל מזה ובאמת לחנם השיג על הגרש"ש שבנה יסודו עדה"ת הנ"ל דמגדיל נפק"ל לב"ה דהוי ג' דעבות מתורגם עובד גדילו והול"ל שם וזה שלא כדה"ת ותל"מ.

ותנן. בנדפס ותניא.

רבינו הקדוש בנדפס רבינו הגדול וכ"ה לפנינו וכי"ב אות י"ט בביאורי.

פרש"י סוכה ל"ג א' ד"ה עבר ולקטן ואין ממעטין ביו"ט משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו ולדברי רש"י אלו כיון השעה"מ בפ"ח מהל' לולב ה"ה עיי"ש ובשו"ת הרג"ת בספר אילנא דחייא ענף ל"ג שריג א' לא זכר דברי רש"י אלו ע"כ כ' על השעה"מ מש"ש ושגה בזה גם בביאור יצחק ירנן למהרי"צ גיאות הל' לולב אות קט"ו לא זכר דברי רש"י אלו והביא שם מתוס' שבת ק"ג א' סד"ה לא דלא אסור אלא מדרבנן.

רב אשי כו' בנדפס רב אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חוורתן.

פי' כו' עד חניא איזו חסר בנדפס ועיין בהרא"ש שכ' ונראה לי לפרש דערבי נחל הגדילות על הנחל כלומר ממין הגדל על הנחל דהיינו ערבה שרובה גדילה על הנחל למעוטי צפצפה הגדילה בהרים כו' והאי תנא לא מצריך קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל הן כו' עיי"ש ולכאורה רבינו לא ס"ל כהרא"ש שהרי כ' בברייתא זו ופי' ואפילו גדילה בין ההרים כשירה כאשר רבינו למעלה ולהרא"ש א"צ השתא הרבוי דלמעלה לגדילה בין ההרים דתיפוק לי' משום דדרכה של ערבה זו לגדל על הנחל וי"ל דגם כוונת רבינו כהרא"ש וזש"ר דפי' דרכן לגדל על הנחל בעינן ור"ל כהרא"ש ולפי"ז ואפי' גדילה בין ההרים כשירה כיון שדרך ערבה זו לגדל על הנחל כאשר רבינו למעלה כן נאמר עתה בלי שום רבוי ודוק.

תניא, בנדפס תנן. ודע דבס' נחלת שמעוני כ' ר' טרפון אומר אפי' לולב והדס וערבה קטומים עכ"ל ובמחכ"ת טעה בזה דפי' שלשתן דר"ט ג' בדי הדס.

ר"ל דהא מקשינן בפסחים ע"ז ב' דפסולה דיעבד משמע ועז"א רבינו כי ראיה גדולה היא ור"ל כמש"כ מהרש"א שם ע"ח א' בפרש"י ד"ה ביחיד ועיין במרדכי ר"פ לולב הגזול ובבגדי ישע שם ובט"ז או"ח ריש סי' תרמ"ו ובמג"א סי' תרמ"ה סק"ו והישועות יעקב באו"ח סי' תרמ"ה הקשה ע"ד רבינו דא"כ איך מבע"ל להש"ס סוכה דל"ג בנקטם ראשו מעי"ט ועלתה בו תמרה דאיך שייך דחוי בדבר שאינו פסול כ"א לכתחילה ותו דהא אם נזדמן אדם אחר שאין לו הדס הוא רשאי לצאת בו אף לכתחילה ובשו"ת עמודי אש סי' ב' אות ו' כ' שם לתרץ דעת היראים וה"ר לדברי רבינו מזבחים ע"ג ב' ופרש"י שם סד"ה אי מקריב לא מרצה שמבואר משם דאף דאסור להקריב רק לכתחילה עכ"ז הו"ל דחוי וא"כ גם בנידון דידן כיון דלכתחילה הוא פסול שפיר קאמר הש"ס דהוי דחוי ועיי"ש עוד. ומ"ש בפסחים ע"ח ב' רב מתני' קשיתי' אמאי תנן אין זורק את הדם ליתני פסול אלא ש"מ אין זורק לכתחילה אבל דיעבד ש"ד לדעת הרא"ם ה"ק דאי הוה תני פסול אע"ג דשייך לאוקמי' בדיעבד כשר וכר' נתן מ"מ כיון דמשתמע נמי האי לישנא דפסול בדיעבד פשיטא ודאי דלא הוה מוקמינן לי' אלא כרבנן דפסולה בדיעבד קתני אבל השתא דשני בלישני' ותני אין זורק על כרחך משמע דלכתחילה קתני וכר' נתן כ"כ בס' אהל ישרים ריש מערכת אות פ'. והעיטור בהל' לולב בדיבור השלישי עץ עבות כ' פי' רבינו בזה"ל ואיכא דאמרי למצוה הלכה כר' ישמעאל ופסולה דקתני במתניתין לכתחילה הא דעבד ש"ד כו' ולא דייק לן דאם איתא כולן פסולין דמתני' כוותיה עכ"ל.

פי' כו' עד אתרוג חסר בנדפס ופירוש רבינו תמוה דהא רב יהודה א"ש פליג עם ר' פרנך אמר ר' יוחנן כמפורש בגמרא דלר"י א"ש לולב ארבעה בהדי עלין משא"כ לר"פ אמר ר' יוחנן שדרו של לולב ארבעה לבד מעלין ואיך פי' רבינו מימרא דרב יהודה א"ש כדר"פ אמר ר' יוחנן גם לפמש"כ בנדפס יקשה טובא אמאי הביא רבינו דברי רב יהודה א"ש דלית הלכתא כוותי' אלא כדר' יוחנן כמשכ"ר לעיל בדין לולב והנראה ברור בעיני דט"ס בנדפס ובהכת"י מש"כ אמר רב יהודה אמר שמואל וצריך למוחקם ורבינו לא הביא אלא הברייתא דתוספתא פ"ב דסוכה שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ד' טפחים וכ' רבינו בפי' הברייתא כדברי ר' פרנך א"ר יוחנן ותל"מ.

אלא הידור, ט"ס הוא וצ"ל אלא הדור וכו' ובנדפס איתא רבי אומר אל תקרא הדר אלא הדר באילנו משנה לשנה וט"ס שם וצ"ל רבנן אמרי כמבואר כאן בהכת"י רבנן אמרי א"ת הדר אלא הדר [כצ"ל] דבר הדר כו' וגי' שלפנינו בגמרא ר' אבהו אמר א"ת הדר אלא הדר כו' וכבר כ' הפנ"י בחי' לסוכה ל'יא ב' תוד"ה דבר דטעות נפל בגמרא שלנו אלא שלא ראה גי' היראים דגריס רבנן במקום ר' אבהו ועיין מדרש וי"ר פ"ל סי' ח' ועיין מש"כ הגרד"ל בביאור הפדר"א בהשמטות ותיקונים במבוא בזכרון התנאים שבסוף הספר וגם. לפניו לא הי' גי' היראים כת"י שלפנינו רבנן אמרי ובנדפס חסר דברי רבי ודברי בן עזאי.

הקדוש בנדפס הגדול וכ"ה לפנינו וכי"ב לעיל אות י"א בביאורי.

או בג"מ, הכ"מ בפ"ח מהל' לולב ה"ז הקשה השתא בב' פסיל בג' מיבעיא וכן הקשה התוי"ט ועיין ט"ז או"ח סי' תרמ"ח סקי"ד ותי' הק"נ דאיכא לשנויי הכא כי האי לישנא דמשני בריש מפנין ד' וה' כדאמרי אינשי וה"ה אפי' טובא וכ"כ התוס' בריש סוכה באריכות ד"ה עד עכ"ל הוא תמוה וכבר תפס עליו בס' כרם חמד דאשתמיט להק"נ דה"ת דיומא כ"ג א' ד"ה שתים ויותר מזה ממקום שהביא הק"נ תירוצו משם נראה דאין לתרץ כן דדוקא היכא דקתני בלשון לא זו אף זו שפיר י"ל דמש"ה תנא המספר המועט קודם לאשמעינן דה"ה אפי' טובא משא"כ היכא דקתני בלשון זו ואצ"ל זו ודאי יש להקשות למ"ל למיתנא המספר המרובה שאחריו כמבואר כ"ז בתוס' ריש סוכה שהביא הק"נ גם הגאון יעב"ץ בס' לחם שמים סוכה פ"ג מ"ו כ' ובאמת בתוס' ריש מכלתין ד"ב ב'ד"ה עד משמע דבזו ואצ"ל זו נמי אמרינן כדאמרי אינשי עכ"ל וכ"כ שם בצדו דלפ"ד התוס' ל"ק כלל קושיית התוי"ט ושגה בזה במחכ"ת ואין שום משמעות משם ונהפוך הדברים והוא פלא. ואני אומר לתרץ קושיית הכ"מ עפמש"כ הכפות תמרים לחלק בין הך דאתרוג דחשיב מנומר כשיש חזזית בב' וג' מקומות ולענין ס"ת פסקינן ביו"ד סי' רע"ט ס"ד דס"ת שיש בה ג' טעיות בכל דף ודף לא חשיב מנומר אלא בד' טעיות ויגנז דה"ט דבס"ת שהוא שיעור גדול דוקא בד' הוי מנומר משא"כ אתרוג שהוא כביצה ויותר כיון דשיעורו מועט אפי' בב' וג' מקומות חשיב מנומר עכ"ד נמצא דלפי"ז באתרוג שאין שיעור לגדלו למעלה ואפי' אחד בשתי ידיו נמי כשר לא שוה שיעורו למנומר דלפעמים כשהוא גדול יותר לא חשיב מנומר בב' מקומות אלא בג' מיהו בג' מקומות ודאי הוי מנומר בכל ענין דאתרוג כדף של ס"ת לא אשכחן. ועיין חולין נ"ג א' שאמרו שם אבל תרתי ותלת חיישינן והקשה שם הגרש"ש דהשתא תרתי חיישינן תלת מיבעיא ונ"ל משום דמסיים והוא דקיימי בדרא דסיחופי' פי' אבל שלא בדרא דסיחופי' לא חיישינן מש"ה אמר ותלת לאשמעינן דאפי' בשלשה לא חיישינן היכא דלא קיימי בדרא דסיחופי', ובזה א"ש גם בגיטין י"ט ב' שאמרו שם אבל ב' וג' מדהא. הואי הא נמי הואי וגיטא אימור עכברי שקלוה וקשה נמי השתא ב' ג' מיבעיא כקושיית הגמרא כתובות צ"ו א' וב"ק קי"ח ב' אלא דלהכי נקט שלשה לרבותא דאפ"ה אמרינן גיטא "אימור" עכברי שקלוה והוי ספק מגורשת ולא ודאי מגורשת.

מנומר. לפנינו בגמרא כמנומר בכ"ף הדמיון ועיין בחי' הרשב"א.

מקום פטמא עוקץ כצ"ל וכ"ה בפרש"י ומן ויש לתמוה כו' הוא דברי רבינו הרא"ם ועיין מ"מ פ"ח מהל' לולב ה"ז שתי' זה דה"א דדוקא חסר מגוף האתרוג ממש פסיל אבל כשניטל העץ הזה אע"פ שנשאר מקומו גומא כשר קמ"ל דפסול.

ואינו יודע מנין לו כו' הסמ"ג עשין מ"ד כ' והרר"א פי' דאיש בו חסרון קאי עכ"ל וכ"כ המרדכי פ"ג דסוכה ככל הכתוב כאן.

כדור. לפנינו ככדור ועיין חולין ס"ד א' תוד"ה כודרת והנה רבינו הביא לשון הברייתא וי"א אף התיום ולכאורה נראה דרבינו ס"ל לפסול התיום וכ"כ בפתח הדביר ביאור להעיטור שכ' העיטור ג"כ לשון הברייתא וי"א אף התיום וע"ז כ' בביאור פתח הדביר שם וז"ל בטור סי' תרמ"ח הובא ב' דיעות בזה דהרמב"ם מכשיר וסמ"ג פוסל ומשמע מרבינו שהוא פוסל וכ"כ הגאון מהרש"ה בביאורו למחז"ו סי' ש"ע אות ט' בדעת המחז"ו מדהביא המחבר דין התיום ש"מ דס"ל להלכה דתיום פסול כהי"א עיי"ש שהביא גם היראים ויש לדחות לדעתי דלא הביא אלא לשון הברייתא בשלימות וכיון שכתוב וי"א כו' דמשמע דת"ק פליג על זה ממילא דהלכה כת"ק וכמש"כ הרשב"א להרמב"ם.

ופסול. רבינו היראים מפרש דומה לכושי כפרש"י ולא כפי' הרי"ף והרמב"ם שפירשו דומה לכושי היינו שחור ביותר כאדם כושי ולא הביא רבינו אלא כדברי אביי סוכה ל"ו א' דאמר כי תנן נמי מתניתין דומה לכושי תנן ותל"מ ואחריו נמשך הרע"ב בפיה"מ פ"ג דסוכה מ"ו שפי' שם כאביי וכפרש"י וכ"ה בירושלמי פ"ג דסוכה ה"ו אתרוג הכושי פסול הבא מן הכושי כשר והיינו כאביי בש"ס דילן וכפרש"י כמש"כ בפתח הדביר לס' העיטור וצ"ע אמאי לא הביא גם דברי רבא שהביאוהו כל הראשונים.

מטבל בה ונפיק ביה. עיין סוכה מ"ו ב' תוד"ה אתרוג ורבינו דקדק בלשונו מטבל בה (לשון נקיבה) ונפיק ביה (לשון זכר) דכבר כ' הר"ן וכ"ה בחי' הריטב"א דדוקא שהי' רובו קיים דאל"ה אין שמו עליו ופסול ביום שני וכ' הב"ח או"ח סי' תרמ"ט דאף התוס' דסוכה שם ס"ל דדוקא בשרובו קיים עיי"ש ולכן כ' רבינו מטבל בה דהיינו חתיכה מהאתרוג בלשון נקיבה ונפיק ביה היינו ברובו הנשאר דשמו עליו ונקרא בלשון זכר במתני' דוק ותשכח.

רבינו פסק כלישנא קמא דאמר רב אין זה הדר ומקשו עלי' מהא דר' חנינא מטבל בה ונפיק ביה דכשר בשאר יומי ומשני אמר לך רב שאני עכברים דמאיסי וכ"כ הבה"ג וכ"כ רב נטרונאי גאון הביאם הטור סי' תרמ"ט וכ"כ המרדכי פ' לולב הגזול ע"ש הראבי"ה דאתרוג שנקבוהו עכברים דמאיס פסול אפי' ביום השני אבל חסר בעלמא ביום ראשון פסיל בשני כשר ודר' חנינא ביו"ט שני הביאו בדרכי משה סי' תרמ"ט סק"ה ומבואר באו"ז ח"ב ס"ס ש"ט דלרב לל"ק משמע דא"א לברך עליו אפי' ביו"ט שני בשום ענין אפי' יחתוך במקום שאכלו עכברים לא יברך כו' ואע"פ שי"ל דרב לא איירי אלא בשלא חתך הפסול ממנו אין נראה בעיני עכ"ל האו"ז שם בשם הראבי"ה ובהג"א פ"ג דסוכה ס"ס כ"ג הובא דברי הראבי"ה שבאו"ז שם אבל לא נסתיים שם סוף דברי הראבי"ה שכ' וראיה דלרב משמע כו' כמבואר בפנים האו"ז שם וגם הט"ז סי' תרמ"ט סק"ח כ' דלישנא קמא ס"ל דאף אחר החתך יהיה פסול כיון דבא מחמת מיאוס ולישנא בתרא ס"ל דאחר שיחתוך מקום אכילת עכברים לא מחמרינן לאסור עוד דהוה הדר ויוצא בו משום חסר כדר' חנינא עיי"ש ובזה אני מבין דברי העיטור שכ' אתמר אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר וכשר דהא ר' חנינא כו' עכ"ל ונראה שכן היה גירסת העיטור בלישנא בתרא א"ד א"ר אין זה הדר וכשר ופי' אין זה הדר לצאת בו י"ח כמו שהוא קודם שנחתך ממנו אכילת העכברים וכשר אחר שיחתוך מקום אכילת העכברים ואף שהוא חסר דהא ר' חנינא כו' ודלא כמש"כ בביאור פתח הדביר שם להגיה בדברי העיטור כגירסתינו וחלילה להגיה ספרי הראשונים והמעיין בפרש"י סוכה ל"ו ב' שכ' ה"ג וא"ד אמר רב זה הדר דהא ר' חנינא מטביל בה ונפיק עכ"ל נראה מזה שהי' לפניו גי' אחרת דמש"ה כ' רש"י ה"ג כו' וברור בעיני שהי' לפני רש"י גי' העיטור ולא היה נראה בעיניו אותה גירסא מטעם מה ולכן הגיה רש"י וממש"כ בגמרא לפנינו בתר האיכא דאמרי ולרבי חנינא קשיא מתניתין נראה מזה כגי' העיטור דאילו לגירסת רש"י בהאיכא דאמרי רב ורבי חנינא שווין ומ"ש שאמרו ולר"ח קשיא מתניתין ובאמת כ' האו"ז שם דצ"ל ואלא קשיא מתניתין לתרווייהו וה"ג בפיר"ח וכ"ז אינו אלא לגי' רש"י בהא"ד משא"כ לגי' העיטור דרב אמר אין זה הדר פי' כמו שהוא וזהו עיקר מימרא דרב אלא שהוסיף וכשר אחר החיתוך כדר"ח שפיר אמרו בגמרא ולר"ח קשיא מתני' ותל"מ ורש"י שלא ניחא לי' בגי' העיטור י"ל דה"ט משום דק"ל דא"כ גם לל"ק נפרש מ"ש רב אין זה הדר דהיינו כמו שהוא בלא חתך ולא קשיא מר' חנינא ואין לומר דזהו באמת תי' הגמרא לעיל שאני עכברים דמאיסי פי' ואין זה הדר כמו שהוא בלא חתך דא"כ אין כאן ב' לשונות דלהנך תרי לישני כמו שהוא אין זה הדר ולאחר חתך מקום אכילת עכברים כשר וס"ל לרש"י כהראבי"ה שכ' שאין נראה בעיניו דרב לא איירי אלא בשלא חתך הפסול ממנו. ואם כנים דברינו כגירסת העיטור שפיר יהי' מוכרח לגירסתו דלישנא קמא והאיכא דאמרי ל"פ לענין דינא כיון דאין זה הדר נוכל לפרשו דהיינו כמו שהוא כדפרשינן להא"ד א"כ באמת יתפרש כן לל"ק וא"כ גם מדברי רבינו היראים אין הוכחה כוונתו במ"ש אמר רב אין זה הדר דאפשר הי' גירסתו בהא"ד כגי' העיטור ואין זה הדר היינו כמו שהוא.

שתים בידו אחת דברי ר' יהודה בנדפס איתא אח"ז פי' רבינו חננאל ז"ל שנים לולב ואתרוג ע"כ ובהכתי ל"יתא מבואר בחי' הרשב"א דלפיר"ח העיקר כגי' הישנה במשניות שניהם בידו אחת דהיינו הלולב והאתרוג אולם רש"י בסוכה ל"א ב' כ' שנים בידו אחת גרסינן ב' אתרוגים בידו אחת שבמקום האחד יאחז הלולב כשיהפכנה וז"ל העיטור ובגדול כדי שיאחז ב' בידו אחת רי"א אפי' א' בשתי ידיו והלכה כר"י ופרש"י ורבוותא שיחזיק הלולב והאתרוג בידו אחת י"מ ב' אתרוגים בידו אחת עכ"ל וא"כ לפמש"כ העיטור פרש"י הוא כפיר"ח לא כהי"מ וצע"ק.

שני קשרים כו'. המרדכי פ"ג דסוכה סי' תשמ"ח הביא דברי הרא"ם גם במח"ו סי' שס"ה שהעתיק שם פרש"י דסוכה ל"ג ב' ד"ה הותר כ' בזה"ל ולא יקשור ב' קשרים בשני הראשים כאחד כו' ובפרש"י ליתא ב' קשרים ועם ד' הרא"ם אתי שפיר ועיין לעיל סי' רע"ד במלאכת הקושר בביאורי אות פ"א ובסי' ת"א מש"כ שם בביאור אות ט"ו.

דרך גדילתם. כ"ה בסוכה מ"ה ב' ופרש"י שם ד"ה כל המצות כגון קרשי המשכן ועמודים ולולב והדס וערבה עכ"ל והאו"ז סי' שט"ו כ' שם דברי הגמרא מעורב עם פרש"י כדרכו בכ"מ וכ' גם אתרוג נראה משם דנשמט מפרש"י שלפנינו תיבת אתרוג עי"ל דרש"י שפרט הני טעמא רבה איכא בהו משא"כ אתרוג אין בו שום חידוש דפשיטא דבעי דרך גדילתו דמש"כ רש"י כגון קרשי המשכן לאפוקי הבריחים שבתוך הקרשים דלא היו דרך גדילתם ולזה כתב ולולב והדס וערבה לאפוקי האגד שלהם דלא הוי כדרך גדילתו כמש"כ בתוס' שם ל"א ב' ד"ה הואיל ולא כן כ' בס' בנין שלמה להרב הגאון מהרש"ך שליט"א בסי' מ"ח ד"ה ודע עיי"ש גם מה שחקר שם לדעת אם תופס האתרוג או הלולב לרחבו אם מיקרי דרך גדילתו או לא לא ראה דברי הספר רביד הזהב פ' תרומה ד"ה עצי שטים עומדים שהביא בשם הרוקח הל' לולב סי' ר"ך שכ' בזה"ל וכשנוטל האתרוג זנבו מן הצד או למעלה ויברך הברכה כו' ואחר שיברך יהפך הלולב והאתרוג דרך גדילתו כו' שמבואר בדבריו להדיא דאתרוג לרחבו לא הוי דרך גדילתו וה"ה ללולב דמ"ש והשיג שם עמש"כ בחי' מהרל"ח סי' תר"ל עיי"ש וכ"כ המט"מ לדברי הרוקח ומה שעמד שם עמש"כ רש"י סוכה מ"ב א' במ"ש אביי כשהפכו וז"ל כשהגביהו הפך העליון למטה והאגד למעלה כו' ולא פירש כשהפכו לאתרוג לדעתי פשוט משום דבמשנה קתני ושכח והוציא את הלולב לרה"ר כו' ולכן פרש"י הפיכת הלולב כלשון המשנה שאמר ר' יוסי וה"ה לאתרוג כמפורש בירושלמי פ"ה דברכות ר"ח בשם ר' ירמיה ארבע מינים שבלולב ניטלין דרך גידוליהם.

רבא לפנינו רבה.

לר' זירא לפנינו לר' זריקא עיין בהגהות הש"ס להר"ר שמואל שמעלקא טויבש זצ"ל מה שפירש בכוונת הש"ס וכבר קדמו בזה מהרי"ל בהל' לולב.

ולהתפאר במצוה. כונת רבינו כמש"כ האבודרהם והטעם שאנו מנענעין הלולב להודיע כי נצחנו את כל המקטרגים עלינו כדאמרינן בירושלמי דפסיקתא [וכ"ה במדרש וי"ר פ"ל ס"ב] כהדין נצוחיא דנצחין בקרבא ונקטין לולבא בידיהון כו' וזהו מ"ש בסוכה ל"ח א' ראב"י ממטי לי' ומייתי לי' אמר דין גירא בעיניה דסטנא ומש"ש אח"ז ולאו מילתא היא פרש"י אין נכון לומר כן ש"מ אבל בלא אמירה ודאי כן הוא הדבר וכמש"כ האבודרהם שם בשם בעל המנהגות שהנענוע הוא לעצור רוחות רעות וטללים רעים ולגעור בשטן לפיכך צריך לנענעו על תפלת אנא ה' הושיעה נא כלומר הושיענו מאלו הנזקין ואמרו במדרש תהלים סוף מ' י"ג אמרתי לכם שתטלו לפני לולב ותהללו אותי בו כי כבר הקדמתי לכם ההרים רקדו כאילים ואני פורע לכם לעתיד לבא ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה ועז"א רבינו ולהתפאר במצוה ור"ל לטרוף הלולב ולכסכסו בעצמו ע"ד התפארות שעי"ז הוא גירא בעיניה דשיטנא וכמו ההרים שרקדו כאילים ועיין בהרא"ש מש"כ ע"ש הראבי"ה שה"ר מן הירושלמי ונראה שהוא בירושלמי דפסיקתא שכ' האבודרהם ובנדפס איתא לנענע לולב בשעת לולב ולהתפאר במצוה ופי' בשעת לולב נראה דכולל ג"כ בשעת ברכה אולם כאן כתוב לנענע לולב בשעת ההלל ועיי"ש בהרא"ש.

דברי ב"ה ובש"א כו' כצ"ל ומשכ"ר פי' ואף באנא ה' הצליחה נא הנה במשנה שלפנינו מפורש ובש"א אף באנא ה' הצליחה נא וא"כ אין צורך לפי' רבינו והב"י באו"ח סי' תרנ"א הביא לשון המשנה בזה"ל בהודו כו' וסוף אף באנא ה' הושיעה נא כדברי ב"ה בש"א אף באנא ה' הצליחה נא וכיון דבשניהם כתיב אף א"כ י"ל דמש"א ב"ש אף באנא ה' הצליחה נא פי' כמו בהודו תחילה וסוף כמו כן באנא ה' הצליחה נא ושפיר הוצרך רבינו להוסיף פי' דב"ש לאוסופי אדב"ה קאתי ומשכ"ר פי' הודו ראשון והודו אחרון עיין רש"י ותוס'.

כדברי רבינו כאן כ"כ הסמ"ג עשין מ"ד וז"ל והא דלא משני כגון שמתכוין שלא לצאת בו משום דלא הוה מיקרי טרוד בדבר מצוה עכ"ל ולאו דוקא נקטו שמתכוין שלא לצאת בו דאפי' בסתם שלא נתכוין לצאת לא יצא ולא מיקרי טרוד במצוה. והנה התוס' בסוכה מ"ב א' ד"ה אמר כתבו להוכיח מכאן דס"ל מצות א"צ כוונה דהא קאי אמוציא לרה"ר והתם אין שייך מתכוין לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד וכ"כ הרא"ש שם סי' ל"ג בזה"ל משום דמיירי באדם שאינו בקי בדיני כוונת מצוה דמסתמא מה ששכח והוציאו לרה"ר לפי שהי' טרוד לילך אצל בקי ללמוד עכ"ל וא"כ תי' היראים והסמ"ג שכ' דמיירי במתכוין לצאת דעכצ"ל כן לפי דבריהם צריך ביאור דאיך אפשר לומר כן והנראה לי בביאור דבריהם עפמש"כ הפנ"י בדה"ת דסוכה שם דאפילו למ"ד מצ"כ היינו לאפוקי היכא שלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא כמתעסק בעלמא או בתוקע לשיר וכן במצה דלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא לאכילה בעלמא משא"כ בהך דשמעתין נהי דלא נתכוין לצאת בו מיד אלא להוליכו לבהכ"נ לברך עליו שם היינו לפי מה שטעה באיסור שבת שהיה סבור שמותר לצאת בו דרך ר"ה אבל מ"מ עיקר הולכת הלולב הי' לשם מצוה ואילו הי' נזכר מאיסור שבת הי' דעתו לצאת בו לאלתר וא"כ כשהוליכו אח"כ ד' אמות ברה"ר הוי כשוגג גמור שלא בדבר מצוה כיון דכבר נפיק ביה בדיעבד עכ"ל וזהו כוונת רבינו והסמ"ג דאין לומר בשאינו מתכוין כלל לצאת דא"כ לא מיקרי טרוד לדבר מצוה ועכצ"ל שמתכוין לצאת בו ג"כ ואילו הי' נזכר מאיסור שבת הי' דעתו לצאת בו לאלתר ואף עתה עיקר הולכת הלולב לשם מצוה הוא וא"ש אף אם מצ"כ ונראה דגם הרע"ב בפי' המשנה פ"ג דסוכה משנה י"ד שכ' שם הנך תי' דאביי ורבא אע"ג שפסק ברפ"ב דברכות כמ"ד מצ"כ וכן עולה פירושו במשנה ז' פ"ג דר"ה היינו משום דאזיל בשיטת היראים והסמ"ג דכאן ואזדא לה הצ"ע שכ' התוי"ט בסוכה שם וכן כיון הווי העמודים לזה.

וקיימנו והגיענו לזמן כו' כ"ה בגמרא.

בנדפס איתא הדס של מצוה מותר להריח בו דכיון דלאו לאכילה עביד מאכילה איתקצי כו' ואינו מובן וע"כ ט"ס שם כמשכ"ש השם חדש וכאן הוא כהוגן ודע דלפנינו בגמרא הגי' רבה.

אינו, ט"ס וצ"ל אנן והמרדכי פ' לולב הגזול כ' ע"ש היראים אנן בלולב והדס מברכינן כו' והאגור סי' א"ט הביא דברי השבה"ל שכ' בשם הרא"ם בעל היראים אנן בלולב הדס וערבה מברכינן כו' וכן ביראים הנדפס איתא מכשירין אנו יבשים כו' וקאי עמש"ש מקודם בלולב הדס וערבה וא"כ מש"כ האגור סי' תתקצ"ה בדברי היראים אבל לא לשאר מינין ע"כ פי' דשאר מינים לא יטול אף בשעת הדחק כ"א יבשים שבמין זה שכשר ליטול אבל לא מין אחר אבל יבשים כשר בכל הג' מינין ומדכ' האגור שם ע"ז וכ"כ הרמב"ם מבואר שמפרש מש"כ הרמב"ם רפ"ח מהל' לולב ובשעת הדחק כו' לולב היבש כשר אבל לא שאר המינין דר"ל שאר המינין שפסולין ללולב אין ניטלין אף בשעת הדחק ושפיר היראים והרמב"ם בחדא שיטתא קיימי אבל כולם פירשו דמש"כ הרמב"ם אבל לא שאר המינין פי' דביתר המינין והם הדס וערבה לא מכשרינן יבשים עיין שו"ע ס"ס תרמ"ט וא"כ היראים חולק על הרמב"ם וז"ל השבה"ל השלם סי' שמ"ט וכ' בעל היראים זצ"ל אע"פ שפסלנו יבשים בלולב הדס וערבה מכשירים אנו יבשים בלולב והדס ומברכינן בהם איבשים כו' וכ"כ בעל הדברות ז"ל כו' ש"מ דד"ה דארבעת מינין הללו כולן יבשים מותרין בשעת הדחק וכ"כ רבינו ישעי' ז"ל עכ"ל ובשו"ת עמודי אש סי' ו' אות ט' דקדק מלשון הרא"ם שבספר יראים הנדפס דאתרוג פסול יבשים שכ' שם בזה"ל ומדשביק אתרוג ולא כ' אתרוג הדס וערבה מכשירים אנו יבשים משמע דבאתרוג פסול יבשים עכ"ל העמודי אש אבל בס' שדי חמד אסיפת דינים מערכת ד' מינים סי' א' אות ט"ז כתב דלא מכרעא מידי דמאי דשבק אתרוג כבר ביאר המ"ב שהביא המג"א סי' תרמ"ט סקכ"ו דמשום דבעי למימר בשעת הדחק כשרים וגבי אתרוג לא משכחת שעת הדחק שנמצא בכל שנה חדשים להכי לא נקט אתרוג בהדייהו אבל אה"נ דאי איתרמי שעת הדחק באתרוג נמי הדין כמו בלולב הדס וערבה ויפה כתב וכן נראה מלשון השבה"ל הנ"ל שכ' דארבעת מינים הללו כולם יבשים מותרים בשעת הדחק ולא זכר דלהיראים שהביא מקודם אינו אלא בג' מינים לא באתרוג אלא ע"כ דגם להיראים שוה אתרוג לאינך ג' מינים.

לא מיקרי לכם. הסבר דברי רבינו כ' בספר מחנה חיים ח"ב על או"ח סי' ל"ג אות ט' ע"ש אחיו. וז"ל דאם גזל מכנעני והכנעני מייאש בכ"ז מותר הכנעני לתפוס בחזרה ולא עובר על גזל שיהי' חייב מיתה שאזהרתו הוא. מיתתו דשלו תפס וזהו כוונת ספר יראים הגם דאם נתייאש הכנעני מותר הגזל לא מיקרי לכם דהא העובד כוכבים יוכל לתפוס בחזרה ולכם לא הוה רק שכל מי שיקח אותו יהיה גנב או גזלן וכאן אותו עובד כוכבים יוכל לתפוס ולא הוה גנב וגזלן עליו עכ"ל וע"ז כ' שם אחיו המחבר ספר מחנה חיים בזה"ל גוף הפי' על ספר יראים נכון בעיני עכ"ל והמג"א סי' תרל"ז סק"ג הביא דברי היראים עיי"ש והגרעק"א בחי' שם כ' דגם הרמב"ן במלחמות הכי ס"ל שכ' עמש"כ המאור להוכיח דאין הלכה כרשב"י דפסל גזול ביו"ט שני משום דהו"ל מהב"ע דבמאי דקאמר רב הונא להני אוונכרי ושקלינן וטרינן למימר וליקני' בשינוי מעשה וליקני' בשינוי השם ואע"ג דמצוה הבאה בעבירה היא וע"ז כ' הרמב"ן שם יש להשיב דארעתא דעובדי כוכבים גזלי ולא של ישראל דלא שכיחי ומשום לכם איתמר דלמיקנא מינייהו בעי יאוש ושינוי רשות ומיהו מצוה הבאה בעבירה ליכא עכ"ל הרמב"ן וא"כ גם רבינו היראים דפסק לעיל דגזול אסור אפי' בשאר יומי משום מצוה הבאה בעבירה כי היכי דלא תקשה ליה קושיית המאור כתב לתרץ כתי' הרמב"ן דארעתא דעובדי כוכבים גזלי וכו' ואפ"ה בעי יאוש ושינוי רשות למיקנא מינייהו והיינו ע"כ משום לכם דכל כמה דלא נפקי מרשות עובד כוכבים לא מיקרי לכם אולם יקשה לדברי רבינו מהא דאר"ה בב"ק קי"ג ב' שגזל עובד כוכבים אסור ואילו רבינו כ' על דברי ר"ה וש"מ מהכא וכו' אולם החתם סופר ח"ו בחי' לפ' לולב הגזול (סוכה ל' א)' ביאר דברי היראים בזה הדרך והוא דאסור לגזול עובד כוכבים כמ"ש כל הפוסקים אך אם עבר וגזל איסורא דעביד עביד ושוב אם יכול להפקיעו הו"ל הפקעת הלואתו ומותר אך יוצא בדיינים אם יש לעובד כוכבים עדים וראיה ומש"ה כ' ביראים סי' רנ"ה [בנדפס] דבעמיתו לא קאי אלא תגנבו דאפי' בשל עובד כוכבים אסור לגנוב אך אם כבר אתי לידיה אפי' באיסור שוב לא היה צריך להחזיר בזה"ב וז"ש דהגוזז עצמו לא יצא י"ח אע"ג דעבירה ליכא כיון שכבר גזל מ"מ אינו שלו אבל השני מותר שקנאו בשינוי רשות ולהרא"ם גזלי ארעתא דעובדי כוכבים נינהו ולא דישראל ובזה י"ל עובדא דכל אמוראי ודרב אשי דפרדיסי בב"ק קי"ג ב' די"ל דלקחו באמת ע"מ לשלם אם יתבענו העובד כוכבים וליכא איסור גזילה כמו שאמר רב אשי לכותי נכרי שקול דמי ושוב כיון שלקח בהיתר אם יכול להפקיע בכל ענין שרי עיי"ש באורך ובאבני מלואים לאהע"ז סי' כ"ח ססק"ג כ' שם. מיהו מש"כ המג"א גבי אתרוג דלא נפיק בגזל עובד כוכבים אפי' למ"ד וכו' דלא חשיב לכם. נראה לענ"ד דשפיר נפיק ביה לפמש"כ הרמב"ם בפ"ח מלולב דיוצא באתרוג של מע"ש ואע"ג דפוסק מע"ש ממון גבוה ה"ט דס"ל כמ"ד בסוכה דל"ה דלא בעי דין ממון אלא היתר אכילה וה"נ היתר אכילה אית ביה עיי"ש בכ"מ בשם מהר"י קורקוס וא"כ באתרוג למ"ד גזילו היה מותר בזה"ב דיש לו בו היתר אכילה והנאה נראה דלא גרע ממע"ש עיי"ש ועיין בשו"ת אבני מלואים סי' ט' בהגה"ה שם ועיין עוד בסמוך.

גזלי ארעתא נינהו. בנדפס גזלי ארעתא דישראל נינהו וכ"ה בפרש"י דסוכה שם וכבר בארתי באות הסמוך דלדעת רבינו הרא"ם גזלי ארעתא דעובדי כוכבים נינהו לא דישראל ומדוקדק גי' הכת"י שחסר תיבת דישראל ועיין בפנ"י שהביא דברי תשובת הרשב"א סי' תתנ"ב שמפרש להדיא דהאי אוונכרי דשמעתין היינו משום חשש גזל נכרים זה מזה הובא במג"א סי' תרל"ז סק"ג ובס' חקר הלכה אות מ' בענין מה"ב כ' לבאר ד' היראים הנדפס דכוונתו דצריך ליזהר שלא לגזול מעובד כוכבים ר"ל מעובד כוכבים שתלשן משדהו דאף מה דגזל הישראל מהעובד כוכבים שרי לאחר יאוש מ"מ ל"ה לכם משום דסתם עובדי כוכבים גזלי ארעתא דישראל א"כ אם לא קנאן מהנכרי אף דהוי יאוש ביד הנכרי מ"מ כיון דלא הוי יאוש וש"ר ל"ה לכם וכשנטלה מיד הגזלן בע"כ ל"ה ש"ר כמבואר בתשו' הרשב"א סי' תתקס"ח והובאו דבריו להלכה בדברי הרמ"א חו"מ ר"ס שס"א לכן מביא הך דאוונכרי ורק דלא נימא דשם פסול משום מה"ב כמו שפרש"י שם בלשון הב' ולכן האריך להוכיח דלא הוי מה"ב דהא לאחר קנין לא פסול ליה משום מה"ב וע"כ דבכה"ג דנצמח מגזל ישראל אף שנתייאש והו"ל של נכרי מ"מ לא הוה לכם כיון דאין ש"ר וזה כוונתו במש"כ דכ"מ דלא נפק מרשות עובד כוכבים ל"מ לכם ר"ל שלא נתן העובד כוכבים רשות להוציאו שימכרנו או שיתננו במתנה אבל לענין סוכה בר"ה שהחשש הוא משום חלק העובד כוכבים לבדו ואי גזל עובד כוכבים היה מותר בזה"ב הוי בכלל לכם ג"כ דלא כהבנת המג"א וכל האחרונים הנמשכים אחריו בזה וכבר כ' בישועות יעקב דמדה"ת סוכה ט' א' ד"ה ההוא שהקשו ל"ל לך תיפוק לי' משום מה"ב נראה דלא כהס' יראים ולפמש"כ גם ס' היראים לא חידש זה הדין עכ"ל אולם בספר עמק הלכה סוף חאו"ת כ' דלפי פרש"י דגזלי ארעתא דישראל נינהו נראה להתיר בערבה עפמ"ש בב"ק פ"א א' בעשרה תנאים דהתנה יהושע שיהיו מלקטים עצים בכ"מ בהיזמי והיגי מחוברים לחים והנך תנאים אמרו שם ע"ב אפי' בחו"ל ולו יהא דעכשיו ביד הישראל מותר ליקח בלא דעתו ובשלמא אוונכרי עומד להריח ואית ביה פירות משא"כ ערבה עכ"ל שם ואילו רבינו כ' שלא יגזול אלו ד' מינין דמשמע דה"ה ערבה וכ"כ הרוקח תלמיד רבינו הרא"ם סי' ר"כ ואין לחתוך לולב וערבה או הושענא מן הקרקע כו' ועכצ"ל דלא כפרש"י דגזלי ארעתא דישראל נינהו אלא דגזל נכרי אע"ג דשרי לאחר יאוש מ"מ לא הוי לכם וכמו שכ' הסבר לזה באות הקדום.

וקסבר כו' כפרש"י שם בלשון ראשון דלא כהאי נמי שם.

אינש הושענא לינוקא כצ"ל.

הארון או דבר אחר. הרוקח סי' רכ"א והאו"ז סי' שט"ו הביאו שבירושלמי פ' לולב וערבה כ' שבזה"ז שאין מזבח חזן הכנסת עומד כמלאך אלקים וס"ת בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח ובירושלמי שלפנינו ל"נ והגר"א בביאוריו לאו"ח ריש סי' תר"ס כ' שכ"ה באגדה והביאו בילקוט תילים ס"ס תש"ג ע"ש. אבל צ"ע שם שאמר סדר ההקפה כל ישראל גדולים כו' ואין ההקפה בבהמ"ק אלא בכהנים דאין זר נכנס בין אולם למזבח וכמ"ש בהדיא בפ"ד דסוכה עכ"ל הגר"א ולא הי' לפניו האו"ז הגדול שלפנינו שם הקשה קושייתו וניחא לי' עיי"ש ועיין בתניא רבתי סי' פ"ו שהביא שם ד' היראים ועיי"ש בביאורי מהרש"ה ובמח"ו סי' שפ"א כ' וכל ימות החג מקיפין את הבירה הוא הדוכן פעם אחת בלולב ואתרוג ובשביעי ז' פעמים ונותנין עליה ס"ת שכן כהנים מקיפין את המזבח כו'.

והוא. לפנינו והו ועיין בתוי"ט.

הוא פי' מנהג נביאים הוא שלא לברך כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס והמרדכי פ"ב דשבת כ' ג"כ ע"ש ר"ת כמשכ"ר וז"ל שם ר"ת פי' דקסבר מנהג נביאים הוא שלא לברך כלומר הנביאים הנהיגו שלא לברך ומיהו אמנהגא מברכינן דהא יו"ט שני ש"ג מנהגא הוא דבקאינן בקביעא דירחא ואפ"ה מברכינן כמה ברכות ביו"ט שני עכ"ל וכ"כ הסמ"ג עשין מ"ד וז"ל ואומר רבינו יעקב דגבי ערבה המנהג היה שלא לברך עכ"ל והתוס' בסוכה מ"ד ב' ובברכות י"ד א' כ' ע"ש ר"ת לדחות הך דערבה דאינו אלא טילטולא בעלמא ואטילטול ודאי לא מברכינן ונראה שר"ת כ' שניהם יעויין במח"ו סי' רכ"ו ובספר הישר לר"ת סי' תמ"א תשובת ר"ת בארוכה וביראים הנדפס ליתא תיבות אלו כך פי' רבינו יעקב זצ"ל וכתוב תחתיהם בזה"ל "כן נראה לי פירושו" וכ"כ השבה"ל סי' שס"ט פי' זה ע"ש היראים מיהו אף לפרש"י דמפרש דמטעם דלא הוי אלא מנהג היה מונע רב מלברך מ"מ מודה דע"כ ביו"ט שני ש"ג מברכינן כמה ברכות דשאני התם דפשט חומרייהו בכל ישראל משום דלא ליתי לידי איסורא דאורייתא אי גזרו שמדא וכל עיקרן אטו דאורייתא הלכך אפילו שניהם כאילו הן מן התורה לכל דבר משא"כ הלל דר"ח דלא דאורייתא הויא דומיא דערבה דהוא מנהג נביאים דליכא למיחש כלל לאיסורא דאורייתא הלכך כל עיקרא דתקנתא מנהגא דרבנן הוא א"כ לא מברכין עליה מן הדין כמש"כ המחזור ויטרי ס"ס ר"ל וז"ש הרב הגאון ר' יוסף פיימר זצ"ל בתשובתו הנדפסה בשו"ת הרג"ת ח"ב ענף ל"ט קונטרס כבוד יו"ט שני ש"ג בזה"ל ועוד אם רק מנהגא הוא למה קבעו בו כמה ברכות ותפלות והרי הרבה הפליגו הפוסקים במחלקותיהם לענין הלל דר"ת אם מברכין עליו מפני שהוא רק מנהגא בעלמא כו' ש"מ דתקנת חכמים הוא ולא מנהגא בעלמא עכ"ל ור"ל לשיטת רש"י זצ"ל וכנ"ל.

ולפי כו' בנדפס כתוב בזה"ל הלכך אסור להנות מן הערבה לאחר נטילתה כל אותו היום. ומנהג טוב כו' עכ"ל ועפ"י דברי הנדפס כתב המג"א בסי' תרס"ד סעי' ט' עמש"ש המחבר דברי הגמי"י בפ"ז מהל' לולב בשם הרא"ם בזה"ל והוא עצמו כ' בספר יראים סתם אסור ליהנות ממנה כל היום ולא הזכיר דמהני תנאי כו' עכ"ל המג"א ומי יגלה עפר מעיני המג"א ויראה ספר יראים כת"י שלפנינו שנאמנים דברי ההגמי"י בשם הרא"ם ובנדפס חסר כ"ז והשבה"ל הביא דברי היראים ופסק כמותו שלא לאוסרה בהנאה לעולם כ"א אותו היום.

רבא צ"ל רבה, ועיין בתוס' חדשים רפ"ד דסוכה שהקשה לטעמא דרבה דמשמע שישכח שהוא שבת וא"כ פטור כדאיתא בפ' דלעיל מי"ד ולמה יגזרו חכמים בשביל זה לבטל מ"ע של שופר ולולב עכ"ל ובס' מעה"ח תירץ דאיכא למיגזר שיוציאנו דרך גדילתו דכיון שאינו בקי בדיני נטילת לולב גם בדין. זה אינו בקי ואז חייב חטאת שהרי כבר יצא בו ועדיין יש לדקדק לפי תירוצו בשופר ומגילה עיי"ש בתוס"ח אולם הסמ"ג עשין מ"ד כ' וגזירה דרבה כך היא שמא יעבירנו ד"א לרה"ר לאחר שיצא בו עכ"ל וכ"כ לענין שופר עשין מ"ב והמעה"ח לא הביאו גם בחי' מהרד"ם לסה"מ של הרמב"ם ל"ת שכ"א דחק בזה ולא הביא ד' הסמ"ג ובנידון קושיא העצומה שכ' מהרד"ם שם והיא קושיית הגרעק"א בדו"ח שערי התי' לא ננעלו עיין בס' אשי ישראל למס' שבת ג' א' תוד"ה מ"ט שכ' ישוב לזה ועיין בס' בנין שלמה להגאון מהרש"ך נ"י בתיקונים והוספות סי' כ"ח ובהגרש"ש סוכה מ"ב א' ובס' דברי מרדכי להג"מ ר' מרדכי פרידבורג חאו"ח סי' נ"ט אות ח' כו' ושם בסי' ס"ב כ' בדעת הסמ"ג דס"ל דבטעה בדבר מצוה לא עבר איסור תורה עיי"ש הכרח לזה, וראיתי בס' עמק הלכה סוף חאו"ח שכ' בדין ברכה על קריאת המגילות נ"ל דלא יברך עליהם דאם בברכה א"כ אסור לקרותה בשבת כדאי' ה"ט במגילה משום גזירה דרבה א"ו דאינו אלא מנהגא ולא חיישינן לברך אמנהגא בעלמא כו' עכ"ל ועיין בס' מעשה רב מנהגי הגר"א ז"ל סי' קע"ה שהקשה חכם להגר"א כקושיית העמק הלכה והשיב הגר"א עיי"ש בהגהות ועיין בתוס' חדשים פ"א דמגילה מ"ב בתוי"ט ד"ה חל להיות כו' כדברי הגר"א: