תועפות ראם תכא

אמר רבא א"ק כו'. טעם זה אמר רבה אבל רבא אמר טעמא אחרינא וכ' השם חדש דחסר בדברי רבינו מימרא דרבא דאמר למעלה מכ' אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע ועז"א רבינו ואע"ג דאיכא אמוראי דפליגי עליה דרבא כרבא קי"ל דהוא בתראה.

שמיה בית קיבול. עיי"ש בתוד"ה מהו ובשבת י"ז א' תוד"ה ועל וחי' הרשב"א שם ובשו"ת נו"ב חיו"ד סי' צ"ו ובמ"ת סי' ק"ט.

רבינו יעקב ז"ל. עיי"ש כ"ב ב' תוד"ה כאן.

והעומד כו' עד בהרחקתו חסר בנדפס כי דלגו מן בהרחקתו הא' לתיבת בהרחקתו הב' וחסרו שבנתיים ובאמת בזה מתרץ רבינו דברי ר"ת דהעיטור כ' ע"ד ר"ת ולא מסתברא שהממשות כמו כן מתמעט מרחוק משל אדם עומד בראש ההר דומה לו כצפור וכ"כ הריטב"א בחי' ע"ד ר"ת אינו נכון כלל שהרי כשם שמתמעט האויר ע"י הרחקה כך מתמעט הסכך כו' וע"ז כ' רבינו הרא"ם והעומד מתוך שיש בו ממשות אינו מתמעט בעיני הרואה בהרחקתו כמו הפרוץ כו' וכ"כ הר"ן בסוכה שם ועיין ב"ב קס"ז א' תוד"ה ומשוי שכ' ור"ת הי' גריס בסוכה זוזא מלעיל כו' ור"ל לא כזוזא בכ"ף הדמייון.

בהמוכר פירות. ט"ס וצ"ל בית כור [ק"ה ב'].

מזוזא זה אין לומר כו' כ"ה בנדפס וכצ"ל ועיין בהרא"ש פ"ב דסוכה ס"ג שכ' אפשר דאיסתרא מטבע של נחושת ורחב יותר מזוזא וכ"מ כתוב בשם הר"ר ישעיה ז"ל עכ"ל.

דתרי גווני זוזא הוו כצ"ל וכ"ה בנדפס וז"ל הריטב"א בחי' לסוכה כ"ב א' דאיסתרא הוא סלע בלשון משנה כמ"ש בבכורות מ"ט ב' גבי ה' סלעים של פדה"ב ה' איסתרין לפדיון הבן וכשם שהסלע גדול מן הזוז שהסלע ד' זוזי כך האיסתרא גדול מן הזוז כשהם שניהם ממטבע אחת הן מטבע צורי הן מטבע מדינה ועז"א כאן כזווא מלעיל כאיסתרא מלרע אבל ודאי זוז צורי יש בו סלעי מדינה שתים כי הסלע של מדינה אחד משמונה בסלע צורי נמצא חצי זוז צורי סלע מדינה שהיא איסתרא וזהו שאמרו שם דקרו אינשי לפלגא זוז צורי איסתרא של מדינה וזה פשוט מאד עכ"ד וזהו ג"כ כוונת רבינו הרא"ם שכ' דתרי גווני זוזי הוו והיינו זוז צורי וזוז מדינה וכ"כ התוס' מנחות ק"ז א' ד"ה ודילמא ובפ' הישן אמר כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת וקים לן איסתרא פלגא דזוזא אלא ההוא זוזא הוא זוזי פשיטי דארבע מינייהו קיימי באיסתרא עכ"ל ובזה יתיישב ג"כ קושיית התוס' ע"ז י"א ב' ד"ה מתקל עיי"ש אולם דהתוס' דמנחות אם כוונתם לתי' הריטב"א קשה לי דמאי דוחקייהו לפרש ההוא זוזא הוא זוזי פשיטי דילמא היינו זוזא צורי ואיסתרא ג"כ סלע צורי ושפיר גדול האיסתרא מן הזוזא וכן צל"ע לשון הרמב"ן במלחמות לסוכה שם שכ' ולפום הכי אמרינן כזוזא דמדינה מלעיל כאיסתרא דצורי דהוא סלע צורי מלרע עכ"ל ואמאי לא מפרש שניהם במטבע אחת וכמו שכ' הריטב"א הנ"ל.

לסכך. בנדפס על הסכך ובאמת העיטור בהל' סוכה חלק הד' כ' אהא דמרמין עבדיה דרב אשי וז"ל מהא שמעינן אם פירס תחתיו מפני טינוף העלין פסולה מפני מראית העין עכ"ל ולפי"ז שפיר יש לקיים גי' הכת"י לסכך דאפילו תחתיו אסור אולם ז"א דהא רבינו כ' בסמוך פי' ר"ת דס"ל פורש מפני טינוף נשירת עליו דכשרה מיהו י"ל דהיינו דוקא בענין שהוא ניכר לכל שמכוין כדי להגן וכמש"כ השו"ע ס"ס תרכ"ט דליכא משום מראית העין דכשר מדינא אבל משום מראית העין אין חילוק בין על הסכך לתחת הסכך.

איטמישא. כצ"ל ועיין ערוך ערך טמש וראיתי בס' עמק הלכה חאו"ח סי' קמ"ו שכ' האסורין לכבס במועד אם נשרו כליהם במים מהו לשוטחן בחמה בחוש"מ נ"ל דשרי מהא דסוכה י' ב' מנימין כו' וביו"ט בלא"ה היה אסור לשוטחן בחמה לכ"ע ע"כ בחוש"מ ש"מ דבחוש"מ לא גזרו עכ"ל ואם לדין יש תשובה די"ל דעיו"ט היה וא"ל רב אשי דלכי יבשה ויהיה מונח על הסכך ביו"ט יאמרו קא מסכך בדבר המקבל טומאה ובשס"ח ד' ווילנא בהגהות דברי נחמיה כ' להוכיח מכאן דבכה"ג אין בו משום הוקצה למצותו ולפמש"כ דבעי"ט היה אין ראיה מכאן ודו"ק ועיין בשו"ת בית אב חאו"ח סי' צ"ה או"ב אולם בשו"ת פי אריה סי' ג' סעי' ב' כ' דע"כ לא מערב יו"ט היה ע"ש.

אר"ה טפח בנדפס אמר רב נחמן ובס' העיטור איתא אמר רבא טפח וכ' בביאור ווי העמודים לא מצאתי חבר לרבינו שפסק כמ"ד טפח עכ"ל.

פי' כו' עיי"ש בתוד"ה פירס.

ללא מן העשוי כצ"ל ובנדפס למן העשוי.

הלכתא כוותי' דרב. העיטור כ' ומאן דפסק הלכה כרב והלכה כר"מ משום דהלכה כר"מ בגזירותיו ליכא עכ"ל והוא שיטת רבינו הרא"ם וכ"כ הרא"ש פ"א ס"ס כ"ח דהראב"ד ז"ל פסק כר"מ בגזירותיו וכרב ועיי"ש בק"נ שהביא דכן פסק בספר יראים להרא"ם.

ואם כו' צ"ל או שקצצן וכ"ה בלשון המשנה.

דקי"ל כרב. כ' התניא רבתי סי' פ"ב וז"ל וסכך פסול בין באמצע בין מן הצד פוסל בארבע אמות כן פסק בעל עשרת הדברות ובעל ה"ג ז"ל והכי איתא בירושלמי כו' עכ"ל ובאמת לא כן דעת בעל עשרת הדברות שהוא העיטור שכ' בהדיא מיהו פלוגתא דרבוותא היא ולחומרא ובסוכה גדולה בד"ט סכך פסול באמצע או בד"א מן הצד פסולה פחות מכאן כשרה כו' והובא בהרא"ש פ"א דסוכה סי' ל"ב אולם דעת הרא"ם כה"ג כמבואר כאן שו"ר להגאון רמ"י זצ"ל בלוח הטעות והשמטות שבס"ס העיטור חלק ראשון שהניח בצ"ע דברי התניא רבתי דלא מייתי סוף דברי העיטור דהחמיר.

שיכול לסככה מעובה כרצונו כו'. כ' בתניא רבתי וז"ל כ' בעל עשרת הדברות מסתברא לכתחילה צריך שיהיו נראין כוכבי חמה מתוכה אבל דיעבד כשרה אבל בשם בעל היראים ז"ל ובשם רבינו אפרים ז"ל מצאתי שאפילו לכתחילה כשרה והוא לשון שבה"ל השלם סי' ש"ל שכתב שם ונראה בעוני דהלכה כב"ה ואפי' לכתחילה וכ"פ בעל היראים ורבינו אפרים ז"ל דבית הלל אפילו לכתחילה מכשירין וכתב הווי העמודים מ"ש שכ"פ רבינו בעל היראים לא נתבאר בדברי רבינו כן אלא דפסק כבית הלל ואפשר דהיינו דוקא בדיעבד וכ"ה דעת הרמב"ם והסמ"ג כו' עכ"ל ול"י מה הוא שח שהרי שפתי רבינו ברור מללו למדנו שיכול לסככה מעובה כרצונו וא"כ מפורש יוצא מפי רבינו דאכי' לכתחילה מותר אין כוכבי חמה נראין מתוכה ומה שהתנה רבינו אך שתראה סוכה הוא לאפוקי אבל בנסרין כו' ואינה נראית סוכה פסולה שכ' אח"ז ותו לא מידי, ומה שכ' העיטור ומסתברא דלכתחילה צריך אבל בדיעבד כשר כדתנן המעובה כמין בית כשרה ר"ל לאפוקי מדעת רבינו הרא"ם ורבינו אפרים דאפי' לכתחילה א"צ כוכבי חמה נראין מתוכה ועז"א העיטור ומסתברא דלכתחילה צריך וה"ר מהמשנה דקתני כשרה לשון בדיעבד ואע"ג דכבר אמרו זה בהירושלמי שהביא העיטור שם והגאון רמ"י ז"ל שם בביאורו הניח זה בצ"ע אולם כוונת העיטור לבאר דברי הירושלמי דפ"ב דסוכה ה"ג שאמרו הדא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראין בתוכה מאין הוכיחו זה ופי' העיטור דהיינו מהמשנה דתנן המעובה כמין בית כשרה דהיינו בדיעבד דוקא ודלא כהב"ח או"ח סי' תרל"א שכ' לפרש בדברי הרא"ש שמה שאמרו בירושלמי הדא אמרה וכו' פי' הרא"ש דהוכחה זו אינה אלא מדקתני בברייתא ב"ה מכשירין דמשמע דיעבד דומיא דב"ש פוסלין אפי' דיעבד דאילו אמתני' דקתני אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה ליכא הוכחה דדילמא אף לכתחילה א"צ שיהיו נראין ומאי כשרה כלומר הכשרה כך היא אף לכתחילה אבל מדקתני בברייתא ב"ה מכשירין איכא הוכחה כדפירשתי עכ"ל ודבריו תמוהין דהמעיין בפנים הירושלמי יראה שלא זכרו שם כלל הברייתא מחלוקת דב"ש וב"ה והיאך אפשר לפרש הדא אמרה כו' מדקתני בברייתא ב"ה מכשירין אתמהה. גם מש"כ הב"ח שמן המשנה אין הוכחה די"ל כשרה כלומר הכשרה כך היא אף לכתחילה אבל מדקתני בברייתא ב"ה מכשירין איכא הוכחה דמשמע דיעבד דומיא דב"ש פוסלין אפי' דיעבד תמיהני דאדרבה אמרו בשבת ס"ב א' דתניא ר"א פוטר כו' אע"ג דמותר לכתחילה אלא כי קאי אדר"מ דאמר חייב שייך למיתני ר"א פוטר ואע"פ שהוא מתיר לכתחילה וכן בחולין ט"ו ב' אמרו ור' חייא מכשיר אע"ג דגם לכתחילה ס"ל לר"ח דשוחטין במחובר אלא דכלפי רבי שפוסל אפי' דיעבד שפיר אמר ור"ח מכשיר וה"נ בברייתא דסוכה י"ל דב"ה אפי' לכתחלה מתירין אלא דלפי שאמרו ב"ש פוסלין אמרו דב"ה מכשירין, ונ"ל עוד להוכיח ממשכ"ר שיכול לסככה מעובה כרצונו דהיינו אפי' שאין גשמים יורדין לתוכה ש"ד וכ"כ מהר"ח או"ז בתשו' סי' קצ"ד דאין לדרוש דוקא שלא תציל מן הגשמים דלא כהאו"ז הל' סוכה סי' רפ"ה ע"ש ר"ת הביאו הגמי"י פ"ה מהל' סוכה ה"ט והטוא"ח סי' תרל"א והא דגשמים סי' קללה בחג כ' הבאה"ט לס' ויקרא דהיינו משום דמ"מ סתם סוכה הגשמים יורדין לתוכה כיון שאין עליה מעזיבה.

אלא מדרבנן והא כו'. עיין בפנ"י שבת פ"ד א' תוד"ה מפיץ שכ' ליישב פרש"י דמיירי במפץ של עץ ממה שהקשו עליו בתוס' שם וז"ל דמטה אינה בכלל שאר פשוטי כלי עץ כיון דמשמשת אדם ותשמישי אדם כמש"כ הרמב"ם ז"ל להדיא ברפ"ד מהל' כלים שהרי מניח המצעות על המטה כו' וא"כ שפיר יש לחלק בין מטה גמורה שהיא תשמיש חשוב. ובין מפץ גרידא כנ"ל לפי שיטת רש"י עכ"ל וחכם עדיף מנביא שכיון מדעתו לדעת רבינו היראים כאן שכ"כ ודלא כהס' מי נפתוח פרפר ל"ד אות ח' בהגה"ה שכ' אין מקום לדברי הפנ"י כו' ולא ראה דברי היראים שכ' כדבריו. והנה דעת רבינו דמפץ של שיפה וגמי אפי' מיוחדים לישיבה טהורים בזב דומיא דכלי אבנים וכלי גללים ועיין בת"כ פ' מצורע ט"ו ד' שאמרו שם להוציא כסא של גללים ושל אדמה ושל אבנים דטהורים בזב דכתיב הכלי המיוחד לאפוקי הני שאינם כלי לענין טומאה עיי"ש בביאור התו"ה ורבינו ה"ר ממשנה דנדה נ"ט ב' ומ"ש בסוכה ד"כ א' מחצלת של שיפה ושל גמי קטנה אין מסככין בה היינו משום דמק"ט מדרבנן והמרדכי ספ"ק דסוכה הביא ד' היראים ועיין בשו"ת עמודי אש סי' ו' אות ט' שכ' דט"ס יש במרדכי שם ותיבת "משום" נמחק וגם תיבת "ר"ת" וד' המרדכי שם אסיפא דברייתא קאי דקתני קטנה אין מסככין בה ועז"א פי' רבינו אליעזר בספר יראים כו' ויפה כתב ואני אומר דתחת משכ"ש במרדכי רבינו תם פירש צ"ל רבינו שלמה פי' והוא כפרש"י כנ"ל אולם התוס' בסוכה ה' א' ד"ה מסגרתו והרשב"א בחי' שם י"ב ב' אע"ג דס"ל ג"כ שאין מסככין בדבר שאמק"ט אלא מדרבנן עיין בדבריהם עכ"ז לא זכרו ראיית רבינו הרא"ם מההיא דמחצלת של שיפה ושל גמי קטנה דאין מסככין בה ופשוט דסבירא להו דאף של שיפה ושל גמי מ"מ קטנה דעשאה לשכיבה ראויה לקבל מדרס מן התורה וממילא טמא ג"כ במת ושרץ מכללא דכל המטמא מדרס טמא במת וכמש"כ התוס' בשבת ע"ו א' סד"ה ואר"ש דמפץ לא מטמא במת אלא כשטמא בזב דהיינו כשיחדו למדרס ומק"ו דפכים קטנים כדאמרינן בפ' ר"ע ועכצ"ל דכוונתם במפץ של שיפה ושל גמי דאילו מפץ של עץ שנינו בכלים פכ"ד מ"י של צבעים טמא טמא מת אע"ג דאינם טמאים בזב שאינם מיוחדים לישיבה וכ"כ הר"ש בכלים שם ועיי"ש תוס' רעק"א וכ"כ התוס' בשבת פ"ד א' ד"ה מפץ ואור"ת דהכא במפץ של שיפה ושל גמי דאין לו שום טומאה אלא מדרבנן לבד מטומאת מדרס כדפי' לעיל בפ' במה אשה ע"כ ועיי"ש במהרש"א ומהר"ם ולי נראה דצ"ל בפרק כ"ג והוא בד' ע"ו א' הנ"ל וכ"כ הרמב"ם ברפכ"ג מהל' כלים המפץ הוא המחצלת שאורגין אותה מן החבלים ומן הסוף [היינו של שיפה] ומן הגומא וכי"ב כו' מתטמא הוא במדרס דין תורה שהרי ריבה הכתוב כל המשכב וזה ראוי למשכב ועשוי לו כו' עכ"ל ולפי הנראה מדברי רבינו הרא"ם דכל חיליה שאין מסככין בדבר המק"ט מדרבנן הוא מדתניא מחצלת של שיפה ושל גמי קטנה אין מסככין בה ואם הו"א דשל שפה ושל גמי מק"ט מדאורייתא שפיר הוה הדין דמסככין בדבר המק"ט מדרבנן ואולי לזה כיון הב"ח באו"ח סי' תרכ"ט שכ' שם בזה"ל ונ"ל דלמאי דכתב המרדכי בשם הרא"ם וכ"כ בתה"ד אפי' אותן פשוטי כלי עץ דמק"ט מדרבנן נמי מסככין בה דאינו אסור לסכך כ"א בדבר המק"ט מדאורייתא עכ"ל והובא בפמ"ג שם משבצות זהב סק"ו ור"ל דלפמש"כ המרדכי בשם הרא"ם דאין לו ראי' אחרת כ"א הך דמחצלת ואם נפרש לדחות זו הראיה אזי גם הרא"ם יודה דדבר שאמק"ט אלא מדרבנן מסככין בה משא"כ להתוס' והרשב"א הנ"ל ובשו"ת עמודי אש שם התפלא ע"ד הב"ח והפמ"ג הנ"ל דאדרבה המרדכי בשם הרא"ם כ' שאין מסככין בדבר המק"ט מדרבנן והנ"ל כתבתי. וע"ד רבינו דפשוטי כלי עץ המשמשים אדם ומשמשי אדם מק"ט מן התורה וכמו שהוזכרה סברא זו בחי' הרשב"א פ' המוכר את הבית הביאו המשל"מ רפ"ב מהל' כלים.

פי' כו' דברי רבינו צל"ע דלכאורה נראה פי' דברי ר' נחמיה שכ"ד שאמק"ט אינו מקבל כתמים לאו בטומאת מדרס קאי דאפי' אינו מקבל טומאת מדרס מאחר שמקבל שאר טומאות מקבל כתמים וכמ"ש בנדה ס' ב' מטהר הי' ר' נחמיה אפי' באחורי כ"ח פשיטא מ"ד ליגזור גבו אטו תוכו קמ"ל ואם הא דר"נ שאינו מקבל טומאת מדרס קאמר אפי' תוכו נמי אינו מקבל טומאת מדרס כ"א טומאת מגע אע"כ דר"נ בכל קבלת טומאה קאי ועיי"ש בתוס' דד' נ"ח א' ד"ה כרבי נחמיה דאפי' אם אינו מקבל כ"א טומאת נגעים ג"כ מקבל כתמים וע"כ דר' נחמיה שאינו מק"ט כלל קאמר.

דפכים קטנים וק"ו לא הוי אלא להוריד חומר טומאה ולא להקל לטהרת טבילה כצ"ל וכ"ה בנדפס וע"ד רבינו צריך לפרש מ"ש בב"ק כ"ה ב' וקמייתי ליה בין לטומאת ערב בין לטומאת ז' דלדין טומאת שבעה קאמר כלומר שנעשה אה"ט ואף דאין לו טהרה במקוה כיון דאיכא במינו דיש לו טהרה במקוה וכמש"כ הגרש"ש בפסחים י"ז א' עיי"ש.

ורש"י בנדפס ור"ת וכצ"ל.

אשר החיינו. כ"כ השאלתות סי' קע"א ועיי"ש בהע"ש אות ד' אולם בנדפס שהחיינו כגירסתינו.

אכסא דקידושא כ"ה בנדפס וכ"ה בגמרא לפנינו. ודע דבנדפס כתוב לישב בסוכה ושהחיינו אמר רב אשי כו' ונראה לכאורה דדעת רבינו דאעפ"י שבירך שהחיינו בשעת עשייה עכ"ז כשנכנס לישב בה מברך שנית שהחיינו משום יו"ט כמו שמברכין איו"ט דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים ולא כן דעת התוס' סוכה מ"ו א' ד"ה נכנס והרא"ש שם. בביאור שם חדש כ' דתיבת ושהחיינו נמשך למטה דאמר רב אשי דמסדר להו אכסא דקידושא והיינו לישב בסוכה ושהחיינו שמשעת עשייה היתה ראויה לברך אולם פה בהכת"י חסר תיבת ושהחיינו ונכון.

למיכל. במחזור ויטרי ברלין צד %414& ריש סי' ש"ס בהלכות סוכה קצובות לרב יהודאי גאון כ' וכשיכנס בה בכל סעודה וסעודה צריך לברך לישב בסוכה עכ"ל והוא דלא כמש"כ שם צד %406& ע"ש הלכות גדולות דכל אימת דעייל אינש לסוכה צריך לברוכי ואפי' עייל ונפיק עשרה זימני ביומא צריך לברוכי לישב בסוכה ורבינו שכ' דעייל אינש למיכל הוא כדעת רב יהודאי גאון וכמש"כ התוס' ברכות י"א ב' ד"ה שכבר והסמ"ג עשין מ"ג ע"ש רבינו תם שברכת לישב בסוכה שבסעודה פוטרת כל טיול ושינה שמסעודה לסעודה ותמיהני על ההגמי"י פ"ו מהל' סוכה אות ק' שכ' שם עמש"כ הרמב"ם ואפי' בעשרה זימני ביומא וז"ל וכ"כ בה"ג וכן ספר יראים וראיה מתפילין דרבנן דבי ר"א כו' ודלא כר"ת שאמר שברכה שבסעודה פוטרת כל טיול ולימוד ושינה שמסעודה לסעודה עכ"ל דבאמת רבינו היראים שינה מלשון ה"ג וכ' למיכל דהיינו כדעת רבינו תם ורב יהודאי גאון.

מאיר. נראה דט"ס הוא וכן בנדפס ליתא.

אלמא דהלכה כרבי. אין כוונת רבינו לרבנן דבי ר"א לחוד דמקודם לזה אמרו בגמרא שם דכולהו אמוראי עבדי כרבי, והתוס' שם ד"ה דכל נסתפקו ברבנן דבי ר"א מאי מברכי אם מברכין לשמור חוקיו כו' או להניח כו' וכ' ומיסתבר דמברכין לשמור חוקיו כו' ולרבינו פשיטא לי' דמברכי להניח אלא שפי' כשנסתלקו כו' וכמש"כ בס' היראה לרבינו יונה בשם מורו הר"ר שמואל ב"ר שניאור דאצ"ל משום משמוש אלא כשהם נעקרים ממקומן והוא מחזירן למקומן ול"ד נקט רבינו בשל ראש דה"ה בתפש"י ועיין ברוקח סי' שס"ג. ובנדפס סי' ט"ז נמצא הגה"ה מפי החבר ר' אליהו כהן נ"ע ורמז שם לדברי היראים שבדין זה במצות סוכה.

בן אלעזר. נראה דט"ס הוא וכן ליתא בנדפס וסתם ר"ש הוא דהוי ר"ש בן יוחאי.

ואע"ג כו' בנדפס חסר.

דפסיל מהאי טעמא דחייש למיתה דסתם לן תנא דלא כותיה בגיטין כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס וכוונת רבינו דלאביי דאמר טעמא דר"מ דפסיל דופן לסוכה מן בהמה דחיישינן שמא תמות ואביי לא ס"ל חילוק דרבא גיטין כ"ח ב' בין שמא מת לשמא ימות א"כ סתם משנה דגיטין שם דלא כר"מ ומש"ה לא ס"ל כאביי כי היכי דתיתי סתם משנה כר"מ וקי"ל בטעמא דר"מ כראב"י משום דהוי מחיצה שעומדת ברוח א"כ לאו היינו גזירה כו' וקי"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה.

אלמא כעין דירה בעינן. המרדכי ריש סוכה כתב ע"ש הראבי"ה היכא דאיכא ג' מחיצות או ד' א"צ צורת הפתח ולא נהגו אלא לנוי בעלמא כדאמרינן [שבת קל"ג ב'] עשה סוכה נאה עכ"ל הביאו הרמ"א באו"ח סי' תר"ל ס"ב אבל הרא"ם כאן מטי לה מהא דתניא תשבו כעין תדורו והחכ"צ בתשו' סי' צ"ד כ' דתשבו כעין תדורו לאו על אופן הסוכה באיזה ענין תהא עשויה אלא על אופן הישיבה באיזהו ענין תהא עז"א דתהא כעין דירה כו' עיי"ש שהשיג מזה עמש"כ הרמ"א באו"ח סי' תר"מ סעי' ד' בשם המרדכי והוא מדברי רבינו היראים להלן שכ' דהא כעין תדורו בעינן והאי לא הוי כעין תדורו כיון שאינו יכול לעשות בה כל צרכי אכילה ושתייה ושינה בלא צער עכ"ל ומזה הלשון הוכיח בשו"ת מים רבים סוף חאו"ח דשפתי רבינו ברור מללו דכל שאינה ראויה היא לבדה לכל מילי לא הוי כעין דירה וכיון שכן אף בב' סוכות אמרינן אם בכל חדא וחדא אינו יכול לעשות בה כל צרכיו זיל הכא לא הוי כעין דירה וזיל הכא לא הוי כעין דירה ואמטו להכי לא נפיק י"ח לא בזו ולא בזו וסיים שם בשו"ת מים רבים דהכי נקטינן להלכה ואין לנו לזוז מזה הפסק של רבינו היראים דרבים המסכימים בהוראה זו וד' החכ"צ יחידאה הוא ולא צייתינן ליה עכ"ד שם ובהגהות מעשה רוקח לאו"ח שם דחה ג"כ ד' החכ"צ גם בס' בית הלוי ח"ג סי' נ"ג אות ב' הכריח דצריך שיהיה ראוי לכל התשמישין כהמרדכי בשם הרא"ם דלא כהחכ"צ עיי"ש ורואה אני דרבינו היראים ס"ל כאן דתשבו כעין תדורו גם על אופן הסוכה קאי באיזה ענין תהא עשויה ומזה למד דמצוה שיעשה לה צורת הפתח ואזיל לשיטתי' שכ' להלן. אולם אחר העיון נראה דרבינו דקדק בלשונו וכ' ומצוה שיעשה לה צורת הפתח כו' הרי דאינו אלא מצוה בעלמא ולא עיכובא ואם נימא דרבינו ס"ל דתשבו כעין תדורו פירושו ג"כ על אופן הסוכה באיזה ענין תהא עשויה אמאי לא הוי עיכובא ג"כ לענין צה"פ והא ודאי מוכח בסוכה ז' א' דצה"פ אינו עיכובא עיי"ש אע"כ דדברי רבינו שבכאן אינו אלא על דרך אסמכתא בעלמא לייפות הסוכה כעין דירתו ומצוה בעלמא ותו לא מידי ועיין ר"ה כ"ח ב' תוס' ד"ה ומנא שכ' ג"כ דכש"כ כשעושה ד' מחיצות טפי עדיף דהוי תשבו כעין תדורו. וכדברי רבינו ודו"ק.

והלכה כחכמים דלא כרב עמרם ור"ח וראבי"ה והעיטור שפסקו כר' יוסי עיין בהרא"ש.

לשלוחי מצוה. כ"ה בברכות י"א א' שאמרו שם וב"ש. ההוא מבע"ל פרט לשלוחי מצוה אבל בסוכה שם הגי' פרט לעוסק במצוה.

הנשים בסוכה מפרש אמאי כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס [הגרא"ד].

פי' במגרס. כפרש"י ותוס' דלא כהרי"צ גיאות שפי' להיפך ושונין בסוכה לעיוני.

מפרשים כו' עיי"ש בתוד"ה מנא ובס' תמים דעים סי' קפ"ב בשם ס' הישר לר"ת והוא בסי' ש"י.

וטעמא דכעין דירה בעינן כו' כ"כ התוס' שם ד"ה הולכי וז"ל הרוקח סי' רי"ט בסכת תשבו שראוי לישיבה פרט אם מצטער מחמת סוכה כו'.

ואם בנדפס אם. ורבינו לא כ' באותו אופן המצטער שאמרו בסוכה כ"ו א' משום בקי, משום סירחא דגרגישתא די"ל דלפי דעתם התירו זה ובס' עמק הלכה סי' ל' כ' דצ"ע על הפוסקים בסי' תרל"ט ותר"מ סעי' ד' שסתמו דהוי מצטער לכ"ע ולשון הגמרא לא משמע כן עכ"ל.

עיין מש"כ למעלה אות כ"ט בדברי רבינו אלה ובשבלי הלקט הובא דברי רבינו.

לאו אשתיה קאי כו' ויש לדקדק דיותר הול"ל במשנה תיבת עראי אחר תיבת אוכלים והכי הול"ל אוכלים עראי ושותים חוץ לסוכה והר"ן כ' וז"ל ודקאמר שותין עראי ה"ק דאם שותה פעם אחת עם אכילת עראי אינה נחשבת קבע והכי משמע מדלא בעינן בגמרא כמה שתיית עראי כו' עכ"ל ולפי' הר"ן הוא"ו של ושותין אינו וא"ו המחלק כמו או שותין כ"א וי"ו החיבור וכן יש לפרש לפ"ד רבינו. ובמחזור ויטרי סי' שנ"ט כ' שתיית עראי נמי כששותה שתים או ג' פעמים אבל אם קובע סעודתו על היין כגון בני אדם ששותין בחנויות כל היום אסור עכ"ל וכ"כ העטרת זקנים באו"ח סי' תרל"ט אות ג' וז"ל ויין. היינו כששותה שתייה לצמאו אבל אם רוצה לשתות הרבה ודאי הוי קביעות וצריך סוכה (לחם רב) עכ"ל לפי"ז שפיר יש לפרש תיבת עראי שבמשנה גם על ושותין למימרא דדוקא בכה"ג שותין כל המשקים אפי' יין ודעת רבינו נראה דס"ל כדעת הרא"ש שאין קביעות על היין מטעם שאמרו בברכות ל"ה ב' לא קבעי אינשי סעודתייהו על היין ואי קבע אדם סעודתיה עליה בטלה דעתו אצל כל אדם וכמש"כ הגר"א ז"ל בביאוריו שם סקי"ב וזשכ"ר דכל שתיה עראי הוא ואמרינן נמי כו' פירי לא בעי סוכה ובחדא מחתא מחתינהו ליין ופירי ודלא כהאו"ז בהל' סוכה סוף סי' ש"א שכ' וקי"ל כרבא דפירי ל"צ סוכה ומותר לאוכלם חוץ לסוכה אפי' אכילת קבע כו' מיהו שתיית קבע של יין ודבש ושכר כו' אין לי לברר אם מותר חוץ לסוכה אם לאו כו' והובא בהג"א. ובס' קה"י בחי' לסוכה דכ"ו הקשה על תי' דרבא יומא שם דתירוץ זה לא א"ש אליבא דר"ג בברכות ל"ז א' דס"ל כל שהוא מז' המינים מברך אחריו ג' ברכות ועיי"ש בתוד"ה נתן וע"כ סובר דיש קביעות לכל ז' המינים ולדידי' ודאי אסור בפירות מז' המינים אכילת קבע חוץ לסוכה וא"כ הא דתנן דר"ג אכל ב' כותבת ותני עלה דלא בעי סוכה רק מחומרא בעלמא ע"כ היינו משום דהוי אכילת עראי ופחות מכביצה וכמו שתירצו ר' ירמיה ור"פ שם ולא מטעם פירי כדרבא עכ"ד. וז"ל הטעם המלך לשעה"מ פ"ז מהל' סוכה ה"ז ובאמת אנכי נבוך בזה אמאי לר"ג לא יהי' חייב בסוכה אף אי פרי לא בעי סוכה ז' המינין לדידיה שאני דהתורה אחשביה לסעודה ועיי"ש עכ"ל והיינו קושיית הקה"י הנ"ל ולפמש"כ הפנ"י בברכות דמ"ד א' במשנה ביין ודאי לא אמר ר"ג דבעינן ג' ברכות ממש דהא בקרא ואכלת ושבעת כתיב ודאי אכילה ממש קאמר עיי"ש אולם מדה"ת דברכות ל"ז א' ד"ה נתן שכ' וא"ת לר"ג דאמר ג' ברכות שלימות וס"ל דמזמנים על ז' המינים אי ס"ל דברכה טעונה כוס א"כ יזמנו וא"כ יזמנו לעולם כו' לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת וא"כ אין לדבר סוף כו' מוכח בהדיא דלא ס"ל כסברת הפנ"י וחידוש על הפנ"י שלא זכר דה"ת גם הווי העמודים לס' יראים סי' כ"ד עמש"כ היראים שם והלכה כרבנן כתב באות ג' דלר"ג דבכל ז' המינים צריך ג' ברכות ליכא לדידי' ברכה אחת מעין ג' ולא זכר דה"ת דברכות שם שכ' בהדיא דאף לר"ג יש ברכה אחת מעין שלש.

רב אסי. לפנינו רב אשי ועיי"ש בהגרי"פ ובחי' הריטב"א לסוכה כ' אמר רבא גזירה שמא ירדם א"ל אביי אלא הא דתניא כו' ונראה שהוא ט"ס וצ"ל אמר רבה גזירה שמא ירדם דרבא אמר לפי שאין קבע לשינה ובנדפס אמר אביי גזירה שמא ירדם ולפי"ז צ"ל דגריס אח"כ א"ל רבא אלא הא דתניא כו' ובמחזור ויטרי הגי' אמר רב יוסף גזירה שמא ירדם.

ר"ש בן יוחאי. לפנינו ר"ש בן יהוצדק.

ושומרי גנות ופרדסים. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל "ושומרי העיר" ואחר משכ"ר ביום ובלילה פטורים בין ביום ובין בלילה שם צ"ל ושומרי גנות ופרדסים פטורים בין ביום ובין בלילה וטעמא כו' ובנדפס כתוב הולכי דרכים ושומרי גנות ופרדסים ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבין בלילה וטעמא כו' וגם שם הוא ט"ס ובתוספתא פ"ב דסוכה איתא שומרי גנות ופרדסים פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום.

שבעת ימים כצ"ל וכ"ה בנדפס והוא פסוק בדברים ט"ז י"ג ומה שאמר בסמוך בדברי ריב"ב שנאמר חג הסוכות לה' ובנדפס איתא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים לה' ע"כ פירושו מדכתיב שם פסוק ט"ו שבעת ימים תחוג לה' הרי חג לה' וכתיב חג הסוכות איתקש סוכה לחג וז"ש מה חג לה' אף סוכה לה' וכן הבין הטו"ז באו"ח ריש סי' תרל"ח אולם בגמרא לפנינו הגי' דאמר ר"ש משום ר"ע מנין כו' ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה' והוא פסוק בויקרא כ"ג ל"ד כמו שהעיר הנתיב חיים להק"נ שם ע"ד הטו"ז ולפנינו בבה"ג הל' סוכה ריש פ' הישן כתוב בדברי ר"ע כמשכ"ר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים אבל בדברי ריב"ב כתוב ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה' ועיין סוכה י"א ב' כי אתא ר"ד אר"י א"ק חג הסוכות תעשה לך מקיש סוכה לחגיגה כו' ועיי"ש בתוד"ה מקיש ולפי גירסת רבינו תרווייהו אחד קרא קיימי דלא כהתוס'. והנה דעת רבינו היראים לפרש הא דרב ששת משום ר"ע וריב"ב בין בסכך ובין בדפנות וכהרמב"ם פ"ו מהל' סוכה הט"ו שהביא הרא"ש פ"א דסוכה הי"ג וכמש"כ השבה"ל השלם סי' של"ט והתניא רבתי סי' פ"ב וז"ל ואסור ליקח מהם אפי' עץ אחד בין מן הסכך בין מן הדפנות כך מצאתי בשם בעל היראים ז"ל עכ"ל ולכן הוכרח רבינו לתרץ התוספתא דפ"ג דביצה בעצים הסמוכין לדפנות דוקא א"נ באיסורייתא דלא חשיבי בהדי סוכה, משא"כ להמפרשים להא דרב ששת וריב"ב דוקא בעצי הסכך אבל בדופן מהני ביה תנאה מוקמי לה להתוספתא בדפנות עצמן דמותר ליטול אם התנה עליהן עיי"ש בדבריהם. והרשב"א בחי' לביצה ל' ב' כתב ושמעינן מיני' [דהתוספתא] תרתי חדא דאפילו בעצי סוכה דמצוה מהני תנאה דהא לא תני בה נויין ולא מן הסמוך לה ואפ"ה קתני מותר ושמעינן מיני' נמי דלכשארצה אטול הרי הוא כאילו אומר איני בודל מהם כל בין השמשות עכ"ל והוא כשיטת הרמב"ן במלחמות בדעת הרי"ף יעויי"ש שהביא ג"כ הך תוספתא וכ' עלה וז"ל והכא לא תניא סוכה דעלמא וע"כ אסוכה דחג קאי דקתני דמהני בה תנאה כו' והרב ר' יצחק בן גיאות תפש עליה מן הסוגיא הזו וכבר הצלנו הדעת הזה עכ"ל ומהר"ם ומהרש"א בביצה שם הביאו כי' הרמב"ן בסוגיא, ורבינו הרא"ם אינו מפרש כהרמב"ן אלא כפרש"י שם דאביי ורבא לא אתו אלא לחלק בין נויי סוכה לעצי סוכה ובעצי סוכה לא מהני שום תנאי שהרי על כרחו יבדל מהם בה"ש משום דסתר אהלא וא"כ חלה קדושה עלייהו והוקצו לכל שבעה ולכן אף דלא תני בתוספתא מן הסמוך לה מוקי לה בסמוך לה משא"כ בברייתא שבגמרא ע"כ בסוכה עצמה דפליגי ר"י ור"ש ע"ז מסיים ושווין בסוכת החג בחג שאסורה ואם התנה כו' להכי מוקי ר"מ בריה דרבא משמיה דשמואל סיפא אתאן לסוכה דעלמא. והר"ן בביצה שם כ' במתנה ואומר לכשארצה אטול לא מהני דכיון דפעם אחת בטלן לגבי סוכה הו"ל כסוכה ולא מהני בהו תנאה עכ"ל והוא דלא כמשמעות התוספתא דביצה וכבר העיר ע"ז בביאור תוספת בכורים שם להר"ר מנחם מטשאווס אלא שלא זכר דברי הרשב"א בחי' לביצה כנ"ל.

ולמה אסורים באכילה מפני שהוקצו למצוה כצ"ל וכ"ה בבה"ג בהל' סוכה פ' הישן ורבינו כ' במסכת יו"ט ולפנינו ליתא שם ובנדפס יש כאן קיצור שכ' עיטורי סוכה שנפלו בשבת אסורים באכילה מפני שהוקצה למצוה וכ"כ בשבה"ל השלם סי' ש"מ ובשבה"ל הקצר הגי' נפלו ביו"ט מותר לטלטלן. נפלו בחול המועד מחזירן למקומן כו' והמרדכי פ"ק דסוכה כ' בזה"ל בה"ג פסק עיטורי סוכה שנפלו בשבת או ביו"ט אסור באכילה ואסור לטלטלן ממקומן נפלו בחול מותר לטלטלן ואסורים באכילה מפני שהוקצו למצוה עכ"ל והסמ"ג עשין מ"ג כ' ע"ש בה"ג כנוסחת השבה"ל הקצר נפלו ביו"ט אסורין באכילה ומותרין לטלטל ממקומן נפלו בחול אסורין באכילה ומחזירן למקומן ולמה כו' ועיין טור וב"י סי' תרל"ח וט"ז שם סק"ד ובתפארת שמואל להרא"ש סוכה פ"א סי' י"ז ושעה"מ הל' סוכה ספ"ז.

מיתב. צ"ל מותרת ולא יתבינן כו' וכ"ה בנדפס [הגרא"ד].

אלא. בנדפס ליתא תיבת אלא וא"כ פירושו שמראה שישיבתו עתה אינו משום מצוה אבל לפי נוסחת הכת"י שלפנינו פירושו שמראה שישיבתו עד עכשיו לא היה אלא משום מצוה ונ"מ לענין מש"כ הראב"ד פ"ו מהל' סוכה הי"א אם צריך לסעוד בסוכה בשאר הימים א"צ לפרוץ בה אלא יום ח' שלא יטעה אדם בה שהוא עושה לשם סוכה והד"מ באו"ח ריש סי' תרס"ו כ' ד"ז ע"ש המ"מ וכ"ה ברמ"א שם והיינו לפי נוסחת היראים הנדפס אבל לפי נוסחת היראים כת"י בשאר הימים נמי וכמש"כ בספר מעשה רב מנהגי הגר"א סי' קפ"ה וז"ל והיה נמנע לאכול לאחר פסח מצה שיוצאין בה י"ח בפסח וכ"ז להכירא לעשיית המצוה שאין עושין אותה להנאה אלא מפני גזירת הבורא יתעלה שמו עכ"ל ובמהרי"ל סוף הל' פסח כ' במוצאי פסח בלילה לא הי' שום חמץ בבית מהר"ש ולא חשו ואכלו מצה עכ"ל והוא דלא כמנהג הגר"א: