תועפות ראם תיט

כר' אבהו ר"ה ט"ז א' והובא בדברי רבינו להלן שניתן טעם על מצות התורה שצותה לתקוע בשל איל כדי לזכור כו':

מפי' ט"ס וצ"ל מפי וכ"ה בנדפס ומגילה ג' א':

והתרועה קינה של יללה כ"ה בנדפס ד' זאלקאווא וכצ"ל גם צ"ל ומטעם ספק זה אמרינן כו':

דאית ט"ס וצ"ל דאתקין דאימור אימיה כו' וכ"ה בנדפס:

נזדמנה בנדפס נתמנה ובתוס' ר"ה ל"ג ב' ד"ה שיעור תמצא שניהם:

נחירנא. פי' נחירנא נוחר בגרונו לסימן שסיימתי הברכה ובנדפס ד' זאלקווא הגי' כי נחיתנא תקע ופי' נחיתנא בכ"מ הוא יורד לפני התיבה ויש גורסין נהירנא וכ"ה לפנינו בגמרא:

פי' בחבר בתפילה בעשרה בנדפס ליתא זה הפי' ובמחזור ויטרי בתשובת רבינו עזריאל ב"ר נתן ז"ל כ' כי כל המפרש חבר עיר חבורת עיר כלומר צבור אינו אלא שוגה חדא דהו"ל לא אמרו אלא בצבור למה עיקם לומר חבר עיר ועוד לא מצינו חבר עיר שהוא צבור ועוד אם כדברי הפותרים חבר עיר צבור צריך לנו לפרש ר"פ בר שמואל הוה מצלי ביחיד שהי' מתפלל בר"ה בלא מנין נמצאת ממעט כבוד הזקן שהי' רגיל להתפלל תמיד בימי רחמים שלא במנין כו' ועל כרחך הכי משמע בצבור הי' מתפלל ולא הי' נסמך על ש"צ שיוציאנו י"ח והי' מתפלל לעצמו תמיד. וא"ל רבא לא אמרו אלא בחבר עיר חבר עיר ממש הוא גדול וחשוב שבעיר היורד לפני התיבה להוציאם ידי חובתם כו' עיי"ש אולם הערוך ערך חבר פי' בפי' אחר חבר עיר צבור מקום שמחברין בני העיר להתפלל בו ועיין ר"ן בפ' בני העיר שפירש חבר עיר חכם המתעסק בצרכי צבור האי הוא פירושא דחבר עיר הכא אע"ג דבפ' בתרא דר"ה חבר עיר היינו צבור. והוא כפי' רבינו היראים כאן. והגרי"פ בס' יש סדר למשנה בברכות ס"פ תפילת השחר כ' לדקדק על הר"ן מה שהביא ממרחק לחמו מפ' בתרא דר"ה ולא הביא ממשנה דברכות שם ואיני רואה שום קושיא בזה דמ"ש במשנה דברכות ראבע"א אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר פי' היינו הש"צ והוא הנקרא חבר עיר והוא דומה לחבר עיר דמגילה דהיינו גדול העיר וה"נ גדול הצבור משא"כ חבר עיר דבפ' בתרא דר"ה דהיינו צבור דלגמרי ענין אחר הוא וע"ז אמר רבינו עזריאל ב"ר נתן הנ"ל דלא מצינו חבר עיר שהוא צבור ובזה נתבטלו דברי הס' קה"י למס' ר"ה ל"ד ב' שכ' דחבר עיר לא מיקרי אלא הש"ץ המתפלל בעשרה אבל לא הצבור המתפללין בלחש וראי' ברורה מסוגיא דברכות סו"פ תפלת השחר עיי"ש ועיין מש"כ הב"ח באו"ח סי' תקצ"ב דמדינא יכולין לתקוע על סדר ברכות כיון שיש כאן חבר עיר פי' חבורת צבור שמתפללין יחד אף אם לא הי' שם ש"צ דלא הזכר ש"צ אלא חבר עיר תדע דכן הוא שהרי הערוך [הובא בתוס' ר"ה ל"ג ב'] הביא הני דמחמירין ותוקעין ל' בעמידה ול' בלחש כו' אלמא דאין איסור לתקוע על סדר ברכות בשעה שהצבור מתפללין בלחש וה"ט מאחר דאיכא הכא חבורת צבור עכ"ל והיינו כפי' היראים ודעמי':

לכתחילה. והסמ"ג עשין מ"ב כ' דר' אבהו עצמו שהנהיג לעשות קש"ק אחר קשר"ק זהו מפני שסובר הפסקה מעכבת ואין הלכה כמותו עכ"ל ורבינו לא ניחא לי' בזה דר' אבהו גופי' דחיש להפסקה אינו אלא בשהה כדי לגמור את כולה ובהפסקת תרועה או ג' שברים אין שהות כדי לגמור ט' תקיעות ולכן כ' דהנ"מ בדיעבד אבל לכתחילה צריך שלא יהא בו הפסקה כל עיקר ועיי"ש. בביאור מהר"א מזרחי שעמד ע"ד הסמ"ג:

קשה היה לו לשנות כו' כצ"ל וכ"כ בשב"ל השלם סי' ש"א ולולא שלא רצה לשנות את המנהג כ"א בדבר מועט היה מצריך בכל פעם קשר"ק קש"ק קר"ק עכ"ל והנה ר"ת בתשובתו לר"ש ב"ר נתנאל המובא במחזור ויטרי סי' שי"ז כ' בזה"ל וכיון דבישיבה עבדינן תקנתא דר' אבהו בעמידה לא חיישינן משום אפסוקי פורתא שלא להפסיק בסדר ברכות יותר מדאי על תקיעות שאינו כדאי עכ"ל ומשם נראה דמשכ"ר ובדין היה כו' והמשנהו לא הפסיד אך הרויח לעשות מצוה כהלכתה אין זה לשון רבינו יעקב זצ"ל אלא רבינו הרא"ם כ' כן [ובנדפס איתא אבל קשה היה לנו לשנות ותל"מ ומן המנהג בשינוי כו' עד כהלכתה חסר] אבל רבינו יעקב לא הנהיג כן במתכוין שלא להפסיק בסדר ברכות יותר מדאי:

יזהר כו'. וכ"כ העיטור הל' שופר בסדר תקיעות עיי"ש בביאור פתח הדביר אות כ"ו דלא כהט"ז או"ח סי' תקצ"ו עיי"ש ובס' עמק הלכה חאו"ח סי' קנ"ב הביאו בס' שו"ת בית אב סי' פ"ג אות ז':

הפיתוס בערוך הוא בערך פטס בטי"ת ובנדפס הפיטם במ"ם וכ"ה לפנינו:

משמיע לפי דרכו. כ"ה בגמרא לפנינו אבל באו"ז סי' רס"א הגי' כשמכ"ר כאן. וט"ס שם באו"ז וכצ"ל שומע שומע לעצמו משמיע משמיע לעצמו לפי דרכו ובנדפס כתב לשון הברייתא התוקע תוקע לפי דרכו והשומע שומע לפי דרכו יצא. וע"ד רבינו דר"ז פליג אדרבא וכמש"כ האו"ז שם בפי' ר"י ב"ר אשר אולם לענין ההלכה דלא כמש"כ האו"ז שם דהלכה היא דלא בעי כוונה לא שומע ולא משמיע וז"ל שם רבה ואביי ורבא כולהו ס"ל דלצאת לא בעי כוונה והוה ר"ז חד לגבייהו ולית הלכתא כותי' ופ"ק דשחיטת חולין נמי סתם לן תנא כר' נתן דלא בעינן כוונה לשחיטה ונדה שנאנסה וטבלה אמר רב טהורה לביתה והלכתא כרב עכ"ל ודעת רבינו דהלכה כר"ז ובההיא דפליגי רב ור"י בטבילה שלא בכוונה ופליגי תנאי בשחיטה ס"ל כמש"כ הרמב"ן בחי' לחולין ל"א ב' דשאני התם במצות הללו שהם מותרין ויש בהם הכשר לד"א טבילה מתרת אשה לבעלה ושחיטה מתרת בשר לאכילה ואינן בעצם דבר שבחובה אבל בשאר מצות של חובה אי בעי כוונה לצאת ולעבור לא מיירי כלל אלא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא בפסחים ובר"ה ולא שייכי בהנך דשמעתין כלל כו' תדע דהא נפלה מן הגשר טהורה לביתה לרב ואילו מתעסק בתקיעה לד"ה לא יצא כיון דלא מכוין לתקיעה כלל כו' עכ"ל הרמב"ן שם ועיין בשו"ע או"ח סי' ס' סעי' ד' ובביאור הגר"א שם וראיתי בס' תוס' ירושלים שתמה לפ"ד הסוברים דא"צ כוונה דקי"ל כרב בנדה שנאנסה וטבלה דטהורה לביתה דלפ"ז קשה הא קי"ל חולין שם גבי טבילה דאפילו למ"ד דצריך כוונה אי דחפה חברתה וטבלה כוונת חברתה כוונה מעליא היא ואפי' בתרומה דצ"כ לכ"ע נמי אכלה ואילו לענין מצה מבואר בר"ה פ"ח בכפוהו ואכיל מצה לא נקרא כוונה עכ"ל ויש ליישב זה עפמש"כ בס' יום תרועה בר"ה שם דבדוקא נקטו בגמרא כפאוהו פרסיים דכשכפאוהו יהודים פשיטא דיצא אפי' תימא דמצ"כ דהו"ל כאילו הוא כיון לצאת ועיין כתובות דפ"ו רק בפרסיים מספקא אם בני עשויי נינהו ושלחו לאבוה דשמואל דאף כפאוהו פרסיים יצא דבני עשויי נינהו ורבא שאמר ז"א התוקע כו' לא נקטינן כוותי' דלאו מטעמי' הוא ובזה יישב דברי הרמב"ם פ"ו מהל' חו"מ ה"ג מתמיהת הה"מ פ"ב מהל' שופר עיין בדבריו.

בנדפס איתא בזה"ל תוקעין בשופר של איל דילפינן העברה העברה מיוה"כ של יובל כדתניא לעיל דתניא אר"ע והנה משכ"ר דילפינן העברה העברה אינו מדוייק דהגז"ש העברה העברה הוא בברייתא דר"ה ל"ד א' שהביא רבינו לעיל דאינו אלא בקול ותל"מ. אבל לענין דבר"ה בעינן שופר ילפינן בגז"ש דשביעי שביעי מיוה"כ של יובל דכתיב ביה והעברת שופר תרועה מה להלן בשופר אף כאן בשופר. והנה רבינו הוסיף עוד לומר בשופר של איל דוקא מהא דאר"ע כשהלכתי לערביא היו קוראין לדיכרא יובלא ור"ל כפרש"י ויקרא כ"ה י' יובל שמה על שם תקיעת שופר כ"כ הראב"ע שם בזה"ל וחז"ל אמרו שפירוש יובל כבש והראיה שופרות היובלים ונקראה השנה בשם השופר עכ"ל אולם הרמב"ן שם כ' בזה"ל וכל זה איננו נכון בעיני כי פי' שופרות היובלים קרני האילים כו' והשופר ביום הכפורים אינו מיוחד להיותו מהאיל אבל כל השופרות כשרין בו ועל דעת משנתינו וכל התנאים מצותו בשל יעלים א"כ למה תקרא השנה שנת האיל עכ"ל ורבינו הרא"ם בשיטת ר' לוי קאי דס"ל מצות תקיעה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופים ודלא כר' יהודה ביוה"כ של יובל והוא דלא כמש"כ בביאור פתח הדביר לס' העיטור ריש הל' שופר אות ח' עיי"ש:

אביי אמר כו' בנדפס חסר כ"ז וז"ל שם סניגור ומשום שהוא קרן כו' וכ' בהגהות חדשות לסמ"ק סי' צ"ב אות כ"ה דעת הרמב"ם ז"ל שהוא פוסל כל השופרות חוץ משל כבש וסובר דפלוגתא דר' יהודה ורבנן הוא במן התורה ובדיעבד ופוסק ר' לוי בראש השנה כר' יהודה דבדיעבד הכל פסול וכן אתיא מילתא דר' אבהו כפשטא שנותן טעם על מצות התורה שצותה לתקוע בשל איל וכדמסיק אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כו' דודאי הוא מן התורה ואין בזה לכתחילה אלא עיכוב ופיסול גמור ולדעת הרמב"ם הסכימו הסמ"ג וספר היראים וכמו שמביא בהלהת מיימוני עכ"ל ודלא כהתוס' ר"ה כ"ו ב' ד"ה של. ודע דהתוס' שם כ"ו א' ד"ה חוטא כ' וגבי שופר מתנאה נמי בקול תקיעתו והוא דלא כפרש"י שם ד"ה כיון שפי' שופר נמי כו' ולית בי'. משום חוטא בל יתנאה כו' ונ"מ למודר הנאה משופר אם מותר לתקוע הוא בעצמו עיין או"ח סי' תקפ"ו ט"ז סק"ד דלרש"י מותר אף הוא בעצמו לתקוע בו משא"כ להתוס' דוקא אדם אחר תוקע בו וזה יי"ח ומה שהקשה הטו"א ע"ד התוס' עיין הגרש"ש שתי' בטוב טעם.

לאחר שסתמו. כמסקנת התוס' ר"ה כ"ז ב' ד"ה ניקב ומה שהקשו התוס' שם כיון דכל הקולות כשרין בשופר מה לי מעכב מה לי אינו מעכב הנה כבר כ' הרמב"ן במלחמות וז"ל דמאי מעכב את התקיעה דקתני במתני' שהנקב מעכב את התקיעה עכשיו לאחר סתימה כלומר שלא סתמו יפה יפה אלא עדיין קולו פגום מחמת הנקב שמקצת הקול יוצא דרך שם ולפיכך אע"פ שסתמו במינו פסולה שאותסתימה מצטרפת לפסול ולא להכשיר דלעמוד וליטול משם קאי מאחר שאינה מהודקת יפה ועדיין מעכב את התקיעה ואם הדקו יפה עד שאין קולו משונה ורעועה מחמת הנקב כשר שאותה סתימה בטלה היא בשופר עכ"ל ומעיקרא חשבו התוס' דמ"ש במשנה אם מעכב את התקיעה פסול דהפסול הוא מחמת שמעכב את התקיעה ואינו קול שופר כדין ושפיר הקשו ע"ז מהא דכל הקולות כשרין בשופר וכתבו לפרש דאיירי קודם סתימה כו' ולפי"ז עכצ"ל דמ"ש במשנה פסול אינו משום שמעכב את התקיעה דמאי דהוה הוה אלא דכיון שמקודם היה מעכב את התקיעה א"כ הסתימה גורמת הפסול ולפי"ז שפיר סיימו התוס' לפרש דכיון דהסתימה גורמת הפסול א"כ אם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר ועיין בהפנ"י שלא ביאר כ"ז. וכ' ביראים הנדפס ורבינו יצחק זצ"ל פי' אש היה מעכב את התקיעה קודם שסתמו וראייתו מירושלמי דהתם עכ"ל ובכת"י שלפנינו ליתא והנראה מזה שאינו מדברי היראים כ"א דברי המסדר הר"ר בנימין ורבינו יצחק זה הוא רבינו יצחק בן אבא מרי בעל העיטור כמש"כ השבה"ל השלם סי' רצ"ג בשם בעל הדברות ז"ל שמסתייע מן הירושלמי שפי' מעכב את התקיעה קודם שנסתם והראי' מהירושלמי שכ' העיטור הוא הירושלמי שהביאו התוס' ג"כ אך לפי מה שביאר הרמב"ן במלחמות שם אין סתירה מהירושלמי לפי משנתינו דבודאי אם מעכב את התקיעה דמתני' פירושו לאחר הסתימה ומה שפירשו בירושלמי אם היה מעכב דפי' קודם הסתימה אינו אלא לפרש אם מעכב את התקיעה שבברייתא דפליגי בה רבנן ור' נתן דלרבנן אם היה מעכב את התקיעה תחילה קודם סתימה ואח"כ סתמו בין במינו בין שלא במינו לעולם פסול אע"פ שעכשיו אינו מעכב ולדברי ר' נתן במינו כשר עיי"ש ברמב"ן וא"כ ר' נתן פליג לקולא ודלא כהק"נ בפ"ג דר"ה סס"ה עמש"ש הרא"ש וראיתי גדולים שפי' דר"נ אואם לאו כשר קאי ולחומרא ופוסל שלא במינו אפי' אינו מעכב את התקיעה כ' הק"נ הגדולים המה רש"י ורמב"ן במלחמות ובמחכ"ת ליתא דדעת הרמב"ן במלחמות דר"נ פליג להקל ועיין בפנ"י שם שלא זכר דבר הרמב"ן במלחמות וכתב מעצמו לפרש כן דברי רש"י ומסקנת התוס' וכבר העיר בהגהות לוית חן לשו"ת הראבי"ה סי' קע"ב אות ס"א ע"ד הפנ"י והק"נ כנ"ל. ובזה יתבאר ד' בה"ג סי' י"ז דל"ח ע"ד (ד' ווארשא) שכ' וז"ל הילכך נקב במשהו וסתמו שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול וכי קאמרינן אם אין מעכב את התקיעה כשר במשהו אבל טפי אע"ג דנשתייר רובו פסול דעבדינן כתרי לישני דר' יוחנן לחומרא במינו כשר והוא שנשתייר רובו שלא במינו פסול ואע"ג דנשתייר רובו עכ"ל דלכאורה תמוה מאי חילוק יש בין משהו לטפי ואנה מצא חילוק זה ועם דברי הרמב"ן א"ש דבנקב משהו אינו מעכב את התקיעה קודם שנסתם ועז"א במשנה ובברייתא הראשונה שהביא הבה"ג שם מקודם ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פי' לאחר שסתמו פסול וא"ל כשר וז"ש הבה"ג הילכך [לפי דין המשנה וברייתא הראשונה] נקב במשהו וסתמו שלא במינו אם מעכב את התקיעה [לאחר שסתמו] פסול [ואם אינו מעכב את התקיעה כשר] וכי קאמרינן אם אין מעכב את התקיעה כשר במשהו אבל טפי [דמעכב את התקיעה תחילה קודם שנסתם] אע"ג דנשתייר רובו פסול דר"ל שזהו מחלוקת ר"נ ות"ק שבברייתא ופסק כר' נתן במינו כשר שלא במינו פסול וכל"ק דר' יוחנן לחומרא ומש"כ הבה"ג דעבדינן כתרי לישני דר"י יפה כ' רבינו כאן בלשון הבה"ג דקי"ל בתרי לישנא דר"י כו' בבי"ת וכמש"כ מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג עשין מ"ב וז"ל והיינו דקאמר בתרי לישני בבי"ת כלומר כאחת בתרי לישני הללו עכ"ל ודלא כהיראים הנדפס שכתב דקי"ל כתרי בכף והר"א מזרחי בביאוריו לסמ"ג שם הלך למרחוק בביאור ד' הבה"ג עיי"ש והנה רבינו שהעתיק דברי בה"ג עכצ"ל דמש"כ ע"ש בה"ג דהיכא דמעכב תקיעה וסתמו שלא במינו כו' ר"ל דמעכב תקיעה קודם שנסתם וכמש"כ הבה"ג אבל טפי כו' דכוונתו ג"כ דניקב שיעור דמעכב התקיעה קודם שנסתם וכן ביאר הר"א מזרחי לשון הסמ"ג שם שכ' כדברי רבינו היראים ואע"ג דעכשיו שסתמו אינו מעכב את התקיעה מ"מ כיון שמתחילה קודם שסתמו היה מעכב את התקיעה וסתמו שלא במינו פסול משא"כ בסתמו במינו ומה שאמר רבינו היראים עיכוב התקיעה פי' משונה משום שלא נסתם הוא כי' למעכב את התקיעה שזכר רבינו בלשון הבה"ג דבוודאי העתיק רבינו לשון הבה"ג והיה כתוב כן לפניו בבה"ג אבל טפי דמעכב התקיעה כו' ועז"כ רבינו לפרש דר"ל משונה משום שלא נסתם ויש לפרש עוד דרבינו כתב לפרש אם מעכב את התקיעה דמתני' שכתב מקודם פי' מעכב את התקיעה לאחר שסתמו וכי היכי דלא נימא דפי'. מעכב את התקיעה היינו דאינו תוקע בו עתה כדין ע"כ כתב רבינו עיכוב התקיעה פי' משום שלא נסתם ר"ל משונה התקיעה עתה ממה שהי' כשלא נסתם עדיין אעפ"י שתוקעין כו' אבל תיבת "משום" מדוייק יותר לפי' הראשון ואפשר לומר אף לפי' הב' משום שלא נסתם כראוי ולעמוד וליטול משם קאי וכפמש"כ הרמב"ן לעיל ועיין ברד"ך בית י"ג שהאריך בדברי הסמ"ג והסמ"ק והר"י ברצלוני ולכאורה קשה ע"ד הרמב"ן דבירושלמי קתני במילתי' דרבנן שבברייתא ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול וא"ל כשר ור' חייא בא לפרש הברייתא ואמר דהכי קתני אם הי' מעכב את התקיעה מתחילה קודם סתימה פסול וא"ל כשר הרי דיש עכ"פ במציאות ניקב ואינו מעכב את התקיעה עדיין דאל"ה לא שייך תיבת אם כו' ואם לאו כו' וא"כ למה אמרו שם בירושלמי דמתני' דקתני ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול וא"ל כשר ר"נ היא ולא רבנן דילמא כרבנן נמי אתיא וניקב פי' שלא היה מעכב את התקיעה עדיין קודם סתימה ומש"ה אם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו פסול וא"ל כשר וצ"ל דס"ל להירושלמי דאם הנקב קודם הסתימה אינו מעכב את התקיעה אי אפשר דלאחר שסתמו יהי' הסתימה מעכב את התקיעה וכמש"כ הרמב"ן שהנקב מעכב את התקיעה עכשיו לאחר סתימה כלומר שלא סתמו יפה יפה אלא עדיין קולו פגום מחמת הנקב שמקצת הקול יוצא דרך שם עכ"ל וכיון שהנקב מתחילה שהי' גדול משל עכשיו לא היה מעכב את התקיעה היאך אפשר שאחר סתימתו אלא שלא נסתם יפה יפה יהיה מעכב את התקיעה וא"כ עכצ"ל שניקב שבמשנה ודאי הי' מעכב את התקיעה קודם שנסתם וא"כ לרבנן דר"נ לא א"ש מ"ש במשנה וא"ל כשר וע"כ כר"נ וסתמו במינו אבל לפמש"כ התוס' בד' כ"ז ב' ד"ה ניקב וז"ל אם נפרשה דאיירי לאחר סתימה לפי שלא הוחלקה סתימת הנקב אין הרוח יוצא בפשיטות ומעכב את הקול קשיא כו' א"כ לפי"ז שפיר יתכן אע"ג שהנקב קודם סתימה אינו מעכב את התקיעה מ"מ לאחר הסתימה יהי' מעכב את התקיעה לפי שלא הוחלקה סתימת הנקב כו' לפי"ז אתיא משנתינו ניקב וסתמו אפי' לרבנן דר' נתן וכגון שניקב משהו שאינו מעכב את התקיעה וזהו דעת הבה"ג שבארתי לעיל אולם בסמ"ג שם נראה שאינו מפרש בהירושלמי כמש"כ הרמב"ן אלא כהר"ר יצחק שביראים הנדפס שהירושלמי מפרש אם מעכב את התקיעה שבמשנה דהיינו מעכב את התקיעה קודם שנסתם הנקב ועכ"ז הביא אח"כ דברי הבה"ג כמש"כ רבינו ולכן כ' המהרש"ל שם להגיה בדברי הסמ"ג ובביאור ווי העמודים הגיה בדברי הסמ"ג באופן אחר דלא כמהרש"ל אבל בדברי היראים אין להגיה כלום ובשו"ת בית אב להרב דקאפוליא חאו"ח סי' פ"ג האריך בסוגיא זו וכבר קדמו בכמה דברים הגאון ר' מאיר יונה זצ"ל בביאורו לס' העיטור ריש הל' שופר פתח הדביר אות ל' ועיין בס' עמק הלכה חאו"ח סי' קנ"ט ביישוב קושיית הגלה"ש:

כדינו. ובנדפס כדרכו מש"כ כאן תניא בנדפס תנן ובאמת הוא ברייתא. והמוסגר הוא הגהת הגרא"ד שליט"א:

על תקיעת שופר כו'. בשבה"ל השלם סי' רפ"ט כ' ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו לשמוע קול שופר ושהחיינו ויראים כתב על תקיעת שופר כו' וכ"כ האגור סי' תתקי"ט דעת היראים לברך על תקיעת שופר והשם חדש לא ראה כ"ז ובס' הישר לר"ת סי' רנ"ט מבואר דעת ר"ת שיש לברך על תקיעת שופר וזהו דעת היראים ובש"ש לשאילתות פ' ברכה אות קנ"ג תמה על הב"ח או"ח ריש סי' תקפ"ה שכ' שם דלא כהסמ"ג שפסק כר"ת לברך לתקוע בשופר כו' דבאמת דעת הסמ"ג עשין מ"ב שצריך לברך בעל ולא בלמ"ד וכהר"ת שכ' הרא"ש פ"ד דר"ה סוף סי' י' וכ"כ מהר"ם אלשקר בתשו' סי' ט' בכוונת הסמ"ג והשיג שם על הרר"א מזרחי בחי' לסמ"ג שהוציא דברי הסמ"ג מפשטן עיי"ש:

שרינן להו דתנן בפ' בתרא דר"ה [ל"ב ב'] אין מעכבין הנשים ותינוקות מלתקוע ומתעסקין בתינוקות עד שילמדו כ"ה בנדפס וכצ"ל כאן וזש"ר ואר"א אפילו בשבת דעל המשנה אמר ר"א כן כדאי' בר"ה ל"ג א' וכ' בביאור ווי העמודים עמשכ"ר דתנן כו' הנשים וז"ל מתני' לא תני נשים אלא אין מעכבין התינוקות כו' ודייק בגמרא הא נשים מעכבין כר' יהודה כו'. אלא כיון דקי"ל כר' יוסי כמ"ש רבינו נקט נמי נשים עכ"ל. והנה נראה דדעת רבינו הוא כמש"כ בהגהות חדשות לסמ"ק ס"ס צ"ב עמש"ש. הסמ"ק וקטנים שהגיעו לחינוך אין מעכבין כלומר אין מוחין בידם אך מכ"מ אין מתעסקין לכתחילה וז"ל שם ונראה דגירסת רבינו היא בגמרא ר"ה ל"ג א' שהקושיא מרישא לסיפא היא ממתעסקין על ואין מעכבין ולא מיו"ט לשבת דמקשה הש"ס דמרישא משמע דמתעסקין אפי' לכתחילה לומר להם תקעו ומשתדל עמהם ל"ש ביו"ט ול"ש בשבת ובסיפא קתני אין מעכבין את התינוקת מלתקוע בשבת ואצ"ל ביו"ט ומשמע דאין מעכבין דוקא אבל אין מתעסקין לכתחילה ל"ש בשבת ול"ש ביו"טו וכדקתני בברייתא בשבת ואצ"ל ביו"ט ומשמע דחד דינא איתא לתרווייהו ומשני הש"ס כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך פי' הא דאין מעכבין מיירי בקטן שהגיע לחינוך וכמו דמייתינן בריש ערכין הא דאין מעכבין בקטן שהגיע לחינוך וכמו שפירש ר"י דבקטן שהגיע לחינוך אין מעכבין כו' אבל אין מתעסקין עמו לכתחילה ואפי' ביו"ט שחל בחול כו' וכאן בקטן שלא הגיע לחינוך דכיון שלא הגיע לחינוך עדיין מתעסקין אפי' לכתחילה וכדי שיתלמד דאיכא מצוה שרי אפי' לכתחילה כו' וכן משמע בסמ"ג דלפירוש הרר"א ממיץ הדין שוה בין בשבת ובין ביו"ט אלא שרא"ם מפרש איפכא וכמו רש"י והרי"ף דהגיע לחינוך קיל טפי ומתעסקין עמו אפי' בשבת כדי לחנכו ורבינו מפרש כמו התוספות ומשום ההיא דערכין דמיתוקמי הא דאין מעכבין בהגיע לחינוך עכ"ל ומש"כ אלא שרא"ם מפרש איפכא כו' כ"ה לפמש"כ הסמ"ג וז"ל אומר הרר"א ממיץ דדוקא קטנים שהגיעו לחינוך אין מעכבין מלתקוע ומסקינן התם דמתעסקין בהם עד שילמדו ואפילו בשבת אבל לא הגיעו לחינוך אין מתעסקין בהם כו' עכ"ד אבל לפמש"כ בס' יראים לפנינו בהכת"י ובנדפס אינו כן ובהגמי"י פ"ב מהל' שופר אות ג' כ' ע"ד הרמב"ם בזה"ל כן גרסינן בספרים ישנים וכן בה"ג וכן פי' רא"ם כו' אבל רש"י כ' להיפך כו' ועיי"ש בהגמי"י אות א' שהביא שם יתר דברי רבינו דלא כהראבי"ה, והשו"ע או"ח סי' תקפ"ט ס"ו פסק כהראבי"ה:

דא"א לאדם חטא משום נ"ר דנשים ותינוקות. אע"ג דלא פשעו ועיין תוס'. שבת ד"ד א' סד"ה וכי. שאני הכא דליכא מצוה וזכות לאשה גופא אלא שכר כמי שאינו מצווה ועושה דעלמא עיין בס' לימודי ה' לימוד ב'. ועם דברי התוס' אמרתי ליישב פסק הרמ"א יו"ד סי' רכ"ח סעי' ט"ו שאמר ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחילה ועיי"ש בש"ך סקכ"ח שהעיר מתשו' הראשונים שחולקים ע"ז ולענ"ד יסוד הראשונים שסוברים דאין נזקקין לו מבואר בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' רנ"ב דהוא מטעם דא"א לאלו שיזדקקו לעבירה קטנה כדי שלא יעשה עבירה גדולה שלא אמרו בעירובין ניחא לי' לחבר כו' אלא לאיסור שבא לע"ה ע"י החבר כו' שא"ל שילקוט סל התאנים והוא כתירוץ הראשון שבתוס' שבת שם אבל לפמש"ש התוס' ועי"ל כו' מבואר דאפי' במקום שאין האיסור על ידו מ"מ היכא דלא פשע אמרינן ג"כ מוטב שיעשה הוא איסור קל ואל יעשה חבירו איסור חמור ומה"ט אמרו בחצי' שפחה וחצי' ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר וככו את רבה ועשאה ב"ח משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומה לאונסין וא"כ ה"ה במי שהוא רגיל לשחק בקוביא דרגילתו מביאתו בודאי לעבור על השבועה דמי לאנוס. ולכאורה יש לדחות דל"ד שחוק דקוביא למש"כ התוס' דהתם אותם בנ"א שהחצי שפחה כו' מחזרת אחריהם וממציאה עצמה להם לזנות דומים שפיר לאנוסים משא"כ שחוק דאף שרגילתו מכריחו לעבור על השבועה מ"מ פשע דלא הי' לו להרגיל עצמו לזה. אולם יש להוכיח מדה"ת דשבת שם דגם בכה"ג מיקרי שפיר אנוס וז"ל התוס' שם וא"ש הא דאמרי' בריש ת"נ דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקא עברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחוסר כפורים כפרתו כדי שיביא פסחו עכ"ל ולכאורה הוא תמוה דאכתי מי ניחא דהתם נמי מיירי במח"כ ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד כפרש"י שם והיינו נמי פשע דפשע לאו דוקא במזיד דדומיא דמדביק פת בתנור דקרי לי' התוס' פשע אע"ג דמיירי בשוגג הרי להדיא דגם בשוגג דהיינו שכח מיקרי פשע דר"ל שלא היה אנוס בדבר וא"כ אכתי מי ניחא התם אמאי עברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למח"כ כפרתו והגרש"ש בחגיגה ד"ב נתקשה בזה ולי נראה דא"ש דל"ד הך דמח"כ להדביק פת בתנור דשם אומרים לכהנים חטא בעשה דהשלמה כדי שיזכה המח"כ במ"ע דאכילת פסחו דאל"כ לא יוכל לקיים המ"ע והוא אנוס בדבר המ"ע משא"כ בהדביק כו' א"א לאחרים חטא לרדות כדי שיזכה חבירו שלא לעבור בעבירה דאפייה שאינו אנוס בהעבירה כ"א שוגג דמי הכריחו להדביק ואף דבפסח ג"כ אינו אנוס במ"ע דפסח דמי הכריחו לשכוח מלהביא כפרתו קודם התמיד ז"א דעכ"פ עתה דשכח להביא כפרתו הוא אנוס במ"ע דפסח ולזה אומרים לכהנים לחטוא כדי לזכות בהמצוה דאכילת פסח והוא חילוק נכון בסברא. הרי חזינן מדה"ת דלא אזלינן בתר מעיקרא כ"א במה דמזכינן לי' עתה אם הוא אנוס בדבר או לא וא"כ ה"נ במי שנשבע שלא לשחק בקוביא עתה לפי הרגלו הוא אנוס בדבר השבועה לעבור ואומרים להמתירים לחטוא להתיר נדרו כדי שלא יעבור על השבועה שהוא אנוס בה לעבור ולא איכפת לן כלל במה שהאונס בא ע"י פשיעתו דומיא דאכילת פסח ודו"ק. וראיתי להשער המשפט לחו"מ ע"ג ס"ק ח' שכ' שם עמש"כ הש"ך שם להשיג ע"ד הסמ"ע בסק"כ בדין הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת דאם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון ודעת הסמ"ע שם דאם נותן לו דבר שצריך מדידה ג"כ מותר למודדו בשבת דומיא דמדידת האזור לרפואה ומדידת מקוה שהתירו בשבת משום דחפצי שמים נינהו וז"ל הש"ך שם ס"ק כ"ב ולמקוה נמי ל"ד דהתם צרכי רבים הוא ושמא יצטרך טבילה לזה המודד עצמו משא"כ הכא וע"ז כ' השער המשפט שם ליישב דברי הסמ"ע דהכא גבי שביעה שאם יעבור חבירו על השבועה כל העולם נענשים אף שאין בידם למחות מטעם ערבות כשבועות ל"ט ב' א"כ הוי כאילו הוא עושה האיסור בעצמו ולכך אמרינן מוטב שיעשה הוא איסור קל בכדי שלא יעבור חבירו על השבועה שהוא איסורא רבה ומה"ט כ' התוס' בשבת ד"ד ובעירובין דל"ב היכא שהאיסור בא על ידו אמרינן מוטב דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד חברי' איסורא רבה ע"ש דה"ט כיון שהאיסור יהא נעשה על ידו א"כ הוי כמו יש בידו למחות ולא מיחה דחל עליו חיוב הערבות והוי כאילו עושה האיסור בעצמו לכך מוטב שיעשה איסורא זוטא אלו דבריו שם. וק"ל ע"ד דא"כ מאי קשיא להו להתוס' שבת ד' א' ד"ה וכי מחציה שפחה וחציה ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה לשחררה דהא בשבועות ל"ט א' תוד"ה שנאמר כו' כל עבירות שבתורה לאו דוקא כו' וא"כ עריות דמיא לשבועה דאפי' לא בא האיסור על ידו שאין בידם למחות נענשים מטעם ערבות ובכה"ג הוי כאילו הוא עושה האיסור בעצמו ושפיר אמרינן מוטב שיעשה הוא איסור קל בכדי שלא יפרצו בעריות ואין לומר דקושיית התוס' להועי"ל דדוקא היכא דפשע כו' ולהאי תירוצא ל"ל מש"כ בראשית דבריהם חילוק בין היכא דעל ידו נעשה האיסור או לא ז"א. דכבר הוכיח הגרעק"א בדו"ח שם דע"כ דקיימי ג"כ בתירוצם הראשון כיון דנעשה האיסור על ידו דחבר עליו לתקן עיי"ש: