תועפות ראם תב

דכתיב כו' כתב השם חדש נראה דהקדים רבינו האי קרא משום דמיניה ילפינן לקמן דאפי' בשבת מהלינן ולי נראה דמש"ה הקדים רבינו האי קרא משום דמיני' ילפינן טעם המצוה לח' ולא לז' כדאיתא בנדה ל"א ב' שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים וז"ש וטמאה שבעת ימים וגו' וביום השמיני [שאז היא טהורה] ימול וגו' ואח"כ הוסיף רבינו להביא וכתיב וימל אברהם וגו' כדי שלא נאמר עכשיו שלא שייך טעם הגמרא דביום השמיני ללידה עדיין היא טמאה אינו נימול לשמונה עז"א וכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים וגו' ובדורות הראשונים אין אמו טמאה לידה ואפ"ה מילה לשמונה וכדא"ל אביי לרבה שבת קל"ה א' דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לח' וה"ה בזה"ז וז"ש במדרש תנחומא ריש תצוה ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול. כך שנו רבותינו קטן נימול לשמונה מ"ט כשם שנימול יצחק אבינו ע"כ וביאור דבריהם קטן בזה"ז שעדיין אמו טמאה לידה ואין כאן טעם הגמרא דנדה שם לכמה נימול ע"ז השיבו דאעפ"כ נימול לשמונה מ"ט כשם שנימול יצחק אבינו וכנ"ל עיין פרפראות לחכמה שבס' נחלת עזריאל.

עיין קדושין כ"ט א' תוד"ה אותו ובאו"ז ח"ב הל' מילה סי' צ"ו ובהריטב"א ותוס' רי"ד ועיין בטו"א חגיגה ט"ז ב' ומגילה כ' ב' מה שכ' לתרץ וכתירוצו כתב הרוקח הל' לולב סי' ר"כ עיי"ש.

ר' יונתן אומר. לא כגירסא שלפנינו ר' נתן והגרש"ש שם כתב להגיה ר' יונתן והוא מבואר כאן ועיין במדרש בר"ר פמ"ו סי' ה'.

קיצור יש כאן בדברי רבינו כי במשנה לא נאמר רוב גובהה של עטרה אלא רוב העטרה אך בגמרא שם א"ר אבינא אמר ר' ירמיה בר אבא א"ר בשר החופה את רוב גובהה של עטרה וכן הוא בנדפס לשון המשנה את רוב העטרה וכ' אח"כ אמר רבינא אמר רב ירמיה ב"א בשר החופה את רוב העטרה רוב גובהה של עטרה ועיין ירושלמי פ"ח דיבמות ה"א ר' יוסי בן יוסי אמר בחופה רוב גגה של עטרה ופי' הפני משה במקום גובהה ביותר ומיקל מדר' אבינא.

ויש לשאול ע"ז הפי' דאמרינן כו' וסיים רבינו ותי' ל"ש ועיין יבמות ע"א ב' תוד"ה לא. שתי' דאע"ג דלא נצטווה מ"מ קיים מצות פריעה דאפילו עירוב תבשילין קיים ומש"כ התוס' שם פרע מילתו ר"ל מה שמל פרע ואין כוונתם מילת עצמו של אברהם דאדרבה את עצמו לא פרע כמבואר בהמדרש בר"ר שהביאו התוס' לראיה דאברהם פרע כמש"כ הגרד"ל בביאור לפדר"א פכ"ט בהגהות אות ח' עיי"ש דלא כהגרי"פ ורבינו לא ניחא ליה בתי' התוס' די"ל כמש"כ הפנים יפות בפ' לך במה שהקשו המפרשים כיון שקיים א"א כה"ת כולה א"כ מפני מה לא קיים מצות מילה קודם שנצטווה ותי' הפנים יפות שם דבאיסור חובל נאסר גם בני נח וא"כ לא היה רשאי בשביל חומרא שהחמיר על עצמו במה שלא נצטווה לדחות איסור חובל עיי"ש וכ"כ בחי' סוף מס' קדושין וא"כ אין לומר שאברהם פרע מעצמו לדחות איסור חובל שע"י הפריעה יוצא דם הרבה יותר מע"י המילה עצמה אע"כ שנצטווה גם על הפריעה ועיין בס' לימודי ה' לימוד ק"ה שכ' שם ע"ד רבינו שעמד ע"ד הבה"ג דלכאורה קשה מ"ש שלא עמד ע"ד הגמרא דיבמות שם דאמר רב לא ניתנה פריעת מילה לא"א וקשה ע"ז מדברי המדרש בר"ר ותירץ דודאי גירסת בה"ג כל"א שכ' רש"י שם והתוס' ע"ש ר"ח ולפי"ז כ' התוס' וגרסינן ודילמא לאקושי כו' ולא משני מידי אהך קושיא וא"כ י"ל דבאמת אידחי לה הך מימרא דרב אך הבה"ג שהביא להך מימרא וגם לאקושי כו' ויליף לאקושי מדאסמיך פריעה למילה להדדי ע"ז הקשה רבינו. והנה דעת הריטב"א והרשב"א בחי' ליבמות ע"א ב' כי משה נצטווה שיעשו כן כשיכנסו לארץ ונגמר הדבר ע"י יהושע ועיין תוס' יבמות שם סד"ה לא ובזה יתבאר מ"ש בפסיקתא ובמדרש קה"ר עה"פ תן חלק לשבעה זה דור שמל משה לז' [שמשה היה דור שביעי לאברהם] וגם לשמונה זה דור שמל יהושע לח' [שיהושע היה דור ח' ] שר"ל למצות מילה ופריעה זה דור שמל משה הוא מילה וגם לשמונה זה דור שמל יהושע היינו פריעה ועיין בשו"ת מחנה חיים ס"ס ק"א פי' חדש בגמרא דיבמות עיי"ש ועיין להלן אות כ"א.

הלשון מגומגם וזה לשון הנדפס וקטעה ואמר יהבית מיכסא כו' והריקאנטי סי' תקצ"ח הקשה ע"ד רבינו דחשיב קטיעה ב"ש גר גמור הא קי"ל מל ולא טבל אינו גר עד שימול ויטבול וליכא למימר דטבל קודם דטבילה באחרונה היא כדמוכח בפ' החולץ ובהגהות פורת יוסף בע"ז שם כתב ואע"פ שצריך טבילה אפשר לומר דטבל ג"כ עכ"ל ובשו"ת שארית יעקב הנד"מ סי' י"ח לא ראה ד' הריקאנטי ועי' בהגהות יד שאול ליו"ד סי' רס"ד סק"א ע"ד מילה בנכרי שהעיר הפורת יוסף ולהלן אות ט"ז.

שכבר. תיבה זו ליתא בנדפס ואולי צ"ל שסבר. ודע דהיש"ש פ"ח דיבמות סי' ג' חולק ע"ד רבינו וס"ל שאפי' גדול שמל א"ע צריך פריעה ובס' כורת הברית סי' רס"ד סקי"ז כתב דלא כהרא"ם עיי"ש מיהו אף לרבינו דוקא גדול שנשא אשה דנתמעך ע"י תשמיש וצל"ע שיעורא בכמה ודלא כמש"כ בשו"ת מחנה חיים ס"ס ק"ג עיי"ש שהביא מספר אות ברית סי' רס"ד סק"י שהביא בשם רא"ם ובשם ריקאנטי הובאו בשיורי כנה"ג הא דאמרינן מל ולא פרע כאילו לא מל דוקא בקטן אבל לא בגדול וכ' ע"ז המחנה חיים שם וז"ל אני לא זכיתי להיות ספר הנ"ל במחיצתי לראות אותיות מחכימות ולפמש"כ נכון שאצל גדול הלך חיוב כרת בחיתוך ערלה לבד אבל בקטן שיקיים האב או הב"ד מ"ע אז מל ולא פרע כאילו לא מל ודוק והמחבר הנ"ל הקשה עליהם ממדרש שאברהם פרע לישמעאל ולפמש"כ לק"מ דאם ניתן פריעה גם לאברהם כדעת המדרש אז בודאי יש מ"ע אפילו לפרוע דכתיב המול ימול שני פעמים אבל דוקא למצוה אבל בכרת דכתיב רק וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו אז דוקא בערלה לבד יש כרת וק"ל עכ"ל ובאמת מבואר ביראים ובריקאנטי דחיליה דהרא"ם הוא מהמדרש שאברהם פרע לישמעאל משום שלא נתמעך בתשמיש משא"כ א"א בעצמו לא פרע מילתו שנתמעך עור הפריעה ע"י תשמיש וזהו החילוק בין גדול לקטן וא"כ אין התחלה לקושיית המחבר ספר אות ברית על הרא"ם מהמדרש וגם אין לומר כסברת המחנה חיים בפי' דברי הרא"ם לחלק בין גדול לקטן דהיינו חיוב כרת או עשה כנראה להמעיין בפנים דברי רבינו.

בפי המכה וכל. הלשון מגומגם וז"ל הנדפס פי' כמה דאפשר כו' וכן פירש"י לועס בשיניו כמה דאפשר לשנויי משנינן וכ"כ התוס' שם ע"ב ד"ה לועס בשיניו דאחר מילה חולה שיש בו סכנה הוא מ"מ כמה דאפשר לשנויי משנינן ועיין ביאור הגר"א יו"ד סי' רס"ו סק"י וא"כ נראה דתיבות בפי המכה וכל ט"ס וכצ"ל פי' דכמה דאפשר כו' והמג"א סי' שכ"א ס"ק י"ב כתב דבר שאינו חפץ לאוכלו אסור ללועסו בשיניו משום טחינה כ"מ ד' קל"ג ברש"י ופי' שם המחה"ש דהיינו מדפי' רש"י כמה דאפשר לשנויי משנין משמע דס"ל דגם ע"י לעיסה יש בו משום טוחן אלא שהוא ע"י שינוי דאל"כ למה הוצרך לומר הטעם משום כמה דאפשר לשנויי וא"כ י"ל דכצ"ל בדברי רבינו ונותן בפה על המכה דכל דאפשר כו' ובאמת הטעם דלועס בשיניו דלא כפרש"י אלא משום דאין כאן טוחן ויותר נראה להשוותו להנדפס.

המעכבין את המילה כ"ה בגמרא בכל הברייתא ורבינו חיסר כאן תיבות את המלה ונראה דדעתו כמש"כ האו"ז הל' מילה סי' צ"ז אות ה' וכשם שהציצין מעכבין את המילה כך מעכבין את הפריעה לפי דברי ר"ת כו' עיין יבמות ע"א ב' חוד"ה סוף אבל בנדפס דקדק וכ' פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר כו' ומלשון הש"ע יו"ד סי' רס"ד ס"ה משמע ג"כ דציצין המעכבין הוא במילה דוקא כמש"כ בספר תוספת אהרן שבת קל"ז ב' ובנחל אשכול לס' האשכול הל' מילה צד קכ"א עיי"ש. והנה מסדור לשון רבינו נראה שמפרש הך ברייתא דהמל כ"ז כו' לענין שבת מיתנייא אבל בחול חוזר על הכל והכ"מ בפ"ב מהל' מילה כ' להרמב"ם מיירי הברייתא בין בחול ובין בשבת ועיין ש"א סי' נ' ונ"א. וע"ד שה"ר הנחל איתן על הרמב"ם פ"ב מהל' מילה ה"ד דגם בחול ליכא חיובא לחזור ע"צ שאינן מעכבין מיבמות מ"ז ב' נשתיירו בו ציצין המעכבין כו' משמע הא נשתיירו בו ציצין שאינם מעכבין אינו חוזר כשפירש והתם ודאי בחול איירי ולענין חיוב לחזור או לא שאין מילתו דוחה שבת כלל עיין בביאור שער החדש לס' העיטור הל' מילה ח"ב אות מ' שכתב כי אין זה ראיה להרמב"ם דהתם ה"ק אם היו ציצין המעכבין את המילה אין ממתינין לו עד שיתרפא ולטבול אותו ושוב לתקן המילה כדי לטובלו אחר המילה ראשונה כיון שהוא כאילו לא מל אבל אם היו ציצין שאין מעכבין שוב א"צ לתקן המילה קודם הטבילה ויכול להמתין עד שיתרפא מהמילה ראשונה ולטובלו ונעשה בזה גר ושוב מתקנין את המילה לאחר הטבילה דאם יתקנו את המילה מקודם יש לחוש שמא ישהה מלהתרפא ולא יהיה יכול לטבול ואשהויי מצוה לא משהינן כדאי' התם עכ"ל ועיין בס' מבשרי אחזה סי' מ"ג וכבר קדמו בס' בית הלוי ח"ב סי' מ"ז שכ' שם לדחות ראיית הנחל איתן להרמב"ם מההיא דיבמות עיי"ש דברים נכונים ובשו"ת שארית יעקב הנד"מ חיו"ד סי' כ"ב לא ראה כל האחרונים שקדמוהו.

בנדפס אמר ר"י אמר שמואל ובסמ"ג עשין כ"ח הגי' אמר רבא הלכה כר"ע.

כ"כ התוס' יומא פ"ד ב' ד"ה אלא והנה רבינו כתב בדברי הברייתא דיומא ואפי' ספק דוחה את השבת וכן הוא מבואר בפנים התוספתא שבת פט"ז וז"ל התוספתא שם ואין אומרים המתינו לו שמא יחיה אלא ספיקו דוחה שבת עכ"ל וזהו שאמרו בגמרא דיומא שם בלשון הברייתא ואין אומרים נמתין לו שמא יבריא אלא מחמין לו מיד מפני שספק נפשות דוחה את השבת ודלא כהמאירי ליומא שם שכ' הגירסא דברייתא אין אומרים המתינו לו עד שיבריא וכ' בפירושו אין אומרים להמתין בדברים אלו עד שיבריא ר"ל אלא אם כן הבריא ונתברר שאינו צריך עכ"ל המאירי ועיין להרי"ף פ' י"ד דשבת שכ' ג"כ הגירסא עד שיבריא ופי' שם הר"ן וז"ל ואין אומרים נמתין לו שלא לחום לו חמין בשבת עד שיאמרו הרופאים ודאי שאם נחום לו חמין יתרפא אבל אם היה ספק להם אם יתרפא אם לאו לא נחלל עליו את השבת קמ"ל דלא אמרינן הכי והיינו נמי דקתני וספיקו דוחה את השבת עכ"ל ויש לכלול גם פי' הר"ן במשכ"ר ואפילו ספק דוחה את השבת דר"ל ואפי' ספק אם יתרפא החולה בהחמין שיחמו לו מ"מ דוחה את השבת וכ"כ המאירי בפ' ח' שרצים כד' הר"ן עיי"ש.

ע"י עובד כוכבים. כמש"כ הרמ"א באו"ח סי' שכ"ח סעי' י"ב ע"ש האו"ז ועיי"ש בט"ז סק"ה ובאו"ז הל' ע"ש סי' ל"ח בשם תוספת ריב"א וכתב בביאור ווי העמודים דדעת רבינו כהרמב"ם רפ"ב מהל' שבת דדחויה היא שבת אצל סכנת נפשות עיי"ש בכ"מ דלמ"ד הותרה שבת אצל חולה אפי' יש שהות וליכא ספק נפשות בהמתנת עובד כוכבים עושין ע"י ישראל כחול עיי"ש ובס' תוספת בכורים באור לתוספתא פט"ז דשבת כתב ודברי הרמב"ם פ"ב מהל' שבת צריך ישוב פעם אומר עושין לו כל צרכיו בשבת ופעם אומר עושין כל צרכי רפואה בשבת עכ"ל והנ"א כלל ס"ט הל' שבת אות ג' כתב בתשובה ע"ד הרמב"ם בפ"ב מהל' שבת סה"ב שכתב כללו ש"ד כו' שזהו כסברת הר"מ שכ' הרא"ש בפ"ח דיומא ה"ד ואע"ג דהרמב"ם סובר דשבת דחויה אצל פ"נ אפ"ה פסק הרי הוא כחול ולא כרשב"א בתשובה שהביא הב"י דתלי זה בזה והמג"א סי' שכ"ח סק"ט שכ' משום שהותרה לא דק כו' עכ"ל ומשכ"ש הנ"א עמש"כ המג"א שם ומשמע ברא"ש ביומא דאפילו איסור דבריהם אין מאכילין אותו וז"ל ובאמת ל"מ שום דבר ברא"ש אלא דנראה לי כו' עכ"ל הנ"א במחכ"ת לא דק דכוונת המג"א למש"כ שם הרא"ש בשם הר"מ לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה דמשמע מזה דה"נ בשבת בחולה שיש בו סכנה נחלל שבת לשחוט ולא נאכילהו נבילה דרבנן לומר לנכרי לנחור עוף וכ"כ הגמ"ר בשבת פכ"א ע"ש מהר"ם עיי"ש והווי העמודים הוכיח מההגמ"ר דשבת הותרה לחולה שי"ב סכנה ודעת הנ"א אינו כן ועיין בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז שצידד לומר דפק"נ הותרה לשבת ועיין פסחים מ"ו ב' תוס' ד"ה רבה בסופו וא"ת כו' הואיל וראוי לחולה שי"ב סכנה והיינו למ"ד דשבת הותרה אצל פ"נ אבל לפ"מ דקי"ל דשבת דחויה היא אצל פ"נ לק"מ דהא גם לחולה לא הותרה כלל כ"כ בזר זהב לאו"ה סי' נ"ט דין ח' עיי"ש.

נמי. בנדפס ליתא תיבת נמי וכ' השם חדש לא יכולתי להלום דברי רבינו שכ' והיינו דתנן כו' דמשמע דפי' דברייתא דקתני ולא ספק דוחה שבת היינו כדתנן נולד בה"ש ואילו בגמרא קל"ה א' מפרש ספק היינו ספק בן ז' ספק בן ח' עיי"ש אבל לפי מש"כ כאן פי' דברי רבינו דקטן שנולד בה"ש דמיא נמי לס' בן ז' ס' בן ח' דח"ט לשניהם דמנא תיתי לאחולי שבת מספק וכמש"ו רבינו אלא למעוטי אנדרוגינוס איצטריך קרא וכדה"ת שבת קל"ה א' ד"ה ולא אולם לפמש"כ רבינו בסמוך דברי ר"א בר אהבה דמולין אותו ממ"נ כו' א"כ ספק בן ז' ספק בן ח' מלין אותו אפי' בשבת וכמש"כ בתשב"ץ קטן סי' שצ"ה ועיין ש"ך יו"ד סי' רס"ו סקט"ו לתרץ דברי הרי"ף שהביא הך ברייתא דס' בן ז' אין מחללין עליו אה"ש לענין שאר חילולין עיי"ש וא"כ י"ל דגם כוונת היראים לענין שאר חילולים אבל מילה עצמה מלין אותו ממ"נ ועיין בתוס' רעק"א פי"ט דשבת אות ק"ס ובס' קובץ להרמב"ם פ"ב מהל' מילה ה"ח.

המוסגר הוספתי וכ"ה בנדפס אולה במשנה הוא בה"ש של ע"ש א"כ ביו"ט ודאי שלא בזמנה היא דבי"ט הוי ספק ט' ס' י' אבל נולד במו"ש בה"ש וחל יו"ט במו"ש דהוי יו"ט ספק ח' ס' ט' אפשר דספק מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט אלא דמסתבר דיו"ט כשבת אבל כדתנן שכ' רבינו אינו מדויק שאינו מבואר במשנה ואם נימא דגירסת רבינו במשנה הוא קטן נימול לעשרה כיצד נולד בה"ש וחל יו"ט כו' נימול לעשרה הוה א"ש דפי' בה"ש של מו"ש אבל לא נמצא גירסא זו וגם מדברי רבינו דלעיל לא משמע גירסא זו.

לא קי"ל כוותיה אלא לענין זה כו'. יחיד הוא רבינו בפסק זה ולא מצאתי לו חבר שהרי הרי"ף כתב מרחיצין ולא הזכיר זילוף וכ"ד כל הפוסקים שכתבו מרחיצין ולא כתבו מזלפין. שם חדש. ואני אובין ואדון לפניך דעת רבינו. ז"ל האו"ז ח"ב סי' ק"ו אות ד' ובפ' ר"ע [פ"ו א'] סתם לן תנא כר"א בן עזריה ואע"ג דקי"ל סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם הכא לאו מחלוקת הוא דאין בין חכמים לר"א ב"ע אלא שינוי רחיצה דלרבנן בעי לשנויי ולראב"ע מרחיץ כדרכו עכ"ל ופי' דברי האו"ז משום דס"ל בפי' מ"ש סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם ר"ל שהלכה כדעת החולק וכמו שצדד התוי"ט בפ"ו דנזיר מ"ט לומר כן דהכוונה שהלכה הוכרעה כחולק על הסתם ודלא כהרשב"א בתשובה שהביא הד"ח רפ"ח דחולין וכן הוא מסקנת התוי"ט רפ"י דכלים שפירושו כלומר שאין זה בכלל הלכה כסתם מדלא אמרו דהלכה כמחלוקת אלא אין הלכה כסתם אמרו עיי"ש דלפ"ד הרשב"א אין התחלה כלל לקושיית האו"ז ואע"ג דקיי"ל סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם דמה בכך וכי משום זה אי אפשר לפסוק הלכה כהסתם אע"כ דהאו"ז ס"ל כנ"ל ומש"ה קשה לי' להאו"ז היאך פסקינן הלכה כר"א ב"ע שהוא כהסתם נגד הכלל וע"ז תי' הא"ז הכא לאו מחלוקת הוא כו' וע"ד רבינו הוא מרחיצין דשבת פ"ו א' הוא כדרך רחיצה דהיינו כראב"ע והוה סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם אלא כרבנן דהיינו זילוף לחודא ועיין בדברי השעה"מ הל' מע"ש פ"ג בענין סתם ואח"כ מחלוקת.

לשון הנדפס הוא כך ורי"א המול ימול המל ימול ונראה שהמל ימול הוא מדברי רבינו לפרש דברי ר' יוחנן שאמר מילה בנכרי פסולה ממה שנאמר המול ימול לשון כפול וע"ד שפי' הר"ח שם המהול ימול לאפוקי נכרי דלאו מהול הוא וכן פרש"י שם קרי ביה המל ימול מי שהוא מהול ימול אחרים ומדברי הריטב"א בחי' לע"ז שם נראה שמש"כ רש"י קרי ביה המל ימול אין זה מפרש"י אלא ה"ג בלשון הגמרא ופרש"י כלומר מי שהוא מהול ימול אחרים והשיג שם על פרש"י דהמל לא משמע אלא המוהל אלא כך פירושו המוהל יהא הוא מהול וכן יש לפרש בדברי היראים הנדפס ורי"א המול ימול המל ימול כ"ז הוא מדברי הגמרא ופירושו כפי' הריטב"א המל לאחרים ימול יהא הוא מהול ודלא כפי' הר"ח. וגי' הריטב"א בגמרא קרי ביה המול ימול ונראה פירושו קרי ביה ימול היו"ד בקמץ והמ"ם בחולם והוא יוצא לאחרים והיינו בודאי מי שהוא מהול ימול לאחרים וכפי' הר"ח. ודע דכתב הריטב"א שם וא"ת והיכי פליג ר' יוחנן אברייתא דלעיל דמייתי לה בהדיא מואתה את בריתי תשמור וי"ל דהני בגירסא דההיא ברייתא פליגי ולר' יוחנן ההוא תנא מהמול ימול מייתי לה עכ"ל וכ"כ הכ"מ בפ"ב מהל' מילה אלא שכתב שם דלר' יוחנן הו"ל כאומר וכו' ומפיק לה מהמול ימול דכתיב בפרשה וע"ז כתב הל"ס לע"ז והוא דוחק גדול דבהדיא תניא דמפיק לה ר"י הנשיא מואתה את בריתי אבל לפי' הריטב"א לק"מ ודו"ק ודע עוד דהרמב"ן כ' בפ' לך בסופו שאברהם אבינו מל תחלה כל אנשי ביתו וישמעאל בנו ואח"כ מל את עצמו עיין בדבריו ובס' מעשי ה' חלק עליו ואמר שמל עצמו קודם משום המל ימול והחת"ס בתשובה חיו"ד כתב כדעת הרמב"ן ואי משום המל ימול ניחא ליה כיון שהי' בדעת אברהם למול גם את עצמו אח"כ וכן עשה בסוף שפיר מיקרי המל גם בתחילה כשמל אותם והוא סמוכין למש"כ הפורת יוסף בהגהותיו לע"ז ד"י ב' בענין קטיעה ב"ש שמל א"ע דהא מילה בנכרי פסולה [עיין לעיל אות ו'] ותי' כיון שבזה המעשה בעצמו נתגייר ש"ד והבן ועיין שאלתות דרא"ג סי' ל"ז שכתב שם ועובד כוכבים פסול למימהל בר ישראל דכתיב המול ימול קרינן ביה המול ימול עכ"ל והוגה שם מן הצד המל כצ"ל וכ"פ רש"י ד"ה המול עכ"ל ובאמת אין מן הצורך להגיה והוא כגי' הריטב"א בגמרא קרי ביה המול ימול ודלא כגי' רש"י. ועיין שאילתא י' הע"ש אות ב' שדקדק עמש"כ בה"ג ורי"ף אסור למימהל ושינו ממה שאמרו בגמרא פסיל וכן הוא בדברי רבינו כאן ונכרי אסור למימהל כו' וביראים הנדפס איתא ונכרי אפילו למימהל כו' ואינו מובן והשם חדש שם הגיה פסול תחת אפילו.

בכתובות פ"א. ט"ס וצ"ל בביצה פ"א [ד' א'] ועיין ע"ז כ"ז א' תוד"ה אשה ובהנמי"י הביא פסק רבינו וכן הריקאנטי סי' תקצ"ד הביא דברי רבינו ובס' כורת הברית ליו"ד הל' מילה סי' רס"ד סק"ב הביא בשם ילקוט ראובני פ' לך שמביא בשם ספר תמונה דהפלוגתא הוא רבה ור' יוחנן ור' יוחנן הפוסל ולא זכר דברי ההגמי"י רפ"ב מהל' מילה שכתב שם בזה"ל ויש ס"ה כתוב בו שבוש דר' יוחנן פוסל וליתא כדאיתא התם עכ"ל.

עיי"ש בתוד"ה לא ובאו"ז הל' מילה סי' צ"ט.

וכמה בעל בשר א"ש כו' רבינו מפרש דמ"ש במשנה מתקנו מפני מראית העין זהו מ"ש שמואל אם כשמתקשה אינו נראה מהול צריך למולו והיינו מ"ש רש"י במשנה מתקנו משפע באיזמל וכן פי' הב"ח בתשובה סי' ק"כ אבל הרמב"ם פ"ב מהל' מילה דין ה' מפרש שהמשנה מיירי בענין דאמר שמואל ורשב"ג שא"צ למולו לכל מר כדאית ליה אעפ"כ אומר דמתקנו מפני מראית העין ואחריו נמשך השו"ע יו"ד סי' רס"ד סעי' ו' עיי"ש בש"ך סקי"א וט"ז סק"ט ולפי פירוש הרמב"ם דין המשנה בודאי אינו שייך כ"א לדין מילה ולא לענין אחר אבל לפי' היראים גם לדין תרומה ופסח שאסור לערל שייך דין דמשנתנו כמבואר בדברי רבינו לעיל ס"ס נ"ז לענין ערל בפסח. תולדות הערל כו' בעל בשר שאינו נראה מהול כדתנן בשבת פר"א ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין וכ"כ שם ס"ס נ"ח לענין ערל בתרומה תולדות הערל כאשר פרשתי למעלה בערל בפסח ותמיהני על הרב הגאון אדמו"ר בס' צמח צדק על ש"ס משניות שבת פי"ט מ"ב סי' ב' שכתב שם דברי היראים דס"ל דדין המשנה מיירי באינו נראה מהול וכ"כ פי' זה בתה"ד ס"ס רס"ד רק שדחאו בחנם וסיים שם ומעתה משמע דאפילו אינו נראה מהול אוכל בתרומה אפי' מדרבנן וא"כ קשה הא דמשוך אינו אוכל בתרמה כו' איך לא ראה דברי היראים שבנדפס ס"ס קע"ו שהביא דין המשנה דשבת ואם היה בעל בשר כו' גם לענין תרומה ועיין לעיל ס"ס נ"ז מש"כ בביאורי.

על ביעור כ"ע ל"פ כו'. וכן בהגמי"י רפ"ג מהל' מילה הביא דברי הרא"ם בזה"ל וכתב אפי' אבי הבן שמל אמר למול יצא דבעל כ"ע ל"פ דלהבא משמע עכ"ל אבל נראה שהוא ט"ס וצ"ל דבלבער כ"ע ל"פ דלהבא משמע וכ"ה בנדפס ועיין בס' ארצה"ח סי' ח' אר"י סק"ז שהביא שם פי' הכ"מ פי"א מהל' ברכות וכתב עליו אמנם באמת פי' הכ"מ דחוק מאוד כו' אפכא הול"ל תחלה רב פפא אמר על ביעור ורב פפי אומר לבער ויהיה פירושו אף לבער עכ"ל ובאמת האגודה פ"ק דפסחים כתב בזה"ל מאי מברך רב פפא אמר על ביעור חמץ רב פפי אמר לבער חמץ עכ"ל וכן בעיטור הל' ביעור חמץ כתב בזה"ל מאי מברך רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור רב פפא משמיה דרבא אמר לבער עכ"ל הנה בגירסתו הוחלף דברי רב פפי לרב פפא אבל עכ"פ מקודם נזכר על ביעור והדר לבער וכן הרי"ף והרא"ש כתבו כמש"כ האגודה על ביעור חמץ כו' לבער חמץ הרי שגירסת הראשונים באמת להיפך ממש"כ לפנינו בגמרא ולק"מ על הכ"מ וראיתי באו"ז ח"א סי' קל"ט שגם הוא כתב שם כדברי העיטור רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור חמץ ורב פפא אמר לבער חמץ.

עיין הגמי"י רפ"ג מהל מילה שהביא שם דברי רבינו ולמד מדברי רבינו שאין שם ברכה זו כשאין שם אבי הבן וכדברי הרמב"ם שם "אם אין שם אביו אין מברכין אחרים ברכה זו ויש מי שהורה שיברכו אותה ב"ד או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן" ועיין הגהות תשב"ץ קטן סי' תמ"ט שכ' מברך האב להכניסו אחר ברכת המילה לפי שאין בידו לקיים המצוה בשל אדם אחר וט"ס בשל וצ"ל כשמל אדם אחר וכ"ה בכלבו סי' קכ"ד ע"ש הרר"פ ובנדפס כתוב כאן ואני בנימן קבלתי לברך בין מילה לפריעה כדי לקיים דברי שניהם דכיון שלא פרע אין גמר המצוה עדיין עובר לעשייתן קרינא ביה מפי רבי מאיר יצ"ו עכ"ל וכ"כ הרא"ש פי"ט דשבת ס"ס י' ועיין מש"כ לעיל סי' ת"א אות א'. וכתב בספר כורת הברית ליו"ד הל' מילה סי' רס"ה סק"ה עמש"כ הריעב"ץ בפותח כיון לכן נתקנה ברכה מיוחדת למילה לבדה שהיא בריתו של א"א וז"ל לא זכיתי להבין כו' דנהפוך הוא לאשמעינן דנתנה פריעה לא"א וכן משמע בפירוש מהב"ח ע"ש עכ"ל ועיין לעיל בביאורי אות ה' והנה התוס' בשבת קל"ז ב' ד"ה אבי כתבו שראיית ר"ת לברך אבי הבן להכניסו אחר המילה מדקאמר העומדים שם אומרים כשם שהכניסו לברית מכלל שכבר הכניסו ע"כ ולכן רבינו היראם שהסכים לפרש"י שאומר קודם המילה כתב בסמוך לתרץ מסירתו לבעל ברית זו היא הכנסתו במילה ורבינו לא ס"ל מש"כ המרדכי פ"א דפסחים דמברכין אחר המילה להכניסו דחיישינן שמא תתקלקל המילה והוי ברכה לבטלה וכ"כ בס"ס הכלבו דא"כ על המילה היכי מברך עובר לעשייתה ובבגדי ישע להשל"ה כתב ב' תירוצים לחלק בין ברכת מילה לברכת להכניסו עיי"ש ועיין שו"ת הרי"ף סי' רצ"ג ומש"ש המגיה וראיתי להשם חדש כאן שחקר אם מצוה על העומדים שם לומר כשם שהכנסתו כו' או הוא רשות ועיין סוטה מ' א' העם מה הם אומרים כו' וכתב המעי"ט בפ"ג דברכות סי"ח אות ע' דמשמע שמנהג העם הוא ולא חיוב מדברי חכמים וכ"כ הצל"ח לברכות כ"א ב' תוד"ה עד מדנפשיה וזהו כוונת הגרעק"א בתשובה סי' נ"ח שכ' והך מילתא להניח ידו על המזוזה אין לו מקור בש"ס רק בשו"ע יו"ד סימן רפ"ה בהג"ה בשם מהרי"ל וכוונתו ככוונת התוס' בברכות שם דאין לו מקור בש"ס שצריך לעשות כן דמ"ש בע"ז י"א א' חזא מזוזתא דמנח אפיתחא אנח ידיה עלה מעצמו היה עושה כן ולחנם תפסו עליו חכמי לב ה"ה מהרי"צ מעקלענבורג בסדורו עיון תפלה מ"ת בברכת מזוזה ובס' אשי ישראל למס' שבת י"ד א' והר"ר מ"ש בצופה להמגיד שנה ח' גליון מ"ו הערה י' ואמרו כולם שנעלם מהגרעק"א ד' הגמרא דע"ז שם ואנכי לא כן עמדי וא"כ בנידון דידן נמי העומדים שם אומרים משמע שמעצמן נהגו כן ולא חיוב מדברי חכמים ולא דמי לההיא דיבמות ק"ו ב' שהביא השם חדש דהתם מקרא דרשינן ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ועיין ש"ך יו"ד סי' רס"ה סק"ג בנידון הִכְנַסתו.

חק. כ"ה לפנינו בגמרא אבל בנדפס וחוק וכ"ה בירושלמי פ"ט דברכות.

חי חלקינו צורינו צוה כ"ה בנדפס וכ"ה בירושלמי שם ולפנינו בגמרא חי חלקינו צוה ועיי"ש בירושלמי דליתא למען בריתו אשר שם בבשרינו.

בחי' הרשב"א שבת שם כתב וא"ת מנ"ל באברהם שנתקדש מן הבטן י"ל דדילמא קים להו דילפינן לה בג"ש דידיעה ידיעה באברהם כתיב כי ידעתיו ולהלן כתיב בטרם אצרך בבטן ידעתיך עכ"ל ורבינו כתב כאן קידש מבטן כל הצדיקים כו' אולם התוס' במנחות ד' נ"ג ב' כתבו שפי' במדרש דכתיב באברהם כי ידעתיו וכתיב בירמיה כו' א"כ מבואר במדרש הגז"ש שכתב הרשב"א ול"ז למצוא המדרש כעת.

בנדפס כתב המסדר וז"ל ולי בנימן צעיר נראה לפרש ידיד זה יעקב שנתקדש מבטן אמו כדאיתא בב"ר ויתרוצצו הבנים בקרבה לשון ריצה היתה עוברת במדרשו של שם ועבר ויעקב היה מפרכס לצאת היתה עוברת בבית ע"ז עשו מפרכס לצאת. וחוק בשאירו שם שנולד מהול דאמרינן בב"ר פ' פ"ג ושני לאמים ממעיך יפרדו אמר רבי ברכיה מיכן שנולד מהול. וצאצאיו חתם באות ברית קודש מה שאין כן בבני אברהם ויצחק שהרי כפרו במילה בני עשו וישמעאל ע"כ והנה מש"כ פ' פ"ג ט"ס וצ"ל פ' ס"ג ועיקר פירושו עיין או"ז סי' ק"ז ובערוך ערך ידיד בשם רב שרירא. ובהגהות יד שאול ליו"ד ריש סי' רס"ה כתב עיין תשובת הגאונים הנד"מ בברלין סי' פ"ט שפי' ידיד מבטן זה יעקב כו' ולא העיר מהנ"ל.

עיין בב"י יו"ד סי' רס"ה שכ' ע"ש המרדכי סוף יומא דמה שהורגלו לברך על הכוס הוא מטעם שאין אומרים שירה אלא על היין ודוחק. שם חדש. ועיין בס"ס כורת הברית בקונטרס דברי שלום אות כ"ה שכתב שם ג"כ שהוא רק סמך בעלמא להמנהג דשאר שירה לכ"ע בלא יין עיי"ש אולם רבינו כתב שהוא מתוך חביבות המצוה והוא כמ"ש בשבת ק"ל א' כל מצוה שקיבלוה בשמחה כגון מילה, והרמב"ם בתשובה בספר קובץ תשובות הרמב"ם סי' ע"א שכתב שם תשובה אין הברכה צריכה כוס ע"כ ר"ל בימי התענית ובאופן השאלה אם אירע מילה ביו"כ או ת"ב אבל בשאר הימים מודה לדברי רבינו וסיום ד' הרמב"ם שם ולכן אין מביאין כוס כלל כו' ר"ל אפי' שלא לברך בפה"ג רק לברך כורת הברית כלשון השאלה שם א"צ. ועיין יד שאול יו"ד סי' רס"ה אות ד'.

בנדפס כתוב כאן ולי בנימן צעיר נראה דאין אנו חוששין משום ערוה בכך כי היכי דלא חיישינן בצואתו כדאמרינן בסוכה [מ"ב ב'] קטן האוכל כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ד' אמות דעד שאינו אוכל כזית דגן לא איקרי צואה ה"נ לא מיקרי ערוה שהרי הבא על הקטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אינו נהרג עליה ואפילו היא בתו או אחותו או אחת מכל העריות שבתורה [נדה מ"ד ב'] א"כ י"ל כיון דנפקא לה מתורת ערוה בהאי נפקא נמי בהאי גוונא ועוד דאמרינן בברכות לענין קריאת המיטה [כ"ד א'] אם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר לקרוא ק"ש דאין בהם משום ערוה וספק בידי עד יבא מורה צדק עכ"ל וכ"כ העיטור הל' מילה ריש ח"ד ויען ששם כתוב בקצרה ובשיבוש ראיתי להעתיק לשונו כפי מה שכתב התניא רבתי סי' צ"ד ע"ש וז"ל כתב בעל עשרת הדברות ז"ל כו' קטן לא בריר מילתא שפיר דאיכא דמדמי ליה לצואה דלא מפרשינן מינה עד שיאכל כזית דגן ולא צריך למכסייה ואיכא מ"ד דלא דמי לצואה וצריך למכסייה ומסתברא דלא הוי ערוה עד שיהא ראוי לביאה כדגרסינן בק"ש היה ישן במטה ובניו וב"ב בצדו לא יקרא ק"ש אא"כ טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו וב"ב קטנים מותר עכ"ל ועיין שו"ע או"ח סי' ע"ה ביאור הגר"א סק"י. והטור יו"ד סי' רס"ה שכתב וי"א שצריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה כוונתו לשיטת רבינו הרא"ם כאן ודלא כהב"י שם שכ' דהי"א היא דברי רבינו יונה בס"פ מי שמתו ועפי"ז כ' במכשירי מילה ליישב לשון הטור אחרי דגם רבינו יונה מודה בזה כמש"כ הב"י א"כ מנו י"א ע"ש והובא הס' מכשירי מילה בדברי ספר כורת הברית ליו"ד סי' רס"ה ס"ק נ"ג ואין התחלה כלל לקושייתו וכבר כתב בס' ברכ"י ליו"ד סי' קע"ט דין י"ד שכפי הנראה לא היה להב"י ס' יראים כי אם כת"י כי הנדפס נדפס שנת שכ"ו אחר שכבר נתפשט הב"י בעולם ונדפס כמה פעמים.

המברך אומר כו' הוא כגי' היש ספרים שכתבו הרשב"א והריטב"א בחידושם שכתוב בהן המל אומר על המילה והמברך אומר למול את הגרים וכ"כ הרב בעל ההלכות ז"ל דתרתי תקינו חחילה וסוף כשאר המלות עיי"ש ספי"ט דשבת וכ"ה לפנינו בגמרא אבל התוס' בפסחים ז' ב' ד"ה לא סגיא כתבו המל גרים מברך למול את הגרים שהמברך חייב למול כמו האב המל ועיי"ש במהרש"א שכ' עדה"ת דכ"ה בהדיא בברייתא בס"פ ר"א דמילה במל את הגרים דמברך למול כו' עיי"ש ונראה שכיון לגי' הרי"ף שם וכ"ה בספרים מדוייקים המל את הגרים אומר אקב"ו למול הגרים ולהטיף כו' בא"י כורת הברית ולאחר המילה אינו מברך כלום ועיין בכ"מ פ"ג מהל' מילה ה"ה שהניח בצ"ע לשון הרי"ף שם שמסיים ובתר דמהיל ליברך למול כו' ובאמת הוא לשון הבה"ג דף כ"ד ג' (ד' ווארשא) ד"ה פסק ובה"ג לשיטתו דמברך שתים וכ"כ בהגהות יד שאול ליו"ד סי' רס"ח ס"ה אך לא ראה שהוא שאלת הכ"מ.

המוסגר הוספתי מהנדפס. ומשכ"ר בני א"י מוהלין במים האשכול בהל' מילה כתב אנשי מזרח מוהלין על המים כו' ועיי"ש בנחל אשכול שכ' וז"ל בני בבל נותנין הערלה במים ובני א"י בעפר עיין אבודרהם ושערי צדק ובהגמי"י מוחלפת השיטה עכ"ל וכ"כ הגרד"ל בביאור פדר"א פכ"ט בהגהות אות י' דט"ס הוא מש"כ בהגמי"י דבני בבל נוהגין בעפר כמבואר בכל המקומות שהביא שם בני מזרח במים ובני מערב בעפר ובני מערב הן בא"י עיי"ש.

כוונת רבינו בפי דלא נימא הפי' מוהלין במים היינו למצוץ דמי המילה ולשפוך הדם על המים אבל הערלה משליכין בעפר מש"ה פי' רבינו משליכין הערלה במים ומינה דבבני בבל שמוהלין בעפר פי' ע"כ נותנין הערלה בעפר וכלשון הפדר"א פכ"ט מכאן אמרו חכמים מכסין את ערלת הדם בעפר הארץ עכ"ל ולשון ערלת הדם הוא מגומנם ונראה דצ"ל שם את הערלה והדם בעפר כו' ודלא כמש"כ הנו"ב מ"ת חיו"ד סי' קס"ב וז"ל שבדברי הגאון [רב יהודאי שהביא הטור יו"ד סי' רס"ה] לא נזכר ליתן הערלה בעפר רק למול על העפר והיינו הדם יזוב על העפר וזה שנהגו לתת הערלה בעפר אינו מדברי הגאון כו' עכ"ל ולשון העיטור הוא במתא מחסיא מנהג למהול במים כו' ונופל דם המילה על המים כו' ועיי"ש בהעיטור שהביא לשון הפדר"א מכסין את הערלה בעפר ולא זכר שם הדם והוא נכון בפדר"א ערלת האדם ודע דחסר בעיטור תיבות דכתיב וארחצך במים לראיה לבני מזרח שמוהלין על המים עיי"ש.

ופי' ממ"ש אין מים בו סומכין שלא לימול על המים רק להשליך לעפר כמו לבור כרוי בעפר לשון הגרד"ל בביאורו לפדר"א פכ"ט אות נ"ב. וראיתי להעיר כאן עמש"כ בספר פענח רזא שמות כ"ד ו' עה"פ וישם באגנות וז"ל פרש"י להזות עליהן שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים וקשה דבחולין ויבמות אמרו אבותינו מלו ולא טבלו וי"ל דהתם אבותינו אברהם יצחק ויעקב קאמר, מהר"ר יעקב עכ"ל. ותמהני דביבמות מ"ו ב' נראה להדיא דאבותינו היינו בימי משה כשיצאו ממצרים וקבלו התורה ודברי רש"י הם דברי ר' יהושע דאמר התם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה ור' אליעזר היא דאמר התם דאבותינו מלו ולא טבלו ול"ל דאין הזאה בלא טבילה עיי"ש בתוד"ה ור' יהושע: