תועפות ראם שפט

הענבים. בנדפס כתוב העצים ויפה הגיה שם הש"ח שצ"ל הענבים ופי' דכוונת רבינו לאפוקי כרם זית וכד' הגמרא דברכות ל"ה א' כרם זית איקרי כרם סתמא לא איקרי.

כלאים כלאים לוקה כצ"ל ובנדפס כתוב אח"ז ואמרינן הא מני ר' יאשיה היא דאמר דאיכא תרי גווני כלאים ע"כ ותמה הש"ח דאדרבה אמרו בגמ' שם לעולם רבנן ומילתא אגב אורחא קמ"ל דאיכא ב' גווני כלאים ולאפוקי מדר' יאשיה כו' אולם לפי הכת"י כאן שפיר כ' רבינו למדנו דאיכא תרי גווני כלאים כר' יאשיה ועז"א הברייתא לאפוקי מדר' יאשיה. ודע דבס' בית יהודה למהריב"ן הניח בצ"ע פרש"י שם ד"ה לעולם רבנן כו' דמנ"ל לרש"י לפרש כן דילמא ה"ק לעולם בבת אחת ורבנן ובאמת אינו חייב אלא אחת ואי קשיא פשיטא ומאי כלאים כלאים דקאמר הא קמ"ל דאיכא ב' גווני כלאים ולאפוקי מדר' יאשיה ובאמת אינו חייב אלא אחת. ול"נ דרש"י הוכיח פי' מלשון הגמרא ומילתא אגב אורחא קמ"ל דקשה והלא זהו עיקר חידוש הברייתא דבלא"ה פשיטא ומאי מילתא אגב אורחא דקאמר מש"ה פרש"י לעולם רבנן ובב' התראות דהשתא אשמעינן בברייתא עיקרא דמילתא דעל ב' התראות חייב ב' מלקיות ואע"ג דמתניתין היא נזיר שהי' שותה כו' מ"מ בכ"מ שונה בברייתא מה ששנינו במשנה אלא דהוה קשיא לן למה לא שנה בברייתא באותו ענין ששנה במשנה כמש"כ התוס' ע"ז שפיר משני דמילתא אגב אורחיה קמ"ל כו' ומה שאמרו בגמרא בלשון זה מילתא אגב אורחא קמ"ל י"ל דהכי משמע להו לשון הברייתא דתנא כלאים כלאים ב' זימני.

כלאים. כרמך וכלאים לבד כרמך לא תזרע חרצן היינו כרמך וכלאים לבד היינו חטה ושעורה כ"ה בנדפס ועיין חולין פ"ב ב' תוד"ה ולאפוקי והמרדכי ספ"ק דקדושין הביא דברי רבינו הרא"ם בס"י עיי"ש.

הלמ"מ. עיין שו"ת חו"י סי' קצ"ב ומשכ"ר ושמעתי כו' כן פרש"י מנחות ט"ו ב' בל"א.

והענף. נראה דצ"ל והענב וכלשון רש"י שם ובנדפס כתוב בזה"ל שהפרי בראש השבולת והענף כעין אשכול בראש הגפן וכ"כ רבינו לעיל סי' ע"ו שהאוכל תלוי בראשם כאשכול בכרם ועפי"ז נראה להגיה תיבת בראש שצ"ל כראש ותו ל"מ והריא"ז ספ"ק דקדושין כ' ויש מגדולי החכמים שאומרים שה' מיני תבואה אינם אסורין עם החרצן משום כה"כ אלא מד"ס ואפי' בארץ וקנבוס ולוף אסורין עם החרצן מה"ת כמו מה' מיני תבואה עכ"ל ופי' כמו מה' מיני תבואה כמו ב' מינים מה' מיני תבואה זע"ז שאסור מן התורה משום כלאי זרעים והש"ח כ' ע"ד הריא"ז ולא זכיתי להבין סוף דבריו שכ' כמו מה' מיני תבואה כיון שכבר כ' שה' מיני תבואה אינן אסורין מה"ת עכ"ל ולפמש"כ א"ש. אולם דעת רבינו דלא כגדולי החכמים וכ"כ לעיל סי' ע"ו והנה רבינו לא זכר דין ירק משמע דס"ל דבירק ב' מינין עם חרצן אינו אסור מן התורה וכן נראה מהטעם שכ' רבינו ודלא כהרמב"ם פ"ה מהל' כלאים ה"ב ועיי"ש בכ"מ שהתוס' במנחות ט"ו ב' והר"ן בפ' ראשית הגז חולקים על הרמב"ם בירק.

אלא בחובת הזורע. הסמ"ג לאוין ר"פ הביא דברי רבינו וכ"כ המרדכי ספ"א דקדושין בזה"ל כ' רא"ם בספר יראים וכן לראב"ן נראה כו' ודברי הראב"ן הוא בספרו סי' נ"ג והמצפה איתן בהגהותיו למנחות ט"ו ב' לא הביא שם ד' הסמ"ג והמרדכי וכן דעת הרמב"ם כהספר יראים כמש"כ הכ"מ ספ"ח מהל' כלאים דלא כהרא"ש בהל' כלאים סי' ד'.

רבא. לפנינו שם אמר אביי ובפסחים כ"ה א' אמר רבא ולשון הנדפס הוא כדאמרינן בפ' כל הבשר כו'.

בעשייתם ובאיסור גידולם. פי' בעשייתם היינו איסור זריעה שלא לזרוע כלאי הכרם בחו"ל ובאיסור גידולם היינו אחר שגדלו אסורין באכילה ובהנאה וכמשכ"ר לעיל סי' ע"ו ותולדות כלאי הכרם כו' דכלאים בחו"ל גזרו רבנן כו' והתם באיסור אכילה והנאה קאי וכן פי' הש"ח.

אלא באכילה. בנדפס אפילו באכילה וכצ"ל כאן כמבואר בחולין קט"ו א' שרמז רבינו ובמשנה רפ"ח דכלאים.

מדאורייתא כו' עד כדתנן ליתא בנדפס ולכן פי' שם הש"ח ומה שהוצרכנו תוספת מאתים וכו' פי' מה שהוצרכנו תוספת מאתים הוי נמי תולדות כלאי הכרם דאיסורו מדרבנן ומייתי רבינו ראיה מדתנן פ"ז דכלאים ואם אירעו אונס מותר ומדשרי במקום אונס ש"מ דמדרבנן הוא איסור תוספת מאתים אלא דמה שסיים רבינו ובלא תוספת מאתים לכל הפחות ע"ז כ' הש"ח שם כעת לא מצאתי מי שפי' כן ומסתמיות הר"מ והפוסקים שכ' מותר בסתם כלשון המשנה משמע מותר לגמרי אפי' הוסיף במאתים מטעם שאינו מקדש אלא לרצונו ועוד לא זכיתי להבין דברי רבינו דאם הוא דוקא בלא תוספת מאתים הוא דמותר מאי אריא אם אירעו אונס אפי' בלא אירעו אונס נמי אם לא הוסיף במאתים מותר כו' ודברי רבינו צל"י עכ"ל אולם כאן בהכת"י שפתי רבינו ברור מללו ומה שהוצרכנו תוספת מאתים מדאורייתא אבל מדרבנן מתסרי בלא תוספת מאת ים וע"ז הביא ראיה מהמשנה דכלאים אם ארעו אונס מותר וכיון דמשתרי במקום אונס שמעינן דמדרבנן קאמר ובלא תוספת מאתים לכה"פ ובאמת לפמש"כ התוס' בב"ק ק' ב' ד"ה נתיאש אינו ראיה כלל דאע"פ שהוסיף מאתים מותר וטעמא יש לומר משום דכתיב לא תזרע כרמך משמע זריעה דניחא ליה עיי"ש וכ"כ התוס' ביבמות פ"ג ב' ד"ה אין וכן בפ"ה דכלאים מ"ז הזורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר והיינו נמי כהך מתני' שכ' רבינו דאם אירעו אונס מותר ולדעת רבינו בכולם צ"ל שאין איסורן כ"א מדרבנן להכי שרי ועיין מנחת חינוך מ' תקמ"ט שכ' בזה"ל והנה אף דמבואר בש"ס דילפינן מקרא המלאה וכו' דזרוע ובא כו' הוסיף מאתים ל"ד דשיעור זה של מאתים הוא רק דרבנן ואסמכוה אקרא והרהמ"ח שכ' מפי הקבלה שהוא במאתים ל"ד דהוא אסמכתא עיין ברמב"ם פט"ו מהל' מ"א וז"פ עכ"ל ובאמת אינו פשוט ולדעת רבינו היראים כאן הוא דאורייתא ואע"ג דמבואר נדרים נ"ח א' וכ"ד שאין לו מתירין כו' וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים שיעור וזהו דעת הרמב"ם רפט"ו מהל' מ"א וגם רבינו הרא"ם ע"כ הכי ס"ל מ"מ י"ל דשאני הך דהוסיף בה מאתים דהנה רש"י פי' בפסחים כ"ה א' ד"ה כמעביר עציץ נקוב בכרם כו' לא הוסיף מאתים אלא פחות כל שהוא מותר דיש בו כדי להעלות באחד ומאתים כו' וכן פרש"י בחולין קט"ז א' שהוא מטעם ביטול אחד במאתים וא"כ לפרש"י כיון דכל עיקר דין ביטול כלאי הכרם בא' ומאתים דרבנן בודאי גם הוסיף בה מאתים דרבנן הוא דאסור ואם יש בה לבטל בא' ומאתים אף מדרבנן שרי אבל הגאון מהר"ש לאנדא בשו"ת נו"ב מ"ת חיו"ד סי' נ"ה פי' דלא כפרש"י אלא דלא הוסיף בה מאתים מותר היינו מטעם דכל דבר מועט שהוא חלק פחות ממאתים לא נחשב גידול כלל ואינו בכלל מלאה עד שגדול יותר מחלק מאתים ולא מתורת ביטול שיהיו מאתים של גדולי היתר מבטלין גידולי האיסור אייתינן עלה עיי"ש וא"כ לפי' זה שפיר י"ל כמשכ"ר דמדאורייתא והיינו מפי הקבלה ממש הוי בכלל מלאה הוסיף מאתים אבל דבר מועט שהוא חלק פחות ממאתים לא נחשב גידול כלל אבל מדרבנן גם בפחות הוי גידול ומיתסר ודברי רבינו הרא"ם מוכרחין לפי מה שפי' בתוס' ישנים נדרים נ"ח א' שאר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט וז"ל הת"י פי' הרר"א [והוא הרר"א ממיץ] כגון פירות ששית שנכנסו בשביעית וגדלו משהו וצריכין ביעור כפירות שביעית דגידולי איסור חשיבי ומבטלי לעיקר דהיתר אבל לאכילה כגון לאחר ביעור בפירות שביעית שנתערבו בפירות דהיתר אינו אוסר במשהו אלא בנ"ט כשאר איסורין עכ"ל והקשו שם בתוס' מהך דהמעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור לא הוסיף מאתים מותר אלמא דגדולי איסור אינם אוסרין במשהו אבל באמת רבינו לשיטתו בס' יראים כאן דהוסיף מאתים אסור מן התורה אבל מדרבנן מתסרי בלא תוספת מאתים ודמיא ממש לשביעית שאמר ר"ש.

שצלצלה לפנינו שעילעלה וכ"ה בנדפס.

מתורת כרם. בנדפס איתא וכמה ירחיב הכרם ויצא חרבנו מותרת כרם ומותר לזרוע כו' ועיין שם חדש שכ' שם להגיה וכמה יחריב הכרם כו' והוא ברור להגיה כמבואר כאן אך משכ"ש הש"ח עוד עמש"כ רבינו ויהיה חורבנו מותרת כרם ומותר לזרוע כו' אמאי קרי לי' מותר כרם שהרי במותר חרבן הכרם אסור לזרוע לכתחילה כדתנן בפ"ז מ"ג כו' אינו מדוייק ופשוט דט"ס בנדפס וצ"ל כמש"כ כאן ויצא חרבנו מתורת כרם כו'.

כדי יניקת הזרע. פי' ג' טפחים כמשכ"ר לעיל ס"ס ע"ו, והנה רבינו לא הביא כאן מה ששנו במשנה רפ"ו דכלאים להרחיק מגפן יחידית כדי עבודת הגפן שהוא לת"ק ששה טפחים לכל רוח ולר"ע שלשה ובספ"ג שם אמרו של גפן יחידית נותנין לה עבודתה ששה טפחים והיינו כת"ק דר"ע וי"ל משום דבירושלמי ספ"ד דכלאים והביאו הר"ש שם פ"ב מ"י אמר ר' ישמעאל אין עבודה לגפן יחידית וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל וא"כ בחו"ל אין דין עבודה לגפן יחידית מש"ה אמר רבינו מה דתנן רפ"ז דכלאים המבריך כו' דכ"ע מודו בה ובזה יש לסתור מש"כ בהגהות פורת יוסף בשס"ח ד' ווילנא לב"ב י"ז ב' עמש"כ בהג"א פ"ב דב"ב סי' ד' בגפן יחידי די לו בג' טפחים שלא יתערבו למעלה וכן בתוס' שם י"ט א' ד"ה המבריך וד' ל"ז ב' ד"ה אינו וד' פ"ב ב' ד"ה וזורע וכ"ז הוא נגד ההלכה דבעינן ששה טפחים כת"ק דר"ע וכ' ע"ז בפורת יוסף שם ליישב דכוונתם בחו"ל וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ור"ע ס"ל ג' טפחים עכ"ל ולפי הנ"ל ז"א דא"כ הו"ל לפסוק בחו"ל כר' ישמעאל דמיקל טפי דאין עבודה כלל לגפן יחידית וע"כ דבא"י קיימי וס"ל דהלכה כר"ע כמש"כ הגרש"ש בב"ב פ"ב ב' עיי"ש והש"ת באמת תמה על היראים דמיירי בגפן יחידית שכל הגפן נראית ואינה טמונה בארץ כלל היאך סגי לי' בג"ט מאחר דבעי ששה טפחים כדין עבודת גפן יחידית כהירושלמי רפ"ז דכלאים המבריך וכו' אבל אם היה הראשון נראית נותן ו' טפחים כו' וכן תמה על ר"ת בס' הישר בד"ז ח' שכ"כ והנ"ל כתבתי.

בחטה כו' דברי רבינו צע"ג במה שמחלק בין חטה לשאר זרעים והלא בב"ב י"ט א' פריך הגמרא למימרא דזרעים לצדדין קא משתרשי והא תנן כו' ולא אמרו לתרץ דזורע את הצדדין מיירי בחטה דוקא ומתני' דלא יחפור מיירי בשארי זרעים אע"כ דסתמא קתני בכולהו זרעים ול"ש חטה משארי זרעים ועיין קדושין כ"ו א' תוד"ה קרקע ותימא דהא חטה נמי יונקת ג' טפחים כדמוכח בשמעתא דערוגה בפ' ר"ע וי"ל כו' וכ"כ שם הריטב"א בחי' שלא כדברי רבינו שתי' תמיהתם במה שמחלק בין חטה לשארי זרעים: