תועפות ראם שפח

כל שני מינין לבד אדם. שפתי רבינו ברור מללו דלא כהרמב"ם פ"ט מהל' כלאים ה"ז וח' ובפיה"מ פ"ח דכלאים מ"ב שאין חייבין מלקות על לא תחרוש בשור וחמור יחדו אלא על שני מינין אחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור אבל אם שניהם טמאים או שניהם טהורין אין שם איסור מן התורה אלא מד"ס וע"ד רבינו הרא"ם כל שני מינין לבד אדם אפי' שניהם טמאים או שניהם טהורים חייב מלקות וכן כתב הרא"ש בהלק"ט הל' כלאים סי' ה' דאין דברי הרמב"ם נראין דמתניתין כוללת יחד טמאה עם טמאה טהורה עם טהורה טהורה עם טמאה טמאה עם טהורה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג אלמא שכולן שוין באיסורן טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה כמו טמאה עם טהורה, והסמ"ג לאוין רפ"ב כ' דברי הרמב"ם וכ' אח"כ ויש לה"ר לדבריו מדתניא בתוספתא דכלאים לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד מפני שמנהיגים זא"ז. עשה כן ר"מ מחייב וחכמים פוטרין פי' ממלקות אבל אסור הוא שהרי לא יקשור דרישא ד"ה הוא עכ"ל ור"ל כמש"כ הרדב"ז בחי' לרמב"ם פ"ט מהל' כלאים ה"ח וז"ל והלא הקשירה הוי חיבור לד"ה ואמאי פטרי לי' רבנן א"ו משום דהוי שני מינין טמאין ולא חייבה תורה אלא דומיא דשור וחמור והסמ"ג הביא דברי תוספתא זו ראי' לדברי רבינו הרמב"ם והגרי"פ בתוס' רל"צ ה"ר לדעת הרמב"ם מהתוספתא פ"ד דכלאים דחכמים פוטרים בב' מינים הואיל ששניהם שווין לענין שהם טמאים והוא ממש ראיית הסמ"ג וכמש"כ הרדב"ז ועיין ביש"ש פ' הפרה סי' מ"ו אולם לפ"ד רבינו היראים כאן רבנן דפטרי ה"ט שאין כאן כ"א שקושרין יחד סוס ופרד והוא מנהיג בלא מלאכה ואין כאן חיוב מה"ת אבל אם היו מנהיגין שום דבר כשהם קשורין לד"ה חייב ואע"ג ששניהן טמאים דלא כהרמב"ם וכבר תמה הווי העמודים על הסמ"ג שה"ר מהתוספתא לדעת הרמב"ם דבעי אחד טמא ואחד טהור ולא זכר דברי רבינו הרא"ם. עוד כ' הסמ"ג אח"ז וז"ל ועוד שנינו בכלאים בהמה עם בהמה וחיה עם חיה בהמה עם חיה וחיה עם בהמה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה טהורה עם טהורה טמאה עם טמאה אסורין לחרוש למשוך ולנהוג עכ"ל והרדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם ז"ל סי' פ"ה כתב בזה"ל והסמ"ג כ' דיש לה"ר לדברי הרמב"ם מהתוספתא וממתני' דכלאים עכ"ל וכ"ה לשון הב"י לטוי"ד סי' רצ"ז וביאור הראי' מהמשנה לדעת הרמב"ם פי' הקול הרמ"ז במשנה דכלאים שם דהוא מדהפך הסדר המחוייב להסדר דהיינו להשנות בתחילה השווין זע"ז וכמו שהתחיל בהמה עם בהמה וחיה עם חיה וכו' והיא ראיה מוכחת דבהמה עם בהמה וכו' עד וטהורה עם טמאה הוא איסור דאורייתא אבל משם ואילך דהיינו ב' בבי בתראי אין בהם אלא איסור דרבנן ובהכי דייקא עכ"ל והברכ"י ליו"ד סי' רצ"ז הביא ד' הרמ"ז עיי"ש ודוחק הוא לפרש במשנה אחת דב' בבי בתראי אין בהם אלא איסור דרבנן וסכינא חריפא הוא דקמפסקא למתני'. והנראה בעיני לפרש [כפי גי' הסמ"ג במשנה וכמש"כ הרמ"ז] דכולהו מדאורייתא קאמר וסייעתא להרמב"ם עפמש"כ השעה"מ בפ"ט מהל' כלאים ה"ה דבהמה עם חיה אפי' בשניהם טהורים לוקה מה"ת אף להרמב"ם וז"ש במשנה בהמה עם בהמה כו' עד טמאה עם טהורה ואח"כ אמרו טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה וקאי עמ"ש מקודם בהמה עם בהמה וחיה עם חיה דכששניהן בהמה או חיה בעינן אחד טמא ואחד טהור ואח"כ אמרו טהורה עם טהורה טמאה עם טמאה וקאי עמ"ש בהמה עם חיה וחיה עם בהמה דבהן לא בעינן אחד טמא ואחד טהור דאפי' שניהם טהורין או טמאין חייב מה"ת כמש"כ השעה"מ לדעת הרמב"ם ובהכי דייקא לשון המשנה כסדר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. אולם לפי גירסתינו במשנה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה אין לפרש כן ומש"ה כ' הרא"ש הנ"ל דאין דברי הרמב"ם נראין דמתניתין כוללת יחד כו' ועיין בחי' מהרד"ם לסה"מ ל"ת רי"ח שכתב שמקושיא זו נשמר הרמב"ם בפיה"מ שלו כו' וכבר קדמו בזה בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם ז"ל סי' פ"ה עיי"ש שהרמב"ם דקדק לפרש סדר המשנה עד טמאה עם טהורה ולא עד בכלל איירי בהרבעה ומן טמאה עם טהורה ואילך איירי לענין כלאים דחרישה ומשם אמינא תברא למה שחידש השעה"מ בדעת הרמב"ם דלפ"ד הול"ל במתני' בהמה עם חיה וחיה עם בהמה אצל טמאה עם טהורה דגם בהם יש תוספת על איסור הרבעה שהם אסורין לחרוש כו' ולהדיא פי' הרמב"ם בפיה"מ שם וז"ל כשאמר כלאי בהמה אינן אסורין אלא מלהרביע אמר שאינו זה אלא לבהמה עם בהמה או חיה עם חיה ושאר מה שיסדר אבל בהמה טמאה עם טהורה כו' יש בה תוספת על איסור ההרבעה כו' וברור דמש"כ הרמב"ם בפי' ושאר מה שיסדר דהיינו בהמה עם חיה כו' הרי להדיא דלא כהשעה"מ.

והיושב קרון. כ"ה בספרי אבל בנדפס כתוב והמושך כו' ר"מ פוטר במושך ואינו נראה וכדברי הכת"י שלפנינו כ"ה בב"מ ח' ב' ומשכ"ר ולא קי"ל כוותי' כ"כ הרמב"ם פ"ט מהל' כלאים ה"ט ועיי"ש ברמב"ם שכ' ואפי' מאה שהנהיגו כלאים כאחד כולן לוקין ואע"ג שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' שבת הט"ו כר' יהודה ור' שמעון דפוטרים בזה יכול וזה יכול צ"ל כמש"כ המק"ח בביאוריו לאו"ח סי' רס"ו דלא ילפינן לאו מקרבן דבכל עבירות שנים שעשאוהו חייבין עיי"ש ועיין בפנ"י שבת ד' צ"ג והוא דלא כמש"כ בס' הנד"מ פ"מ לירושלמי להגאבד"ק יאנאווא במס' כלאים פ"ח ה"ב דמש"ה אפיך שמואל ותני וחכמים פוטרין את היושב בקרון ור"מ מחייב משום דס"ל לר"מ שבת צ"ב ב' זה יכול וזה יכול חייב עיי"ש שפי' פי' חדש אשר לא שערוהו הראשונים ובמח"כ ז"א ויטול את חידושו. ועיין בטור יו"ד סי' רצ"ז שכ' דמסקנת הרא"ש ז"ל כדברי ר"א שכ' שהוא לוקה ותמה ב"י שם שאינו יודע מסקנתו והק"נ בעירובין פ"ד סי' ג' כתב על הב"י שנעלם ממנו ד' הרא"ש בעירובין שם עיי"ש ואני אומר דדברי הרא"ש דשם לא מכרעא מידי למחלוקת הר"י והר"א עיין בב"י יו"ד שם ובב"ח טעם מחלקותן דמש"כ הרא"ש בעירובין שם דהיושב בקרון דמי כאילו רוכב על הבהמה אין זה אלא לענין איסור שבת דרוכב בודאי אסור משא"כ לענין כלאים עדיין מחלוקת ברוכב גופה אי לקי או לא ואי משום שהרא"ש הביא לשון המשנה היושב בקרון סופג את הארבעים לאו מידי הוא דהיינו רישא דמתני' ועכ"פ מינה נשמע דהיושב בקרון כאילו רוכב על הבהמה והב"ח שם כ' ע"ד הטור וז"ל ולפי שהרא"ש הביא דעת הרי"ף באחרונה כתב רבינו שכך היא מסקנתו ותימא דבחו"מ סי' קצ"ז כתב רבינו בהיפך כו' ויש ליישב דודאי לענין ממון ס"ל להרא"ש דדינא הכי הוא דלא קנה אבל לענין כלאים דאיסורא הוא חשש לחומרא והיתה מסקנתו כהרי"ף דפסק דלוקה עכ"ל ובזה יש ליישב גם ד' התוי"ט בפ"א דב"מ מ"ב שהאריך שם להוכיח דדעת הרמב"ם דרוכב לא קני וכדעת הב"י שהבין ג"כ בדברי הרמב"ם דברוכב בעי מנהיג ברגליו דוקא והיינו כשמואל ובס' משנת חכמים תמה עליהם דהרי להדיא פסק הרמב"ם בפיה"מ פ"ח דכלאים ובחיבורו דלא כר"מ ועם ד' הב"ח א"ש דדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש ודו"ק.

לשון המשנה שלפנינו לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך כו' ובנדפס חסר עיקר המשנה.

אע"פ שאין כאן מלאכה. עיין שבת נ"ד א' תוד"ה והתנן כו' א"נ י"ל דחשיב משיכה מה שנושאים שניהם את החבלים וזהו דעת רבינו כ"כ השם חדש ועיין בט"ז יו"ד סי' רצ"ז סק"ה שפי' שם מש"כ המחבר סעי' י"א או הנהיגם כאחד פי' שעושין שום מלאכה או משא החבל שנושאים ביחד עיי"ש ושם בבית מאיר כ' ע"ד הט"ז בזה"ל עיי"ש בפיה"מ להרמב"ם פ"ח מ"ב מבואר להדיא דלא כוותי' כי ז"ל ולמשוך בהם העגלה או האבן או כדומה לו ולהנהיג שיקשרם ביחד ויוליכם וזה ענין לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ר"ל לחבר ביניהם וליחדם על איזה דרך שיהיה עכ"ל וכן אני אומר ע"ד רבינו היראים דלא ס"ל מש"כ התוס' בשבת שם והרא"ש שם דמה שנושאין את החבל חשיב כמו משיכה וראיתו שם ממ"ש בירושלמי פ"ח דכלאים רב אמר מפני שנושאין את החבל שבנתיים ורבינו פסק כר' יוחנן בירושלמי שם כמש"כ הד"ח בהל' כלאים דמשמע דלר"י חבל לאו משוי הוא ולא קאסר אלא בקשורין יחד בקרון משום דזה נושא עצלותו כו' ומה שהקשו שם בתוס' דא"כ יהא אסור להוליך ולהזיז ממקומו שור פסוה"מ דחשיב כשני מינים כו' ולפמשכ"ר דלחכמים דר"מ אינו אלא מדרבנן בודאי לק"מ דבשור פסוה"מ דאי אפשר שלא יוליכו אותו ממקום למקום לא אסרו ביה רבנן ואף לר"מ דמחייב י"ל כמש"כ האו"ז הל' כלאים סי' רצ"א דלהשקותה לצורכה מותר עיי"ש וא"כ דעת רבינו כרבינו אפרים שכ' האו"ז שם ועיין בסמוך אות ו'.

עיין מש"כ לעיל אות א'.

ור"י מתיר. בירושלמי פ"ח דכלאים הגי' ר"מ מתיר וכ"כ הרא"ש הל' כלאים סי' ז' ובפ"ה דמס' שבת וט"ס שם בהרא"ש ותיבת במסייעו נמשך למטה וכצ"ל ובמסייעו אם היה בין במעלה בין בירידה הכ"מ שאסור ועיי"ש בק"נ שכ' ה"ג כו' ולא כיון יפה, וראיתי להרדב"ז (מכ"י) הנדפס בהרמב"ם ד' ווארשא פ"ט מהל' כלאים ה"ז שכ' שם עמש"כ הרמב"ם אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג דר"ל כגון שלוקח חבל הפרה וחבל החמור בידו ומושך או מנהיג אותם יחדיו כו' וכ"כ רבינו אפרים שהרוכב בסוס לצוד ומושך בחבל הכלבים אצל הסוס שהוא לוקה משום מנהיג בכלאים דבהנהגה לבד שמנהיגם זע"ז לוקה אפי' אם אינם קשורים ע"כ וזה דעת רבינו עכ"ל ולא נהירא דדעת הרמב"ם דלא כרבינו אפרים ועיין בס' חרדים פ"ה מל"ת התלוים בידים כל היום שכ' שם דיש ארבע דיעות בדין זה. א) דעת הרמב"ם פ"ט מהל' כלאים וכ"כ הטור בשמו כשהמלאכה אחת בשני מינין יחדיו הוא האסורה אף בלי קשירה כגון שור וחמור שהולכים זה אצל זה ודף מונח עליהם המנהיגן אפי' בקול או המושכן לוקה. ב) דעת רבינו יונה בשערי תשובה שער הג' סי' צ"א כיון דמנהיגן קשורין בעול או בחבל אפי' בלי מלאכה חייב. ג) דעת הרא"ש וראבי"ה לקולא דתרתי בעינן עושה בהן מלאכה אחת כשהם קשורים יחד. ד) הר"ר אפרים תלמידו של רב אלפס לחומרא דבהנהגה אפי' בלי מלאכה ובלי קשירה אסר רחמנא דלא בעינן אפי' חדא עכ"ד והוא דלא כהכ"מ פ"ט מהל' כלאים ה"ז שכ' לתמוה על הטור בדעת הרמב"ם דהא לא קרינן בהו יחדיו דלפמש"כ החרדים פי' יחדיו שעושין מלאכה אחת וכמש"כ הרדב"ז שם הניח עליהם דף או עול בלא קשירה ומש"כ החרדים דלהרמב"ם אם לא עשה ע"י שניהם מלאכה אחת אלא שהיו קשורין זה בזה ומשכן או הנהיגן אין כאן איסור כלל דלא כרבינו יונה עיין מש"כ לעיל אות ד' דברי הט"ז ופיה"מ להרמב"ם ועכ"פ דעת הרמב"ם הוא דלא כרבינו אפרים ולפמש"כ האו"ז הנ"ל באות ד' גם רבינו אפרים לא אסר אלא כגון שהכלב קשור באוכף והכלב רץ אצל הסוס וכן אם קשר הנץ באוכף והעוף פורח אצל הסוס והוא דלא כהס' חרדים וצ"ע.

כדאיתא התם לא שמעתי תירוץ כ"ה בנדפס וע"ד הפשוט הייתי אומר דלק"מ ומחלוקת קדומה היא עיין בתוספתא פ"ו דב"ק וז"ל אחד שור וחמור ואחד שאר בהמה חיה ועוף להרבעה וכלאים ר"ע אומר כל אחד ואחד יתרבה במקומו ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל בדברות הראשונות כו' עיי"ש ודברי ר"י משום ר' ישמעאל הוא מ"ש בבבלי ב"ק נ"ד ב' אבל לדעת ר"ע כאו"א יתרבה במקומו והיינו הך דספרי אלא שהפני משה במראה הפנים שלו לירושלמי ספ"ה דב"ק השיא דברי ר"ע דתוספתא לצד אחר עיין בדבריו. שו"ר ביפ"ע לב"ק נ"ד ב' שכתב כמו שכתבתי והנאני.

מחק"ם. כ' הש"ח סי' חק"ם היינו. חליצה. החולץ למעוברת כו'. קנה. המחלק נכסיו ר"ל אמר לא קנה כו'. מכר. הכותב נכסיו כו' מכר הבן כו' ועיין מש"כ לעיל סי' ל"ו אות ז' ובסי' קי"ח אות נ'.

ביבמות. צ"ל במכות [ט"ז א'] ועיין שבועות ג' ב' תוד"ה התראת ובב"מ צ' ב' תוד"ה ר"ל והנה התוס' שם לא הקשו אלא דר"ל אדר"ל ומדברי רבינו היראים נראה דקשה לו נמי דר"י אדר"י דהכא בהנהיגה בקול ס"ל דחייב והתם ס"ל דלאו שא"ב מעשה אין לוקין עליו וזה תימא דהכא טעמא דלוקה משום דעקימת שפתיו הוי מעשה כמבואר שם. ווי העמודים. ונראה דדה"ת דעירובין צ"ו א' ד"ה השמר שכ' ואפילו ר' יוחנן דאמר כו' השמר דעשה נמי לאו הוא כו' מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה כו' בשיטת רבינו היראים קאי דר' יוחנן אליבא דר' יהודה אמר לאו שאב"מ אין לוקין עליו דבלא"ה דבריהם תמוהים דהא בלא הניחן ביום הוי לאו שא"ב מעשה ור"י בעצמו ס"ל דלאו שאב"מ אין לוקין עליו וא"כ בלא דבריהם דלענין הנחת יום השמר דעשה עשה הוא אינו לוקה מטעם לאו שא"ב מעשה ועיין ס' לקט אליהו לאוין רי"ט דברים בגו בענין לאו שא"ב מעשה ודה"ת דעירובין: