תועפות ראם שלג

בירושלמי. בנדפס חסר תיבה זו ובאמת יפה כ' כאן בירושלמי דכ"ה בירושלמי פ"ט דכלאים דיליף כן מקרא זה דאין נקרא צמר סתם אלא של רחלים ועיין הגרש"ש למס' שבת כ"ז א' תוד"ה מנין שתמה ע"ד התוס' שנעלם מהם הירושלמי עיי"ש ומה יענה לד' היראים שכ' בעצמו הירושלמי ועכ"ז כ' אח"כ ועוד כדתניא איזוב כו' וכדה"ת דשבת שם ועיין תוי"ט רפ"ט דכלאים שר"ל דהך דירושלמי אסמכתא בעלמא ולאו דרשה גמורה הוא עיי"ש ולכאורה יש תברא מדברי הירושלמי לדברי רבינו והתוס' שאמרו שם הייתי אומר אפי' פשתן של ים אפי' קנבוס ת"ל צמר ופשתים מה צמר שאין לו שם לווי אף פשתן שאין לו שם לווי ולפ"ד התוס' והיראים מה צריך הקישא דפשתים לצמר ת"ל מפשתים גופייהו דלאו בשם לווי איירי כההיא דאיזוב.

לשון הנדפס שו"ע קרמינט"ו בלע"ז. נו"ז טורט"ו בלע"ז וז"ל הערוך ערך שע. שוע קרמינטו. טווי פילטו. נוז טיסוטו. ובנדה ס"א ב' תוד"ה שוע. נוז אנטורש בלע"ז כ"כ התוי"ט פ"ט דכלאים מ"ח.

בנדפס חסר הני תיבות "אלמא אי אמרינן או" ולכן הדברים שם מגומגמין. ומשכ"ר והנהו לא נישועו ולא ניטוו צמר ופשתים יחדיו ולא כ' ג"כ ולא נוזים יחדיו היינו משום דרבינו ס"ל דחוטא דכיתנא פי' חוט יחידי שאינו שזור כלל וכמש"כ הסמ"ג לאוין רפ"ג וכ"כ ר"ת בס' הישר יבמות סי' ב' וז"ל וראי' לדבר דאמר בנדה האי מאן דאיתביד לי' כו' וכל האי חוטא דכיתנא שוע וטווי. ונוז לא כו' וקפריך אימא או שוע או טווי כו' ור"ל כמש"כ הרא"ם כאן דאי אמרינן או שוע או טווי או נוז הוי חוט דכיתנא בגלימא דאורייתא וקשה לפרש"י הרי אין כאן לא שוע ביחד ולא טווי ביחד ונוז שהוא שזור בודאי אין כאן דחוט א' ודאי דלא הוי שזור כלל ואמאי ליהוי דאורייתא אלא על כרחך כמו שפי' למעלה והוא פיר"ת שם והובא בתוס' נדה ס"א ב' דשוע טווי ונוז היינו דהצמר לבדו שוע טווי ונוז וכן הפשתן לבדו ואח"כ נתחברו יחדיו בשתי תכיפות או באריג הוי כלאים דאורייתא ולפי סברת המקשה הוא או שוע ואח"כ נתחברו או טווי ואח"כ נתחברו או נוז ואח"כ נתחברו הוי ג"כ כלאים דאורייתא וממילא דגם חוטא דכיתנא בגלימא שהוא שוע או טווי בפ"ע ואח"כ נתחבר לגלימא הוי דאורייתא אולם רש"י בעצמו נזהר מקושייתם ומש"ה מפרש נוז אריג שהוא המחבר צמר ופשתים יחדיו ושפיר לפי סברת המקשה או שוע כו' או נוז הוי חוטא דכיתנא שנתחבר לגלימא אסור מדאורייתא ורבינו שכ' יש מפרשין שוע טווי ונוז שצמר ופשתים שועים וטווים ונוזים יחד פי' שזורין יחד זה פרש"י ז"ל עיקר כוונתו לפרש"י שפי' שוע טווי ונוז שצמר ופשתים שועים וטווים ונוזים יחד וע"ז כ' ולא נזהר שתשובתו בצדו לפי הפי' שפי' הרא"ם נוז שזורין יחד כמו שהכריח להלן שצריך לפרש כן. ודלא כהשם חדש שכ' שט"ס הניכר יש בדברי רבינו וצ"ל פי' ארוגין יחד זה פרש"י כו' וחלילה להגיה כן דלפי"ז לק"מ וכנ"ל.

דשני פנים פי'. עיין ערוך ערך שע שכ' שם בזה"ל טווי הוא ב' פנים או טורפין צמר ופשתים וטווין אותן או טווין צמר לבדו ופשתים לבדו וחוזרין ושוזרין ב' חוטין זה עם זה נוז גם הוא ב' פנים או באריגה או תכיפה במחט עכ"ל וכ' בס' צ"צ להרב הגאון אדמו"ר רמ"מ זצ"ל בחי' על ש"ס שילהי מס' כלאים וז"ל ומהערוך ערך שע הבנתי דס"ל דא"צ שזור וכפרש"י דנוז היינו אריג או שזור יחד או תוכף שתי תכיפות וס"ל ג"כ כפיר"ת דאף שהם שוע כל אחד בפ"ע וטווי כל אחד בפ"ע ואח"כ נוז יחד באופנים הנ"ל היינו או ע"י שזירה יחד או ע"י אריגה יחד או ע"י תוכף שתי תכיפות הוי כלאים מן התורה עכ"ל ומדברי רבינו היראים נראה דהב' פנים של נוז שכ' בערוך אינו כמש"כ לפנינו או באריגה או תכיפה במחט דז"א כ"א אופן אחד דהיינו נוז צמר ופשתים יחדיו והאופן השני של נוז הוא חוזרין ושוזרין ב' חוטין זה עם זה צמר לבד ופשתים לבד דהיינו שזור כל אחד לבדו עכ"פ משני חוטין לפחות ולשון הערוך שלפנינו מגומגם. ומשכ"ר וע"ז הפי' קשיא נמי מההיא כו' עיין באו"ז הל' כלאים סי' ש"ז שיישב זה שפי' שאבד לו חוט של פשתן שאינו טווי כו' שכן סתם חוט יחיד על מין אחר שנתון בתוך בגד גדול של מין אחר אינו טווי כו'.

המוסגר הוספתי מדעתי וכצ"ל בנדפס ומש"ש בנדפס וכ"פ בעל הערוך באחד מן הפנים שפי' בפנים תיבת בפנים מגומגם וצ"ל ב' פנים כמש"כ בהכת"י שלפנינו.

בת"כ ט"ס וז"ל הנדפס דתניא בספרי בפ' שלח והוא הנכון ומשכ"ר פי' בתכלת פשיטא לן כו' הנה בארצה"ח סי' י"א המ"ל סק"ט הביא חבל מפרשים דבתכלת פשיטא לן טווי ושזור ממק"א עיי"ש אבל רבינו יליף לה כמש"ש באר"י סק"ו לדעת הרמב"ם דהטעם שהספרי מצריך שזורים משום דס"ל דבעי שוע טווי ונוז ביחד כמר זוטרא ונוז היינו משזר וממילא מדשרי תורה כלאים בציצית ש"מ דצריך שזורין דאל"כ אין הציצית כלאים כלל מדאורייתא עיי"ש.

שאר דברים כו' פי' כו' לפנינו בת"כ מנין לרבות הלבדים וכבר עמדו ע"ז כל הראשונים הא לבדים הם שוע לחוד ואם נימא כדעת הצ"צ הנ"ל כלאים פ"ט מ"ח אות א' מה שטרפן זב"ז ועשאן לבד הו"ל חיבור כמו ב' תכיפות וא"כ הלבדים הם שוע ועוד חיבור כמו נוז ועכ"פ כל הג' דברים אין בהם וגי' רבינו ופי' הביא התו"ה קדושים סי' נ' ובאר"י שם ועיין שו"ת שיבת ציון סי' ל"ט.

נ' ולמ"ד מתחלפין. בנדפס ליתא ועיין נדה ס"א ב' תוד"ה שוע שכתב אנטורש הוא בלע"ז לשון עקש ופתלתול ואנטורש הוא שזור כדכתב רבינו לעיל נוז טורש בלע"ז ואפשר שזהו ג"כ משכ"ר אע"פ שפי' נוז משזר הרי תרווייהו נפקי מינה כו' ורבינו לא כ' ומליז הוא לאביו. שבשמים עליו כלשון המשנה שלפנינו ונראה שמפרש כמש"כ הקול הרמז בפי' המשנה מליז פי' כביכול גורם שה' יתנהג עמו בדרך נלוזה ע"ד אם עקש תתפל.

פי' קסבר כ"ה בנדפס והוא נכון, ופי' רבינו הוא דלא כמש"כ ר' שמשון ב"ר אברהם בתשובה הובא באו"ז הל' כלאים סי' ש"ד ובר"ש פ"ט דכלאים מ"ט ובהרא"ש בפ"ט דנדה סי' י' כ' דכשחוגר בה קושר ב' ראשיה של צמר ושל פשתים ביחד והא דתניא נמי בתוספתא חלוק שכולו צמר גמלים כו' וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן בצד זה אסור פי' ג"כ כשבאו החוטין של צמר ושל פשתים זא"ז מדלא קתני וחוט א' של פשתן בצד אחר עיין בסמ"ג. והר"ח או"ז בתשובה סי' ח' כ' ליישב פי' הר"ח בתוספתא דחלוק שלא יקשה פשיטא כיון שבאו זא"ז וז"ל שם ושמא שחוט אחד בצד התחתון והשני בצד העליון בעובי הבגד והחוטין נוגעין זה בזה מ"מ כשרואין חוט א' של צמר אין רואין של פשתן וכן להיפך אעפ"כ אסור עכ"ל עוד כ' שם לפרש מה שאוסר בחלוק חוט של צמר בצד זה ושל פשתן בצד זה היינו שאותן החוטין הם כמו אימרא שע"י אלו החוטין מתקיים כל הבגד ועשויין לקיום הבגד והם עיקרו כו' עיי"ש והאשכול בהל' ציצית הביא תשובה לגאון דמתני' דלא יקשור סרק של צמר ושל פשתן ורצועה ביניהם משום מראית העין אסור וכ"כ הראב"ן סי' קט"ז אבל דעת רבינו היראים אינו כן אלא דמדין אסור ומטעם דחיבור ע"י דבר אחר הוי חיבור ואע"פ שאין החוטין נוגעים אהדדי וכמש"כ הרמב"ם בפ"י מהל' כלאים ה"ג וה"ט אלא דלדינא לא פסק כהרמב"ם דרבינו ס"ל דלית הלכתא כרחב"ג ור' יוסי דרבנן הוא ובשל סופרים הלך אחר המיקל ועי"ל דאפי' רחב"ג ור' יוסי מודים בכלאים דרבנן כמו שביאר רבינו כאן והרמב"ם לשיטתו בחיבורו דס"ל דא"צ שוע טווי ונוז ביחד רק באחד לבדו הוי כלאים דאורייתא ומש"ה פסק דחיבור ע"י דבר אחר שמיה חיבור כמש"כ בארצה"ח סי' ט' אר"י שם, ובמש"כ רבינו בלשון התוספתא רחב"ג אומר צ"ל אוסר תחת תיבת אומר ולשון הנדפס הוא רחב"ג אומר לא יקשור אדם סרק כו' והוא הנכון.

לא יתכסה בצד השני כו' בספר באה"ט ויקרא י"ט י"ט כתב ולפענ"ד צ"ע אם היינו מן התורה. והשם חדש כוי' בשם הרד"ף דהטוש"ע לא פסקוהו בסי' שי"ן בהדי הנהו דאסורין מדאורייתא אלא פסקוהו בסי' ש"א בהדי איסורי דרבנן דרבנן גזרוה שמא ימשוך עליו קצה האחרון ומש"ה השמיטו הרמב"ם להך דינא דתוספתא דכש"כ הוא מההיא דעשר מצעות עיי"ש ומדברי רבינו נראה דמן התורה הוא מדכ' אח"כ תולדות הכלאים כו' ש"מ דעד השתא מדאורייתא קאמר ועיין במאה"פ לירושלמי רפ"ט דכלאים שתירץ השמטת הרמב"ם דין זה עיי"ש ואני אומר דמאחר שכ' הרמב"ם בפ"י מהל' כלאים הי"ב אפי' י' מצעות זו ע"ג זו והתחתון שבהם כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו ועיין להמפרש במס' תמיד כ"ז ב' שכ' שמא תכרך נימא על בשרו ומתחמם ופס"ר הוא ובגד שארוג בו כלאים מצד השני אפי' מצד האחד אסור להנות ממנו דכולו הוי כלאים עכ"ל ור"ל דבודאי ליכא למיחש דבאותה נימא הכרוכה על בשרו יהיה בה צמר ופשתים יחדיו אלא משום שהיא מבגד כלאים ולכן אסור וא"כ ש"מ הך דינא דתוספתא דאי לאו הכי ליכא למיחש שמא תכרך נימא וממילא נשמע ג"כ דהך דינא דתוספתא איסורא דאורייתא הוא כדברי רבינו מדגזרינן להציע תחתיו שמא תכרך נימא על בשרו ומיושב מה שלא הביא הרמב"ם התוספתא שהוא בכלל מש"כ שמא תכרך נימא על בשרו. והנה בירושלמי רפ"ט דכלאים יליף להך דינא דתוספתא מדכתיב לא יעלה עליך ועיי"ש במאה"פ מדלא כתיב לא תעלה כמו לא תלבש אלא לא יעלה ובזה יתבאר לן מ"ש בביצה י"ד ב' אפי' י' מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם משום שנאמר לא יעלה עליך ועיי"ש בהגרש"ש ולפמש"כ א"ש הגירסא משום שנאמר לא יעלה עליך דמינה ילפינן בגד שיש בראשו אחד כלאים לא יתכסה בצד השני כמ"ש בירושלמי ומש"ה גזרינן שמא תכרך נימא על בשרו וכהמפרש לתמיד ונ"ל דכן פרש"י בביצה י"ד ב' ד"ה שמא בפי' הראשון ויש נימין גדולים וגסים כו' ומחממת במקומה ועובר משום לא תלבש שעטנז ור"ל ג"כ עפ"י התוספתא דכולו הוי כלאים ומדאורייתא אבל לפמש"כ רש"י שם בפי' הב' נימא בעלמא כיון דעיקר הבגד מהנהו ומחממו מלמטה הוי לה הא לבישה דאית בה הנאה אין ראי' מזה לדין השנוי בתוספתא שהכלאים מונח בארץ ואינם כלל תחתיו וא"ש בזה מה שהשו"ע הביא התוספתא סימן ש"א ס"ג אע"ג שהביא מקודם הך דשמא תכרך כו' די"ל שהוא מפרש שמא תכרך כפי' הב' שפרש"י אבל הרמב"ם מפרש כפי' הא' וכהמפרש לתמיד ומש"ה השמיטה.

אבל הביא כו' בתוספתא שלפנינו ליתא אלא אבל העושה חלוק של צמר גמלים כו' שכ' רבינו בסמוך, ונראה מדברי רבינו כאן שבאמת אין זה תוספתא אחרת וגם רבינו ר"ל להך דחלוק כו' ולפי שדעת היראים לחלק בין עירוב צמר בצמר ובין עירוב חוטי צמר לחוטי צמר ומטעם שכ' דחוטין חשיבי ולא בטלי לכן לא דקדק רבינו בלשון התוספתא וכתבה בלשון זה הביא חוטי צמר רחלים כו' וכ"כ הסמ"ג אולם הנוב"י מ"ת חיו"ד סי' קפ"ו כ' שם דלדעתו חילוק אחר הוא בתוספתא ואין בחוטין חשיבות כלל עיי"ש.

דעת רבינו כמש"כ התוס' בב"ק קי"ג א' ד"ה ומר ודלא כמש"כ הכ"מ פ"י מהל' כלאים הי"ח לדעת הרמב"ם דאפי' ר"ש מודה בלבישה עיי"ש.

ור' יהושע ור' יהודה כו' גי' זו לא מצאתיה ולפנינו ר"ש אומר משום ר"ע וגי' הסמ"ג בב"ק קי"ג א' ר"ש בן יהודה ובנדפס חסר כל זה.

שלא נהנה נראה דט"ס הוא וצ"ל אע"פ שהוא נהנה בודאי וכ"ה בנדפס ודברי רבינו סובבים עמ"ש ביבמות ד"ד ע"ב כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית ביה הנאה וזש"ר הלכך לא הוי דומיא דלבישה כו' דכל לבישה איכא כוונת הנאה כו' ודעת רבינו הוא כהר"ן פ' ג"ה שה"ר מהך דמוכרי כסות דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פס"ר שריא ודלא כמש"כ התוס' כ"ט ב' ממס' שבת ד"ה ובלבד דמיירי בענין דלא הוי פס"ר: