תועפות ראם שלב

אלא כלאים. אבל מב"מ מותר להכניס ואע"ג דאמרינן בע"ז ד"כ שלא יסתכל אדם כו' ולא בחמור בזמן שנזקקין זה לזה האי בעבידתי' טריד ולא מהרהר. וכ' הווי העמודים לדייק מדה"ת ב"מ צ"א א' ד"ה מין דס"ל דהא דילפינן מן ונשמרת כו' שלא יסתכל כו' דרשא גמורה היא דאסור מדאורייתא כמש"כ התוס' בע"ז כ' ב' ד"ה שלא והסמ"ג לאוין קכ"ו גבי שלא יהרהר אדם ביום וכו' עיי"ש וה"ה הך דשלא יסתכל כו' וא"כ אי לא תרביע הכנסה למ"ל ת"ל מונשמרת וכו' לכך מוקי ולא תרביע באחיזה באא"ע עכ"ל וממשכ"ר הרא"ם לעיל ס"ס מ"ה נראה דס"ל דלעולם הך דשלא יהרהר אדם ביום כו' הוא דאורייתא אבל הך דשלא יסתכל כו' הוא איסור דרבנן וא"ש ממה שהעירותי עליו שם בביאורי אות כ"ד והמעיין בלשון הסמ"ג שם יראה דגם הוא ס"ל כן ולענין מה שהקשו התוס' בע"ז שם א"כ מאי רבותי' דיחזקאל דאמרינן חולין ל"ז ב' ונפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה המעיין בספר הרוקח בסוף הל' חסידות יראה שכיון לתרץ הקושיא שכ' שם בזה"ל וכן לא הרהרתי ביום אפי' על אשתי שלא אבא לידי קרי בלילה עכ"ל דמש"ה הוסיף תיבות אלו אפילו על אשתי לתרץ קושיית התוס' ועיין ט"ז יו"ד ריש סי' רצ"ז (השני) שכ' בשם הפרישה שבכלאים אם העלה זע"ז בלבד או שעוררם בקול יש איסור דאורייתא וכ' הט"ז בטעם הפרישה משום שקשה לו אי מדרבנן בלא"ה יש איסור לראות בהמה ועוף כשנזקקין זה לזה וראיתי בס' דבר הצבא הנד"מ סביב ס' הצבא להרז"ה מדה ג' אות א' שכ' ורחוק שהפרישה יכוין לזה דהא סיים לבסוף דכשבעבידתי' טריד אין איסור וא"כ כשעורר בקול נמי טרוד בעבודתו וכבר קדמו בזה בהגהות יד שאול ליו"ד שם וז"ל תמיהני דבש"ס ב"מ דצ"א אמר אינהו בעבידתייהו טריד וליכא הרהור ומהתימא שהפרישה מזכיר דברי הש"ס והט"ז ראה תחלת ד' הפרישה ולא סופם עכ"ל ולי נראה דע"כ ל"א בעבידתי' טריד אלא במכניס כמכ"ב כפרש"י בע"ז כ' ב' ד"ה בעבידתי' טריד. לבו על מלאכתו ושוכח בהרהור. משא"כ בהעלם זע"ז או שעוררם בקול דלא טריד בעבודת מעשה ממש כ"א עומד ומשגיח עליהם ותו לא ודאי מצי להרהר ובזה א"ש סיום ד' הט"ז שם שכ' דלעולם מדרבנן דמפני איסור הירהור אין כאן מכת מרדות דאין בזה איסור כלל רק גדר קדושה כו' ותפס עליו היד שאול שם וז"ל והנה באהע"ז סי' כ"א מבואר דיש איסור עכ"ל וט"ס סי' כ"א וצ"ל סי' כ"ג ס"ג ובאמת לק"מ דמה שמבואר באהע"ז שם דיש איסור היינו לראות כמכ"ב משא"כ כשהעלה או עורר בקול שאינו רואה כ"א מה ששוכבים זע"ז אין בזה איסור כלל רק גדר קדושה לדעת הט"ז וראיתי בלבוש אהע"ז סי' כ"ג ס"ג שכ' ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה מ"מ מותר למרביעי בהמה להכניס אפילו כמכ"ב מפני שהם עסוקים וטרודים במלאכתם ולא יבאו לידי הרהור עכ"ל והנה הוסיף תיבת אפילו ע"ד השו"ע ונראה שמפרש בשעה שמזדקקין זכר לנקבה היינו כדרך המנאפים דבכה"ג נמי איסורא איכא ושפיר כ' אח"כ מ"מ מותר למרביעי בהמה להכניס אפיל כמכ"ב כו' אבל דעת הט"ז אינו כן דבשעה שמזדקקין זל"ז היינו נמי כמכ"ב דבלא"ה אין איסור מדינא כ"א גדר קדושה ואין להוסיף תיבת אפילו אח"כ וזש"כ הט"ז שם ראי' לדבריו בזה"ל שלבעל תשובה שעבר על ניאוף הזהירו בזה שלא יסתכל בשעה שהבהמות ועופות נזקקין זל"ז עכ"ל ור"ל למש"כ הרוקח בהל' תשובה לבעל תשובה ולא יראה בהמה חיה ועוף בשעה שנזקקין זל"ז כמש"כ בס' דבר הצבא הנ"ל אך הניח ד' הרוקח גופא בצ"ע מנין לו דכל אדם מותר ולא הבין דזהו ראיית הט"ז מדאסר לבע"ת ולכאורה הוא אסור לכל אדם מדינא אע"כ שמה שאסור מדינא היינו לראות כמכ"ב ומה שהזהיר הרוקח לבעל תשובה היינו לראות כדרך המנאפים שאין בזה כ"א גדר קדושה. והנה רבינו לא כ' תולדה בזה והנראה דס"ל כהפרישה דאיסור דאורייתא הוא העלה או עורר בקול ועיין להרמב"ן בסה"מ ל"ת שנ"ג ובשו"ת ברית יעקב חאו"ח סי' ג' מדין חצי שיעור.

דמינה כו' בנדפס איתא פי' דמינה כו' וכפי' רבינו כן פי' הסמ"ג לאוין רפ"א וגירסתם הי' בת"כ ת"ל את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע וגו' ולפנינו הגי' בת"כ ת"ל את חקותי תשמרו ותו ל"מ ועיי"ש בהתו"ה ביאר דרשתם ולא העיר כלל מגי' היראים והסמ"ג ופירושם.

בהמת אחרים פי' בהמת עובדי כוכבים דלא ילפינן גז"ש אלא מילתא דמרבינן וכל בהמתך דהיינו חיה ועוף אבל בהמת אחרים דמתרבי כו' כ"ה בנדפס וכצ"ל כאן ונראה שהמעתיק דלג מאחרים הא' להב' ונראה שרבינו היראים מפרש מ"ש בת"כ בהמתך על בהמת אחרים בהמת אחרים על בהמתך בהמת אחרים על בהמת אחרים מנין [ובד' היראים שלפנינו הוא בקוצר וצ"ל כמו שהוא בת"כ] פי' אחרים היינו עובדי כוכבים וכן פי' הפנים יפות פ' קדושים דמ"ש בת"כ בהמתך על בהמת אחרים מנין דהיינו בהמת עובדי כוכבים דה"א דלא נצטוו ב"נ ע"ז מדכתיב בהמתך עיי"ש אבל הרמב"ם רפ"ט מהל' כלאים ובכלבו סי' צ"א מפרשים אחרים היינו ישראל חבירו ועיי"ש בכ"מ והשם חדש כ' ע"ז וכעת לא מצאתי גילוי בפוסקים ז"ל, ובאור החיים פ' קדושים הביא דברי הת"כ בזה"ל אין לי אלא בהמתו בהמת חבירו מניין ת"ל כו' ועיי"ש שהקשה א"כ למה הוצרך הכתוב לומר בהמתך היה לו לומר בהמה לא תרביע כלאים ואז לא הי' צריך לרבות בהמת אחרים עיי"ש מה שתי' ולי נראה עפמש"כ רש"י בב"מ צ"א א' בד"ה ואפי' כו' דהתם כשאינו שלו שא"צ לסייע אבל האי בעבידתי' טריד ולא מהרהר עכ"ל וזש"ה בהמתך דהיינו שלו לא תרביע כלאים דוקא אבל מין במינו מותר להכניס כרב יהודה משא"כ כשאינו שלו אפי' בלא כלאים אסור להרביע דהיינו להכניס. ומ"ש רבינו בשבת לא ילפינן שבת מכלאים לאסור ולהזהיר על שביתת בהמת אחרים הנה הך קרא דבהמתך כתיב בפ' יתרו ובפ' ואתחנן אצל איסור מחמר דהא כתיב שם לא תעשה כל מלאכה וגו' דעובר בלאו וכמש"כ התוס' בשבת נ"א ב' ד"ה במה והרי הר"ן כ' בפ"א דע"ז דבמחמר אין קפידא שיהיה הבהמה שלו ונוהג אפי' בבהמת עובד כוכבים וא"כ באמת שבת דומיא דכלאים וצ"ל דדעת רבינו דגם לאו דמחמר אינו נוהג רק בבהמה שלו וכפשטות לשון הגמרא דשבת קנ"ה וע"ז די"ד המחמר אחר בהמתו ועיין בפמ"ג לאו"ח סי' רס"ו אשל אברהם סק"ה והנ"א כלל נ"ח כתב על זו הדיעה דבטלה נגד הפוסקים הראשונים המפורסמים ואפי' לסניף ולא ראה דדעת רבינו היראים הוא ובס' רביד הזהב בפ' יתרו ד"ה ובהמתך הביא ד' הר"ן דלשון הגמרא המחמר אחר בהמתו לאו דוקא דה"ה אחר בהמת אחרים עכ"ד וכ' שם אח"ז ונראה דלשון התורה דכתיב בהמתך ללמדנו דאם יש לנכרי שותפות בה אינו בכלל זה דהנכרי לא יניח לשבות עכ"ל. ובס' בנין שלמה להרב הגאון מהרש"ך שליט"א סי' ט"ז כ' פשוט דדברי הגאון בעל רה"ז סובב לדעת הסוברים דגם לאו דמחמר אינו נוהג רק בבהמה שלו כו' וכמדומה לי שלא ראה בפנים הספר רה"ז דאאל"כ שלא זכר כלל דעת אחרת כ"א ד' הר"ן ואח"ז כ' דבריו הנ"ל. ובביאור ווי העמודים כתב דמדה"ת ב"ק נ"ה א' סד"ה המנהיג שכ' דילפינן שבת בהמתך בהמתך מהרבעה לאסור דגים בשבת במלאכה משמע דלא ס"ל כדברי רבינו דהא דגים ילפינן מלמינהו ואפ"ה ילפינן מהדדי בגז"ש דבהמתך וכן מאי פריך שם נ"ד ב' א"ה אדם נמי ליתסר וכו' אימא דלא ילפינן אלא מבהמתך עכ"ל. ולי נראה דלפמש"כ התוס' שם סד"ה למינהו דאי לאו גז"ש לא הוה מפקי קרא דבהמתך ממשמעותא אבל השתא דאתיא גז"ש ומפקא לקרא ממשמעותא מרבינן אפי' דגים למינהו למינהו מיבשה א"כ בהמתך ולמינהו כחד דרשא חשיבא והא בהא תליא. גם מה שהקשה מקושיית הגמרא י"ל כמש"כ התוס' שם נ"ה א' ד"ה אתיא דבמחמר כתיב קרא דבהמתך גבי שבת וא"כ אדם נמי נכלל בתיבת בהמתך שהוא מחמר אחריה ושפיר פריך בגמרא דלכלאים נמי לא ימשוך האדם עם הבהמה. ודע דבמש"כ התוס' ב"ק נ"ה א' ד"ה למינהו וא"ת דסוגיא דגמרא דלא כרבנן דפ' ד"מ דלא מחייבי ב"נ לא בכלאים ולא בהרבעה אלמא לא דרשינן למינהו וכן הקשו התוס' בסנהדרין ס' א' ד"ה חקים עיי"ש וכן מה שהקשו שם למ"ל את חקותי ת"ל מלמינהו כו' ראיתי בתשובות ושב הכהן סי' ל"ו שכ' לפרש בדעת הרמב"ם דמפרש מ"ש בסנהדרין נ"ו ב' מותרין ב"נ כו' דלא כפרש"י שמפרש סיפא דמילתא דר"א הוא אלא סיומא דברייתא היא אליבא דרבנן ובהא פליגי רבנן ור"א דלרבנן ז"מ נצטוו ב"נ ונהרגין עליהם אבל הרכבת אילן והרבעת בהמה אסורין בלבד ואין נהרגין ע"ז ולר"א דאמר אף על הכלאים ס"ל דגם נהרגין על הכלאים ומש"ה פסק הרמב"ם בפ"י מה' מלכים ה"ו שב"נ מצווים ואסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד ואין נהרגין עליה כו' והיינו כרבנן דר"א ולפי"ז לק"מ קושיית התוס' דגם לרבנן ס"ל האי דרשא דלמינהו ולכן ס"ל דאסורין ובהא פליגי דר"א אית לי" דרשה את חקותי כו' ובהאי קרא כתיב לאו ומש"ה ס"ל שנהרגין עליו כשאר מצות ב"נ אבל רבנן לא ס"ל האי דרשה את חקותי כו' והא דאסורין הוא מדרשא דלמינהו ומש"ה ס"ל דאסורין ואין נהרגין וא"כ שפיר אתיא סוגיא דפ' הפרה ודא"ט כרבנן כיון דגם הם ס"ל דרשה דלמינהו עכ"ד והנה לפ"ד בדעת הרמב"ם נשאר תמיהת התוס' הראשונה שם תיתסר נמי כלאים מהכא דכתיב בהאי קרא ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך וצ"ל דאה"נ לר"א דאמר אף על הכלאים ואית לי' דרשא דאת חקותי וגו' מוזהר ב"נ ג"כ שלא ללבוש כלאים דכתיב בהאי קרא ומ"ש בברייתא מותרין ב"נ ללבוש כלאים סיומא דברייתא היא אליבא דרבנן דלא ס"ל הך דרשא דאת חקותי כו' אבל ז"א דמפורש בירושלמי פ"א דכלאים ה"ז תני בשם ר"א מותר הוא עובד כוכבים ללבוש ולזרוע כלאים אבל לא להרביע בהמתו כלאים ולא להרכיב אילנו כלאים ע"כ. ויש לתרץ קושיית התוס' הראשונה כמש"כ הרמ"ה בס' יד רמה לסנהדרין דקסבר ר"א חקתי תרי משמע והאי דכתיב בסיפא דקרא ובגד כלאים שעטנז מילתא אחריתא היא ולאו בכלל חקתי דרישא הוי אלא איידי דאיירי באיסור כלאים כתב נמי כלאי בגדים בהדייהו עכ"ל מיהו עכ"פ הא חזינן מהירושלמי כפרש"י דמותרין ב"נ כו' סיפא דמילתא דר"א הוא כמ"ש בירושלמי תני בשם ר"א וגם מדברי שמואל גופי' סנהדרין ס' א' נראה כפרש"י דאם נפרש דהא דקתני מותרין כו' סיומא דברייתא היא אליבא דרבנן למאי אצטריך שמואל לאסוקי מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה כו' דילמא לר"א אה"נ יתפרש קרא שדך לא תזרע כלאים בכלאי זרעים כפשטא ואי משום דלרבנן מותרין ב"נ ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה והרכבת האילן הא לדידהו לית להו האי דרשא דאת חקתי כו' רק מלמינהו ילפי לה וכנ"ל ואף שבלא"ה כ' הרמ"ה שם דהאי הקישא בתרא דאמר שמואל מה בהמתך בין בארץ בין בחו"ל אף שדך כו' לא אצטריך לי' הכא גבי ב"נ אלא אגררה נסביה ואיידי דדרשי' להאי קרא דריש בי' נמי כל מאי דאית לי' למדרש. עכ"ז דוחק לומר כדבריו גם בהקישא קמא וע"כ כפרש"י דמותרין ב"נ כו' סיפא דמילתא דר"א הוא וא"ש. וראיתי להעיר עמש"כ מהרש"א בסנהדרין ד"ס בתוד"ה חקים ד"ה במהרש"א בא"ד והא דפריך אלא מעתה ושמרתם וגו' ק"ק ומאי קושיא כו' דלענ"ד לק"מ דחקתי דכתיב בכל התורה אין אנו צריכין לפרש כלל שחקקתי לך כבר אלא חקתי שחקקתי בהן את עולמי שלא ישתנו סדרי בראשית וכמו שזכר זה הרמ"ה רק חקתי דכתיב גבי מצות פרטיות אא"ל כן דלא ע"ז לבד העולם עומד ומש"ה הוצרכו התוס' לומר דאי לאו למינהו הו"א את חקתי שחקקתי לך כבר במרה ודו"ק. עוד ראיתי בדה"ת סנהדרין ס' א' ד"ה חקתי שכ' וז"ל והא קרא דאייתי בקונטרס בפ' אחרי מות גבי עריות כתיב ושפיר מ"ל שחקקתי לך כבר דב"נ נצטוו על העריות וכ' בס' ערוך לנר שם וז"ל ואף דבאותה פרשה כתיבי ג"כ עריות דח"כ ועליהן ב"נ אינם מוזהרין לר"מ לעיל נ"ז ב' והרי ע"כ קאי חקותי אכל מה דכתיב שם כדהקשו התוס' לעיל בד"ה חקים צ"ל דר"מ ל"ל דר"א דדריש חקתי אלא כרבנן דלא דרשי כן עכ"ל ותמיהני דאכתי יקשה לדה"ת מנדה הכתוב באותה פרשה דלכ"ע ב"נ לא נצטוו עליה ועכצ"ל דס"ל דחקותי לא אכל הני קראי דכתיבי שם קאי ומש"כ התוס' בד"ה חקים לענין שעטנז שאני התם דכתיב באותו פסוק גופי' משא"כ גבי עריות וא"כ מיושב קושיית הע"ל ג"כ: