תועפות ראם של

אפי' בלא עבודה. זהו כמש"כ הרמב"ם רפ"ו מהל' ביאת המקדש ובסה"מ לאוין ס"ט דעל הכניסה בלבד הוזהרו בע"מ בלאו זה ודלא כהרמב"ן שם ומה שה"ר הרמב"ן מדברי הספרי פ' קרח שאמרו שם ומה בע"מ שלא ענש מיתה לא ענש אלא לעבודה יש לומר דאתיא אליבא דרבי שהביא רבינו בסמוך וכ"ה בסנהדרין פ"ג א' שבע"מ במיתה דיליף חילול חילול מתרומה וז"ש בספרי והובא בדברי רבינו לעיל סי' רפ"ה שלא ענש מיתה פי' כמ"ש בב"מ פ"ח ב' ומה אדם שאינו אוכל בתלוש ופרש"י שם כלומר דלא אשכחן קרא בהדיא וה"נ לא כחיב בהדיא בבע"מ מיתה לא ענש אלא לעבודה פי' דעונש מיתה אין בו עד שיעבוד אבל לאו אכניסה בלבד קא עבר כן הוא כוונת המג"א בסה"מ שם בישוב ד' הרמב"ם. ובזה גלותי מעליו חרפת המל"מ סוף הל' ביאת מקדש שכ' על המג"א איני יודע מהו סח דבפירוש אמרו דגבי בע"מ שלא ענש בו אלא עבודה וע"כ כוונתו היא שלא הזהיר כ"א עבודה שהרי בבע"מ ליכא אף בעבודה כ"א אזהרה עכ"ל ולפי ביאורי א"ש אך ק"ו פריכא הוא. ובס' שדי חמד כללים מערכת כ"ף כלל י"ד לא זכר ד' המל"מ שתמה על המג"א מדנפשי'. ודע דעמש"כ הרמב"ם שם רפ"ו מהל' ביאת המקדש ואם עבד במקדש פסל וחילל עבודה ולוקה אף על העבודה שנאמר אשר יהי' בו מום לא יקרב מפי השמועה למדו שאזהרה זו שלא יקרב לעבודה כ' הכ"מ שם וא"ת מה צורך ללמוד מפי השמועה שאזהרה זו לא יקרב לעבודה הרי מפורש הוא בכתוב אשר בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו עיי"ש ב' תירוצים ודחוקים לענ"ד. ובשו"ת נחל משה להג"מ ר"מ קריינעש זצ"ל סי' ב' כ' לתרץ הא דכתב הרמב"ם מפי השמועה למדו שאזהרה זו לא יקרב לעבודה דהא אי לא מפי השמועה הו"א הקרבה הוא דאסר רחמנא ולא הכנסה לחודא דהא לא יקרב להקריב ולא יגש להקריב כתיבא היינו הקרבת קרבן ולא הכנסה לחודא ורק דמפי השמועה למדו דהא דכתיב לא יקרב להקריב ולא יגש להקריב היינו דלא יקרב בהכנסה לחודא שמא יבוא להקריב לחם אלהיו וזה ברור עכ"ל הנה כ' וזה ברור על דבר שאין בו ממש והפך קערה על פיה ואיפה המקום מפי השמועה שאמרו דבר זה דהא דכתיב לא יקרב להקריב ולא יגש להקריב היינו דלא יקרב בהכנסה לחודא אין זה בשום מקום והרמב"ם שאסר הכנסה אפילו בלא עבודה כתב להדיא שנאמר אל הפרכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש וכדברי רבינו אבל לא יקרב להקריב ולא יגש להקריב היינו לעבודה ואין כדאי לדבר בתירוצו לדחותו דאף תשב"ר יודעין אותו. והנראה בעיני לתרץ דברי הרמב"ם דכוונתו לדברי הת"כ שכ' רבינו בסי' הקודם שאמרו שם יכול יהיו חייבים על כולם ת"ל לחם מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה יצאו אלו שאינם משום עבודה וזש"כ הרמב"ם מפי השמועה למדו שאזהרה זו שלא יקרב לעבודה ור"ל דומיא דלחם שהוא משום עבודה וזה ברור ממש. וראיתי בהגהות יד איתן להרמב"ם פ"ט מהל' ביאת המקדש ה"ד שכ' שם וכוונת הברייתא היא דלחם היינו הקטרת אימורין וכדאיתא בספרי פנחס לחמי אלו האימורים והקטרת אימורים הוי עבודה תמה ומיני' ממעט דאין חיוב בעבודה שאינה תמה עכ"ל ואין כן משמעות הת"כ דאחר שאמרו אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם שנאמר את קרבני לחמי לאשי אמרו אח"כ מנין לרבות אימורי חטאת אימורי כו' ת"ל לא יגש להקריב ורבינו לעיל העתיק ת"ל יקרב ודו"ק. וגם מה שכתב הנחל משה שם ליישב ד' רש"י שלהי עירובין ק"ה א' ד"ה דהא אישתרי בעבודת ציבור מתמיהת הררמ"ש עיין הגרש"ש שם וז"ל הנחל משה דהא הקרא קמא דאשר יהי' בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו אנן דרשינן על הכנסה לחודא בלא הקרבה כו' שמא יבוא להקריב לחם אלהיו ולא הוה הקרא מופנה לדרוש על שאר קרבנות צבור דבע"מ אסור להקריב וזה ברור עכ"ל וגם בזה אין טעם ולא ריח וכנ"ל והנראה בעיני ליישב ד' רש"י דס"ל דחד למום קבוע וחד למום עובר אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו הוא מום קבוע מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב היינו מום עובר וא"כ כשאמרו שאר קרבנות צבור מניין ת"ל שוב לחם היינו מדכתיב בתריה לחם אלהיו מקדשי הקדשים וסמיך לי' אקרא קמא דנשתמע הכי כו' כפרש"י ורבינו כ' לעיל בפי' הת"כ ת"ל שוב לחם אלהיו לא יגש להקריב והוא דלא כפרש"י והבן. ואחר שבארנו דברי הרמב"ם דמש"כ לעבודה ר"ל עבודה תמה וכד' הת"כ מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה ונ"מ לחייב שתים דבעבודה תמה חייב על הכניסה ועל העבודה ועל שאינו תמה א"ח כ"א על הכניסה לבד יש לומר דגם הספרי פ' קרח [דממנה משיג הרמב"ן על הרמב"ם דמחייב בבע"מ אביאה ריקנית] ה"ק ומה בע"מ שלא ענש מיתה לא ענש אלא לעבודה היינו עבודה תמה דומיא דלחם וכמ"ש בת"כ ואף דחייב אביאה ריקנית נ"מ לחייב שתים ואין משם סתירה לדברי הרמב"ם ועיין ספר הר המריה להרמב"ם פ"ט מביאת מקדש אות כ"ז שהעיר בזה עיי"ש ודו"ק.

ולא יחלל את מקדשי רבי אומר לפנינו בתו"כ הגירסא כך הוא ולא יחלל את מקדשי ומנין שבעל מום במיתה ר' יהודה אומר נאמר כו':