תועפות ראם שכז

שנאמר כ"ה במשנה שבמשניות ובירושלמי אבל במשנה שבגמרא משום שנאמר. ובמבוא התלמוד כ' כשאומר שנאמר הוא ראי' גמורה מהפסוק וכשאומר משום שנאמר היא אסמכתא ועיין בפיה"מ תפא"י ספ"ח דברכות מש"ש בן הגאון המחבר והגרד"ל בביאורו לפדר"א פכ"א אות כ"ג בהגהות שם מבכורות ט' א' והנה לפ"ד הרמב"ן בסה"מ שורש ה' שכתב שם שבפ' כהן גדול אינו אלא אסמכתא בעלמא א"ש תיבת משום וע"ד רבינו אינו כן אלא דדרשא גמורה היא שלא יצא אחר מתו וכן משמע בפרש"י במשנה ריש פ' כה"ג ולכן יפה העתיק שנאמר.

שפתי רבינו ברור מללו דדין זה איסור טומאת קרובים נוהג במשוח מלחמה כמו בכה"ג כמפורש בברייתא דהוריות. והרמב"ם בהל' אבל פ"ג ה"ו לענין איסור טומאת קרובים לא זכר משוח מלחמה כלל וכבר תמה עליו המל"מ בפ"ה מהל' כלי המקדש ה"ו וראיתי בפי' שם עולם לס' ויקרא ריש פ' אמור שיישב דעת הרמב"ם דמדחה הברייתא דהוריות מהלכה וסמך עצמו על ד' הת"כ שאמרו עה"פ כי נזר שמן משחת אלהיו עליו וגו' דנזר הוא מרובה בבגדים דקשה למ"ל הך יתורא דנזר והלא כבר נאמר אע"כ דהכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים כפשוטו ומשמעו דמדבר בכה"ג גמור וחדא מילתא היא דלא כהברייתא דהוריות עיי"ש ואין כדאי בדבר זה לדחות ברייתא מפורשת ואורחא דקרא הכי הוא לתת טעם למש"כ למעלה ומש"ה כתיב כי נזר [דהיינו ממה דסליק ומלא את ידו ללבוש את הבגדים] שמן משחת וגו' [דהיינו שכתב למעלה אשר יוצק על ראשו שמן המשחה] ועיין בסמוך: