תועפות ראם שכב

פי' להיות גדולים מוזהרים עליהם כו'. הנה הסמ"ג לאוין רל"ד כ' מסקנת הגמרא דיבמות קי"ד א' דלא ליטמו להו בידים ורבינו הרא"ם לא פי' כן והב"ח באו"ח סי' שמ"ג כ' משמע ממ"ש הרי"ף והרא"ש בה' טומאה הך דרשא דאמור ואמרת להזהיר גדולים עול הקטנים ולא הביאו עלי' הך אוקימתא דלא ליטמינהו בידים אלמא דס"ל דאזהר עלייהו לאפרושינהו מטומאה עיי"ש מילתא בטעמא. והלח"מ בפ"ג מהל' אבל הי"ב פי' ג"כ דעת הטור כהרא"ם בפ' אמור וכמש"כ הב"ח וזהו דעת רבינו הרר"א ממיץ כאן וכן הוא שיטת הנ"י סביב הרי"ף הל' טומאה וז"ל הס' רביד הזהב ד"ה ואמרת עיין רש"י מפ' חרש ד' קי"ד ושם דאין ב"ד מצווין להפרישו אלא דלא למיספא בידים וכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' אבל דאביו צריך לחנכו וכן דעת ר' יהונתן בהל"ק עכ"ל [מבואר בדבריו כמש"כ בהע"ש ריש סי' ק"ג שהוא רבינו יהונתן הכהן ז"ל ומכונה בשמו של הנ"י בטעות עיי"ש] ולא נהירין לי דבריו מש"כ דדעת הל"ק כהרמב"ם דא"כ לא א"ש מש"ש דבשאר איסורין אין האב מוזהר על הבן וראייתו מן שבת ד' קכ"א א' דא"ר יוחנן בקטן העושה לדעת אביו הא לא"ה לא אסרינן ליה מנ"ל דילמא התם נמי לענין דאין ב"ד מצוין להפרישו ע"ז אר"י בקטן העושה לדעת אביו דאז ב"ד מצוין להפרישו הא לאו הכי אין ב"ד מצוין להפרישו אבל אביו צריך לחנכו לעולם וכדאמר לענין טומאה אע"כ דדעת ההל"ק כדעת רבינו הרא"ם דאין חילוק בין ב"ד להאב וכמש"כ התו"י יומא דפ"ב ע"ש הרא"ם בישוב הקושיא הא דאמרינן בכל דוכתא קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו השתא חנוכי מחנכינן אפרושי מאיסורא מיבעיא עיי"ש ועיין לעיל סי' נ"א מש"ש בביאורי ולהלן סי' שצ"א אות א'.

מלא תרווד כו' עיין הגרש"ש כתובות ק"ח ב' שאמרו תיבת מלא לאתויי דאפילו נתפזר בתוך הבית הבית טמא כאהלות פ"ג מ"ב ולפלא בעיני על הס' מנחם שלמה למס' כריתות בלקוטים סי' ה' שכ' שם דהלל דאמר מלא הין מים שאובין שהמכוון בזה המים והכלי אליבא דכ"ע והיינו לומר דדוקא מכלי אחד אבל מב' כלים אין מצטרפין עיי"ש. ובמחכ"ת הוא להיפך כמבואר בכתובות שם דכ"ע היכא דא"ל מלא עשרה כדי שמן יש לי בבורך שמן קטעין לי' קנקנים לא קטעין ליה וכמשכ"ש הגרש"ש.

בשר כראוי. בפנים הכת"י כתוב שיש כראוי והמעתיק כתב שיש [עליו כזית בשר] כראוי. ונראה שהשלים החסרון [עיין לעיל סי' שי"ז אות א'] מספר יראים הנדפס ובאמת ביראים הנדפס איתא בזה"ל ועל אבר מן האיש שיש עליו כזית בשר עכ"ל ולא כתוב שם תיבת כראוי ודברי רבינו שפתיו ברור מללו בפי' שיש עליו היינו על אותו האיש יש כזית בשר וממילא מובן דהאבר הפורש ממנו אין עליו כזית בשר וכן הוא האמת כדפרש"י והתוס' בנזיר מ"ט ב' על מה ששנינו במשנה ועל אבר מן התי שיש עליו בשר כראוי דהיינו כדי שיכול לחיות ולהבריא ואעפ"י שאין בו כזית בשר באותו האבר ועיין פ"א דכלים מ"ה. ואף שתחלת יצירתו של אדם כזית היינו דבעיקר היצירה בכלל האדם שהוא בשר גידין ועצמות יש בו כזית כמש"כ בס' מי נפתוח פרפר ה' אבל אינו מוכרח להיות כזית בשר ושפיר כתב רבינו ועל אבר מן האיש שיש על אותו האיש כזית בשר דוקא ולכן לא כתב רבינו תיבת כראוי שאין לו מקום כלל לפי פירוש זה אבל כאן בהכת"י שכתוב תיבת כראוי עכצ"ל שיש עליו ר"ל על אותו האבר וא"כ אין צריך כזית בשר דאע"פ שאין בו כזית ושפיר השמטתי תיבת כזית והוא כראוי.

הסבכות. לפנינו הסככות וכ"ה באהלות פ"ח מ"ב אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ ופי' הרע"ב לשון סוככים בכנפיהם וכ"כ הערוך בערך סך, גם חסר בדברי רבינו ובמשנה דנזיר שם איתא הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים כו' ועיין פי"ח דאהלות מ"ד בתוי"ט ד"ה ולנזיר. וכ' בה"ג הל' טומאה סי' כ"ב וז"ל ומאי היא [בית הפרס] שדה שנחרש בה קבר ועד כמה מאה אמה לכל רוח ורוח דקבר משוי בה"פ. מקום הקבר טומאה דאורייתא האיך דנחרש טומאה דרבנן דילמא איכא עצם כשעורה או דילמא פתיך ביה עפר בית הקברות עכ"ל. ובשאלתות דרא"ג כתב ככל ד' הבה"ג אך לא כתב שם תיבות אלו "מקום הקבר טומאה דאורייתא" ואולי משום דכתב קודם לזה ואסור לכהן למיעל לבית הקברות מ"ט קבר גופיה מטמא כמת דכתיב או בעצם אדם או בקבר. אולם הבה"ג אע"ג שגם הוא כ' בריש הסימן כדברי רא"ג עכ"ז כ' בדין בית הפרס מקום הקבר טומאה דאורייתא משום דס"ל דאף כשנחרש נשאר מקום הקבר טומאה דאוריי' ואף שהתוס' בכתובות כ"ח ב' ד"ה בה"פ דרבנן כתבו נראה דאפי' במקום הקבר מקילין כמו בשאר שדה כו' וא"כ ד' בה"ג הוא לכאורה סתירה לדה"ת. נ"ל דיש להשוותם דטעם דה"ת דכתובות דאפי' במקום הקבר מקילינן כמו בשאר שדה הוא משום מש"כ התוס' במ"ק ה' ב' ד"ה מנפח דמסתמא ליכא למימר שהגיעה המחרישה עד המת ור"ל דליכא למימר שעד המת הגיעה המחרישה ותו לא. ולפי"ז המת שבקבר הוא במקומו בעומק תתת המחרישה ומקום הקבר יטמא באהל זאת לא אמרי' אלא בודאי הגיעה המחרישה תחת המת ונפרסו עצמותיו וכמש"כ התוס' בסו"ד שם ולא היו רגילים לקבור מתים בעומק כהשתא בזה"ז וא"כ בכה"ג שכתב הרמב"ם רפ"י מהל' טומאת מת אפי' חרש ע"ג הארון ואפי' היה מושקע ברובדין ובאבנים ואפי' היו ע"ג הארון רום שתי קומות הואיל וחרש על הקבר הר"ז עושה בה"פ והיא תוספתא ערוכה הביאה הר"ש רפי"ז דאהלות אין לומר בזה האופן דאפי' מקום הקבר טהור מטומאת אהל דבמאי יפקע מקום הקבר בהחרישה שע"ג ועפי"ז י"ל דבכה"ג מיירי הבה"ג דהיינו שחרש ע"ג הקבר והקבר הי' מושקע ברובדין ובאבנים כו' כהתוספתא ושפיר מקום הקבר טומאה דאוריי' ורבנן גזרו טומאה בכל השדה וכן ס"ל רא"ג שם עיי"ש בדבריו ומיושב תמיהת הגרד"ט מד"א דמחננו מינסק בס' דברי דוד בחי' למ"ק ה' ב' ע"ד התוס' דכתובות הנ"ל איך נימא דגם לקולא סמכינן ע"ז שהמחרישה סלקא לטומאה ולפי מה שבארתי טעם דבריהם אין סתירה לדבריהם מכל המשניות וברייתות דמס' אהלות שכ' הגרד"ט שם ודו"ק גם מש"כ שם שהתוס' סותרים עצמם מסו"ד למש"כ בריש הדיבור במ"ק שם ד"ה מנפח וכ' שם דדה"ת נחלקו לשני פי' מתחילת דבריהם עד תיבת ולא היו הוא כפי' הר"ש ואח"כ הוא כפרש"י וכבר קדמו בזה הגרעק"א בדו"ח למס' מ"ק ה' ב' והניח ד' התוס' בצ"ע אבל לפי מה שבארתי דה"ת דמ"ק אין שום סתירה בדבריהם. ובהע"ש לשאלתות שם אות י"ג האריך בביאור מש"כ הבה"ג והשאילתות או דילמא פתיך ביה עפר בית הקברות עיי"ש שהביא דברי הגר"א בא"ר פ"ב דאהלות מ"ב שכ' שם בשם התוספתא וכ' עליו בזה"ל אבל לא ביאר רבינו הגר"א ז"ל פי' הסוגיא דנדה כ"ז ב' מ"ט דרבנן לפי שא"א למלא תרווד ועוד עפר בה"ק שאין בו מלא תרווד רקב וא"כ ודאי קשה הא בתחילתו לכ"ע דבר אחר נעשה לו גנגילין שלא לטמא במלא תרווד וכקושיית התוס' שם והר"ש עכ"ל ע"ש שיישב עפמש"כ הרמב"ם בפיה"מ פ"ב דאהלות מ"ב, ותמיהני שלא זכר משנה מפורשת נזיר ס"ה א' נוטלו ואת תפוסתו ושם בגמרא ה"ד תפוסה כו' וכמה שיעור תפוסה פי' ראב"צ נוטל את הקיסמין כו' והיא התוספחא שהביאה הגר"א בא"ר פ"ב דאהלות ואין זה ענין למ"ש נזיר נ"א א' בדין רקב של מת וב' דברים רקב ותפוסה וכ"א בנזיר נ"א ב' תני עולא ב"ח מת שחסר אין לו רקב ולא תפוסה ולא שכונת קברות ובדין רקב הותנו כל התנאים בנזיר נ"א א' משא"כ בדין תפוסה אף במת שנקבר בכסותו בארון של עץ או ע"ג רצפה של לבנים שאין לו רקב יש לו תפוסה גם השיעורים אינם שווין דרקב שיעורו מלא תרווד משא"כ תפוסה שיעורו מלא תרווד ועוד ופי' תבוסה כ' הרמב"ם בפט"ז דאהלות מ"ג העפר אשר יתערב בו דמו ולחותו וזה העפר יקרא תבוסה להתערב חומרו שם כו' ובאהלות פ"ב מ"ד עפר קברות פי' הר"ש שהוא תבוסה של מת כהך דנזיר ס"ה, ובמ"ב פ"ב דאהלות שאמרו שם מלא תרווד רקב ועוד עפר קברות טמא ור"ש מטהר כתב הגר"א בא"ר שם דל"ג רקב ואנהיר לעיינין בזו ההגה"ה דבנדה כ"ז ב' גרסינן תניא אידך מלא תרווד רקב ועוד עפר בה"ק כו' וכ' שם מהרש"ל תימא לי הלא משנה היא במס' אהלות עיי"ש עכ"ל אבל לשיטת הגר"א הוא ענין אחר והמשנה מיירי בדין תבוסה ובברייתא מיירי בדין רקב שנתערב ובביאור הברייתא שאמרו בגמרא נדה שם מ"ט דרבנן א"א כו' שפיר הקשו התוס' על פרש"י דע"כ בדין רקב בעינן תנאי רקב אבל בדין המשנה גם התוס' מודים דע"כ יש תבוסה למת ושיעורו מלא תרווד ועוד ולפי"ז מש"כ הרמב"ם בפ"ג מהל' ט"מ ה"ח או אינו אלא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו אין הפי' כמשכ"ש הכ"מ שאם הוא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו אינו מטמא כלל שאין כאן כזית נצל ולפיכך מטילין אותו לחומרו ז"א דהא סוגיא ערוכה שלהי נזיר ואהלות פט"ז והובא ברמב"ם רפ"ט מהל' ט"מ שיש תבוסה למת ולא בעינן כזית נצל אלא ה"פ א"א אלא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו ובודאי שיעורו מלא תרווד ועוד לא פחות אלא אע"ג שיכול להיות שאינו תבוסת המת אלא רקב ובעינן מלא תרווד רקב ומעורב הוא עם עפר וא"כ לא ידעינן כמה רקב יש כאן אפ"ה מטמא במשא ובאהל וע"ז סיים שהרי יש במלוא חפניים ועוד מלא חפניים רקב וכ"כ הבינת אדם להחכ"א כלל קנ"ז שאלה א' דמש"כ הכ"מ דלרמב"ם רקב מדם טהור לגמרי ובאמת מרש"י ותוס' והרב לא משמע הכי ודינו כרקב עכ"ל ואני אומר דינו כתפוסה וכנ"ל ועיין הע"ש שם שהשיג ג"כ על הכ"מ. אך צ"ע ע"ד בה"ג והשאלתות בטעם בה"פ דילמא פתיך ביה עפרא דבה"ק והלא בית הפרס מטמא במגע ובמשא ולא באהל כדין שדה שנחרש בה קבר ואילו עפר בית הקברות אינו מטמא במגע כחולין קכ"ו ב' ועיי"ש קכ"ה ב'. והנראה לי דבאמת מטעם השני לחוד מטמינן בית הפרס במשא ולא במגע ומה שבה"פ מטמא במגע אינו אלא מטעם הראשון דילמא איכא עצם כשעורה ובה"ג והשאילתות לא באו אלא לומר דלענין טומאת משא יש להוסיף עוד טעם דילמא פתיך ביה עפר בה"ק אבל מ"מ בעינן גם טעם הראשון דמש"ה מטמא במגע ובזה יתיישב מה ששנינו בפי"ח דאהלות מ"ד ומודים ב"ש וב"ה שבודקים לעושה פסח כו' ולנזיר בש"א בודק כו' כיצד הוא בודק כו' וכ' בהע"ש שם להקשות על בה"ג והשאילתות מאי מהני ניפוח ובדיקה והרי אפי' לא נמצא עצם יש לחוש דילמא יש בו עפר בה"ק ולפי הנ"ל א"ש דמשום עפר בה"ק אינו מטמא במגע ואי משום היסט דהיינו משא הא בעינן שישא דוקא מלא תרווד ועוד כמו שכתבתי לעיל וא"כ יכול להלוך שם בנחת שלא ישא ברגליו מלא תרווד שהוא מלא חפניים ועוד. והנה בנדה נ"ו ב' שנינו ואין נאמנין [הכותים] לא על הסככות ולא על הפרעות ולא על בית הפרס וע"ז פי' שם נ"ז א' בגמרא סככות דתנן כו' פרעות דתנן כו' בית הפרס אמר רב יהודה כו' ותנן [כצ"ל] החורש כו' וכל עין הרואה יתפלא על סידור ד' הגמרא דמתחלה הו"ל לפרש בה"פ דתנן החורש כו' הר"ז עושה בה"פ כו' ואח"כ הול"ל מימרא דרב יהודה כו' מנפח כו' ואומר אני דא"ש לפי פי' הר"ן בשם הראב"ד בכתובות כ"ח א' עמש"ש במשנה והמקום הזה בית הפרס דפי' בתוס' שם כ"ח ב' ושהמקום הזה בית הפרס ולא יותר ובא לטהר אבל הר"ן שם כ' דהראב"ד ז"ל פי' ושהמקום הזה בית הפרס לשון טומאה קלה הוא כלומר כבר הוקלה טומאתו שנידש ונופח והוא טהור לעושה פסח כו' וכ' בספר קול הרמ"ז למשנה דכתובות שם וז"ל וגמרא דייקא כוותי' דאמרינן בית הפרס דרבנן דקשה וכי יש בית הפרס דאורייתא אלא ר"ל בית הפרס שכבר נתקן כתיקון רבנן דהיינו שנידש ונופח עכ"ל וא"כ לפי' הראב"ד יתפרש גם בנדה שם שהכותים אומרים על בית הפרס שנטהר דהיינו שנידש ונופח דטהור ומש"ה שפיר הביאו בגמרא לפרש בית הפרס דמתני' דהיינו שהם מטהרים אותו המקום כדאר"י כו' ואח"כ אמרו בגמרא דין בית הפרס כמתני' רפי"ז דאהלות, ועם דברי הראב"ד א"ש לשון הגמרא דחגיגה כ"ה ב' ה"נ מדמהימן אפסח מהימן נמי אתרומה וכ' שם הטו"א נ"ל דאשגרת לישנא דמדמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה נקט נמי הכי אע"ג דגבי בית הפרס לא שייך נאמנות אלא כיון דמהני בדיקה לפסח מהני נמי לתרומה עכ"ל אבל לפי דברי הראב"ד שייך שפיר נאמנות גבי בית הפרס שאומר שנידש ונופח והוא טהור לעושה פסח מהימן נמי אתרומה, ולפ"ד הקול הרמ"ז הנ"ל א"כ מ"ש בע"ז י"ג א' בבית הקברות ס"ד טומאה דאורייתא היא אלא בית הפרס דרבנן דגם שם מיותר תיבת דרבנן וצ"ל לפ"ד הראב"ד דהיינו נמי בית הפרס שכבר נתקן כתיקון רבנן דהיינו שנידש ונופח וכן פי' באמת הנ"י להרי"ף סוף הל' טומאה עמש"ש הרי"ף הברייתא דע"ז י"ג א' דכהן מטמא לדון ולערער עמהם בבית הפרס דרבנן ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה וז"ל הנ"י שם בית הפרס שנחרש בו קבר שאין טומאתו אלא מדרבנן שכיון שאחר שנחרש בו את הקבר הלכו רבים עליו ודרכוהו א"א שלא יהיו כל אותן תתיכות של עצמות דקות שהן [בס"א שאין] בהן אפי' עצם כשעורה נדבקים במנעלים וסנדלים מהאנשים הראשונים שהלכו בו ולא נשאר מהם כלום עכ"ל ואף שאין פי' ממש כדברי הקול הרמ"ז עכ"ז לדין הברייתא שוה למש"כ למעלה לד' הראב"ד דמ"ש בגמרא בבית הפרס דרבנן דבעינן ג"כ שנידש ברגלים דאר"י בר אמי משמי' דרב יהודה בית הפרס שנידש טהור ודעת הנ"י כמש"כ התוס' בבכורות כ"ט א' ד"ה היכי לדעת השאלתות דלכל דבר בעינן ניפוח ומ"מ טמא חוץ מפסח דטהור משוינן ליה וה"ה בית הפרס שנידש דטהור דמיא ממש למנפח אדם בבית הפרס ואין כן דעת כל הראשונים אלא ללמוד תורה ולישה אשה וכי"ב מטמא גם בבית הפרס לחודיה בלא דישה ובלא ניפוח. ועפמש"כ הנ"י יש ליישב ד' הש"ג ספ"ג דפסחים שכ' טעם לד' הטור או"ח סי' תמ"ד דההולך לערב כדי לילך ללמוד לפני רבו חשוב דבר הרשות וז"ל ונראה הטעם משום דה"נ הו"מ ללמוד מאיליו בביתו והיה מקיים המצוה ג"כ עכ"ל ועיין במג"א שם סקי"ג שהקשה על הש"ג דהא מותר לכהן לטמאות בבית הפרס דרבנן כדי לילך ללמוד לפני רבו אע"פ שיש לו רב בעיר דלאו מכל אדם זוכה ללמוד כדאי' פ"ק דע"ז וא"כ ה"נ דרבנן הוא עיי"ש. וי"ל דהש"ג ס"ל כפי' הנ"י דדוקא בבית הפרס דרבנן שנידש כהן מטמא ללמוד לפני רבו אבל לא בבית הפרס שאינו נידוש ברגלים ואע"ג דעיקר בית הפרס דרבנן וה"ה לבדיקת חמץ דרבנן. ודע דבנדה שם נ"ז א' הביאו בגמרא מתני' דאהלות ריש פי"ז בזה"ל החורש בה"ק הר"ז עושה בית הפרס ועד כמה הוא עושה מלא מענה מאה אמה בית ארבעת סאין ר' יוסי אומר חמש ע"כ ותמיהני מזה על פי' הרמב"ם בפיה"מ דאהלות שם שפי' דברי ר' יוסי וז"ל ור' יוסי אומר שאם היה זה המקום הנחרש בלתי שוה אבל בו מעלות ומורדות הנה הוא ישים בה"פ בית חמש סאין עכ"ל דלפי פי' הול"ל בנדה שם ר' יוסי אומר חמש במורד ובמעלה דבלא"ה העיקר שבדברי ר' יוסי חסר מן הספר או לא הי' להגמרא לסיים כלל ר' יוסי אומר חמש ואולי שגי' הרמב"ם בנדה שם משונה ממה שלפנינו וצ"ע בזה. וראיתי להעיר כאן מה שנראה לי לפרש בד' הגמרא תמורה י"ב ב' ורבנן עד כמה והר"ש פי"ז דאהלות מ"ב כתב ודבר תימא הוא מאי קא בעי ורבנן עד כמה. והנ"ל דלפמש"כ התוס' שם י"ג א' לפרש רא"א בה"פ עושה בה"פ דלעולם מה שנחרש מבית הפרס לשדה אחר שאצלו עשאוהו בה"פ וכן אם נחרש מאותה שדה שני' לשלישית וכן מג' לד' וכן לעולם כולם עושין זא"ז בית הפרס א"כ י"ל דזהו מ"ש בגמרא "ורבנן" פי' מ"ט דרבנן דלא ס"ל הך דר"א ומשנו "עד כמה" פי' דלר"א אין לדבר סוף עד כמה יהי' בית הפרס ועל דרך שאמרו בנדה נ"ח ב' ארשב"ג לדברי אין קץ ולדברי חבריי אין סוף כו' ושם בגמרא ולרבנן דאמרי תולה עד כמה כו' ומ"ש אח"כ בתמורה שם כי אתא ר"ד אר"ל כו' הוא מילתא באפי נפשי' ודו"ק. וראיתי להרמב"ם פ"י מהל' ט"מ ה"ד שכתב החורש את המת בשדה אינו עושה בית הפרס שכל אלו דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו אלא בקבר שנחרש שהוא דבר המצוי עכ"ל והוא מתוספתא הביאה הר"ש רפי"ז דאהלות בזה"ל החורש מגופו של מת אינו עושה בית הפרס אין לך שעושה בה"פ אלא חורש את הקבר בלבד ע"כ אבל הר"ש שם פי' התוספתא מגופו של מת בזמן שמגולה ורואה אותו דאמרינן דכיון דחזי לי' לא שקול מיני' עצמות במחרשתו עכ"ל משמע מפי' הר"ש שאם לקח עצמות מהמת בהמחרישה עושה בה"פ ולא חיישינן למה שאין הדבר מצוי וא"כ הר"ש חולק על הרמב"ם וס"ל להר"ש דאף שהדבר אינו מצוי מ"מ גזרו ביה רבנן, גם בטעם המשנה ג' דפי"ז דאהלות שאמרו שם החורש מלטימיא מצבירת העצמות אינו עושה בה"פ סי' הר"ש וז"ל דודאי אותו המקום אינו שלו והו"ל חורש שאינו שלו עכ"ל וצ"ל לדברי הר"ש מ"ש במשנה אח"ז החורש את שאינו שלו הכי פירושו דב' גווני אינו שלו יש. א) מקום הקבר אינו שלו. ב) אף אם מקום הקבר שלו אלא שהשדה שחורש הקבר בתוכה אינה שלו. וא"כ להר"ש אינו עושה בה"פ. אלא היכא דכולה שלו מקום הקבר וגם השדה שחרש בתוכה הקבר הוא שלו ושפיר אמרו במשנה לפי' הר"ש החורש מלטימיא מצבירת העצמות שהוא מאופן הא' אינו עושה בה"פ ואח"כ אמרו החורש את שאינו שלו מאופן הב' אינו עושה בה"פ ור"מ דפליג בתוספתא ואמר החורש מלטימיא הר"ז עושה בה"פ י"ל דמ"מ מודה באופן הב' שהשדה שחורש הקבר בתוכה אינה שלו א"ע בה"פ ומש"ה לא זכרו הר"ש והתוספתא דר"מ יפלוג על החורש את שאינו שלו כ"ז הוא לפי' הר"ש אבל הרמב"ם ס"ל דמלטמיא ומצבירת העצמות הוא מטעם שאינו מצוי כמש"כ בחיבורו שכל אלו דבר שאינו מצוי הוא כו' וקאי על הסעיף כולו ואח"כ בדין ה' כתב דין החורש את הקבר בשדה שאינה שלו אינו עושה בה"פ ולהרמב"ם לא מצינו דין החורש את שאינו שלו אלא מאופן הב' אבל מאופן הא' לא ידעתי מאי אידון בה והדבר צריך אצלי תלמוד. ותמיהני עמש"כ הרמב"ם שם בדין ה' חרש קבר בשדה שלו ושל חבירו כאחד שלו עושה בה"פ ושל חבירו א"ע בה"פ והשמיט בדבריו מה שאמרו בתוספתא בזה הדין "אבל עולה הוא במדת בית הפרס" פי' האמות של שדה חבירו עולות לו מן המנין ול"י טעם השמטה זו כל זה ראיתי בדין בה"פ להעיר בעזה"י.

נראה דעת רבינו כאן דעל רביעית דם אין הכהן מוזהר כ"א על חצי לוג ומש"ה אמר רבינו דאפי' אם נפרש פורשות מן המת שלא מגופו של מת והכהן מוזהר על הכל מ"מ גו"ד דמיא לר"ד דעל שניהם אין מגלחין ואין הכהן מוזהר עליהם אולם הסמ"ג עשין רל"א כ' ואע"פ שמצינו רביעית דם שאין הנזיר מגלח עליה כו' וכהן מוזהר עליה כדדרשינן בפ"ק דסנהדרין ד"ד לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמא מעל כל נפשות מת לא יבא זה אינו קשה דשם טומאה ר"ל במס' שמחות ועל חצי לוג דם נזיר מגלח עכ"ל וכ"כ התוס' בברכות י"ט ב' ד"ה מדלגין ודעת רבינו כמש"כ המהרש"א ע"ד התוס' דברכות שם וז"ל ולא ידענא מהיכא פסיקא להו דכהן מוזהר על רביעית דם דמההיא דפ' בהמה המקשה אינו מוכח אלא דמטמא כמו גולל ודופק עכ"ל ובספר מי נפתוח בקדם לעין אות ל' תמה עליו דהא הפסוק הזה כתיב באזהרת כהן ומפקינן מיני' רביעית דם וא"כ כהן מוזהר עליו ועיין בס' קרן אורה נזיר נ"ו ב' שמיישב ד' המהרש"א בדרך דחיק אולם בס' באה"ט לסדר ויקרא ריש פ' אמור מתרץ קושיית ר"ת שבתוס' ברכות שם וז"ל ולפי ענ"ד נ"ל דודאי שיעורא דטומאת דם לגבי כהונה בחצי לוג ומדכתיב נפשות ש"מ דהיינו אף בחצי לוג משני מתים וילפינן מינה לענין טומאה טומאה דעלמא דשיעור הדם הוי רביעית דהיינו ג"כ אף בבאה מב' מתים עכ"ל והוא ממש כתי' מהרש"א אלא שקיצר בדבריו ואני אפרש בארוכה דס"ל למהרש"א דרביעית דם שהוא מטמא באהל במת אחד לא מפיק ר"ע מנפשות מת לא יבא די"ל דהתם הוא חצי לוג אלא דפשיט לי' זה בלאו האי קרא וגם התוס' בסנהדרין ד"ד א' ד"ה מנין צדדו לומר כן ומה שהקשו התוס' שם דאי במת א' הי' טמא ה"ה בשני מתים אי ליכא מיעוטא כו' כבר יישב זה מהרש"א שם בחי' הלכות עיי"ש וגם לפי' התוס' יומא פ"א א' ד"ה כל צ"ל ג"כ שר"ע ומחלוקתו ידעי דדם המת עכ"פ מטמא בבואו ממת אחד גם בלאו קרא ולא כמש"כ בסנהדרין שם ולכן שפיר הקשה מהרש"א על ר"ת מנ"ל באמת דכהן מוזהר על ר"ד דילמא דוקא על חצי לוג דם כטומאה שהנזיר מגלח עליה ור"ע לא יליף מנפשות מת אלא שתי נפשות ושיעור אחד יהיה השיעור איזה שיהיה דהיינו בכהן ששיעור אזהרתו בחצי לוג דם אף דהוי מב' מתים ג"כ מוזהר עליו ובעלמא דשיעור טומאה ברביעית ג"כ זה הדין דאע"ג דהוי מב' מתים מ"מ הוא טמא וזש"כ מהרש"א דהא ע"כ טומאה ואזהרה ב' דברים הם וא"כ ר"ע לא אמר אלא דרביעית דם מטמא אבל אזהרה לא אמר.

כולהו. צ"ל בהו וכ"ה בנדפס ועיין בנזיר נ"ד ב' תוד"ה ת"ש ומזה. ואור"ת דע"כ לא מתוקמא מתניתין בכלי מתכות דא"כ הנזיר מגלח דחרב ה"ה כחלל והיינו כד' רבינו ועיין חולין ק"ד א' תוד"ה חלת והרמב"ן בפי' התורה במדבר י"ט ט"ז כתב והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל כו' ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורין בכל הבתים כו'. וכן נראה עוד בגמרא שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת שלישי ושביעי אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה כו' וא"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל והוא הקרוב והנראה מדברי רבותינו עכ"ל. והרמ"א ביו"ד ס"ס שס"ט הביא דעת רבינו והחולקים עליו וסיים וכן נהגו להקל ואין נזהרין מזה עכ"ל.

גולל כסוי הארון. דע דג' פי' יש לגולל הא' פי' רש"י שפי' גולל כסוי ארון של מת דהיינו ארון המטלטל שבו נותנין המת להניחו כן בקבר. והב' פיר"ת דגולל הוא מה שנותנין על הקבר לאחר שקברו המת בארץ לסי' מצבה כדי שיכיר כאו"א את קבר מתו ואינו משמש לכסוי כלל. והג' פיר"ח ז"ל בחולין שהביא הרא"ש פ"ג דמ"ק סי' ל"ט והובא בערוך ערך גלל וז"ל גולל כסוי הקבר דופק אבנים מכאן ומכאן כמו כתלים והמת נתון באמצע והגולל עליהם עכ"ל נראה דס"ל דהגולל שתים עושה. א) הוא לכסוי פתח הקבר ואינו טמון כולו תוך הקבר כפרש"י רק הוא על פני השדה לכסות את החפירה. ב) הוא ג"כ לסימן מצבה ומש"ה מגביהין את הגולל מן הקרקע ע"י דופקים והמי נפתוח פרפר י"א אות ו' פי' כן דברי הר"ש פ"ב דאהלות מ"ד ונראה לי שכן פי' הר"ח. והתוס' בסוכה כ"ג א' כתבו כפי' הערוך ומש"ה ניחא להו שם הא דתנן באהלות דופק דופקין טהור דאלו לפרש"י קשה להו בשבת קנ"ב ב' וכי דרך להניח שני קרשים מימין המת ובזה א"ש מה שהרא"ש שם כ' דפיר"ח הוא כפי' ר"ת דאחר שהביא שם ופיר"ת כו' כתב וכן פי' ר"ח ז"ל בחולין כו' והתוס' בכתובות ד"ד ב' כתבו על פרש"י דכעין זה פי' בערוך ובערוך הוא ממש לשון הר"ח גם בשבת שם כתבו התוס' אחר פי' ר"ת וז"ל ובערוך בערך גלל פי' בענין אחר וכפי' יתכן מה שבתוספתא עכ"ל ועיי"ש במהרש"א וכ"כ האו"ז ח"ב סי' תכ"ד פרש"י כו' וכ"כ בערוך פי' כו' ואיך א"כ כתב הרא"ש דפי' ר"ח הוא כפי' ר"ת אך לפי הנ"ל א"ש דכוונת הרא"ש במ"ק שם שפיר"ח הוא כפיר"ת ולא כפרש"י שהוא כסוי ארון של מת המטלטל שנתון בעומק בקרקע והתוס' בכתובות שם כתבו דפי' הערוך הוא כעין פרש"י דהיינו שהגולל הוא כסוי על המת ומדוייק לשון "כעין" לא פרש"י ממש. וראיתי בס' אור לישרים פי' לספר הישר לר"ת סי' ס"ד אות א' שכתב שם להקשות על פי' ר"ת ב' קושיות עצומות מוסיף על קושיית הראשונים האחת מהא דתניא במס' שמחות פ"ד הי"ב ואמרו חכמים אל יבדק מאחר שנסתם הגולל ומעתה קשה לפיר"ת מה שייך סתימת הגולל לזה ואף אם עדיין לא העמידו מצבה לסימן האם לא שייך ניוול ולפרש"י א"ש עיי"ש ובמחכ"ת אשתמיטתיה דברי הרא"ש פ"ג דמ"ק שהביא ברייתא זו וסיים עלה דמזה מוכח שסתימת הגולל היינו אחר שנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר וא"כ הוא דלא כפרש"י וכבר כתב ר"ת בס' הישר כי דרכם היה לתקן בו ביום מצבות א"כ לפיר"ת א"ש ובזה א"ש ג"כ מ"ש בשבת קנ"ב ב' מ"ד עד שיסתום הגולל דכתיב וישוב העפר על הארץ כשהיה דהיינו לפיר"ת שנגמר סתימת הקבר בעפר ומוכן מעתה לתת שם מצבה בו ביום כדרכם ואזדא לה קושייתו השנייה ואדרבה לפרש"י אינו מדוייק בשבת שם מאי דכתיב על הארץ דלפרש"י סתימת הגולל הוא כסוי ארון של מת המטלטל טרם הקברו בארץ.

דאסרי רבנן בגוסס. ולומר שהן מתירין בנוסס ז"א אלא במה שרבי מתיר בגוסס חולק ר' יוחנן עליו וסבר אף לרבי אסור לשון מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג לאוין רל"ד. ועיין במרדכי שילהי מס' מ"ק שכ' שם כל דברי היראים בדין גוסס עד ואיני יודע מה ראו ואף שלא נזכר בדברי המרדכי שהעתיק זה מהס"י כדרכו מ"מ כל אותו הלשון שכ' היראים הוא ממש במרדכי והב"י ביו"ד סי' ש"ע לא הרגיש בזה שלא היה לפניו הס' יראים ועיין בתבו"ש סי' ל"ג סק"ה שכתב שם לדוגמא הך דנזיר מ"ג דמיקרי מת לענין שאין הכהן רשאי להיות באהלו ומ"מ אין מטמא עד שימות ממש והמי נפתוח פרפר ג' אות ג' תמה עליו דמעולם לא אמרו שם דמיקרי מת לענין שאין הכהן כו' וי"ל דהתבו"ש כיוון לשיטת היראים שבכאן והביאוהו הסמ"ג והמרדכי דלר' יוחנן אף רבי שאמר במותם עד שימות ה"ה גוסס מיקרי מת לענין שאין הכהן רשאי להיות באהלו ועיין ירושלמי פ"ג דנזיר ה"ה בשיו"ק שתמה ע"ד רבינו היראים דלפי"ז למה אמרו בירושלמי שם ואתייא דר"ש בר ווא כרשב"ל הא אפי' כר' יוחנן אתיא וככ"ע ואני אומר שרבינו מפרש בירושלמי שמעון בר ווא מידמך הוה אמר כשהיה גוסס הא נפיקא מכא והא נפיקא מכא פלוני כהן יצא מכאן שימות תיכף אבל בשעת גסיסה היו הכהנים עומדים שם מדהיה מצוה עליהן בשעת גסיסה ולפי"ז שפיר אמרו אתיא דר"ש בר ווא כרשב"ל ור"ל ואליבא דרבי דבמותם עד שימות אין גוסס לא דאילו לר' יוחנן אפי' לרבי אסור כשהוא גוסס כמו אליבא דרבנן דאין ביניהם אלא משמעות דורשין ואפשר דמש"ה קאמר רבינו והנוהג היתר בגוסס לא הפסיד דלפירושו בירושלמי מעשה רב כרבי אליבא דרשב"ל דאין כהן מוזהר על הגוסס והאו"ז ח"ב סי' תכ"ו הביא הך דירושלמי ומעשה רב לראיה שכהן מוזהר על הגוסס ולפמש"כ בפי' הירושלמי לדעת הרא"ם משם ראיה להתיר ועיין ב"מ קי"ד ב' תוד"ה א"ל והש"מ שם תי' שהיה גוסס וכן משמעות הזוהר פ' וישלח עלה קע"ה א' עיי"ש ומצינו שם בפסוק לשון מיתה ג"כ הרי כדברי רבינו דאף במותם יתפרש גם על הגוסס אולם תי' הש"מ לא א"ש לדעת האוסרים לכהן לטמא לגוסס וי"ל דהיינו דוקא גוסס שמעותד למות כרוב גוססין למיתה משא"כ בהך דאליהו שבא להחיותו ודו"ק ועיין שו"ת נפש חיה ח' אהע"ז סי' ג'.

מדתנן פ"א דאהלות מ"ו אדם כו' וכ"ה בבה"ג הל' טומאה וקשה לי דע"כ ל"ג במשנה ואפילו צלוב דא"כ מאי מתרצינן ביבמות ק"כ ב' אמר אביי ל"ק הא רשב"א הא רבנן דמה יענה לצלוב שבמשנה דאהלות דקשה ג"כ למשנתינו דיבמות שם ובצלוב לכ"ע אין מעידין כמבואר בברייתא ועיין הגהות יד שאול ליו"ד סי' ש"ע שתמה על גי' בה"ג שהשמיט מהמשנה ואפי' גוסס ומזה עיקר הקושיא ולא הרגיש במש"כ הבה"ג ואפי' צלוב דקשה ג"כ כנ"ל אולם לפמש"כ התוס' שם ביבמות ד"ה למימרא דגוסס שבמשנה בגוסס שהוא מגוייד וה"ק ואפי' הוא מגוייד ואפי' זה המגוייד גוסס וכן פי' הריטב"א שם א"כ ה"נ י"ל לגי' בה"ג ואפי' צלוב דפי' ואפילו זה המגוייד צלוב וא"ש. וראיתי בשו"ת גינת ורדים למוהר"א הלוי חאהע"ז כלל ב' סי' ד' שכתב שם בזה"ל ומגוייד זה דמתני' [דאהלות] לא הוי במקום שנעשה טריפה אלא פצוע מכות וכ"כ הטור אה"ע ר"ס קנ"ו שכתב שם וז"ל ואש היה הזרע גוסס או פצוע מכות שאי אפשר לחיות לו כו' והנה בגוסס קיי"ל דרוב גוססין למיתה מ"מ עדיף טובא גוסס מטריפה דיש מיעוטא בגוססין בחיים והוי מיעוטא דשכיח משא"כ בטריפה שא"א לו לחיות כדאי' בריש א"ט ואם איתא דאפי' טריפה חשיב זרע קיימא לענין יבום היה ראוי לתנא להשמיענו דין זה גם בטריפה ותנא נקיט גוסס ושבק טריפה משמע דטריפה לא חשיב חיותיה כלל עכ"ל והובא בפ"ת לאה"ע סי' קנ"ו סק"ב עיי"ש והוא דלא כדה"ת יבמות שם ד"ה למימרא שכתב להדיא דמגוייד דמתני' דאהלות פי' במקום שעושין אותו טריפה שמת לבסוף עיי"ש ונראה דכוונת הג"ו למש"כ הנ"י ביבמות שם ועיין בס' כתונת פסים משכ"ש בשם קונטרס המהרח"ש ז"ל דס"ל להנ"י מגוייד דמתני' דאהלות במקום שאינו עושה טריפה כמתני' דיבמות עיי"ש. ובב"י ליו"ד סי' ש"ע ד"ה ומ"ש כתב וז"ל ומ"ש אבל בגוסס ומי שנשחטו בו ב' סימנים כ"כ הרי"ף והרא"ש מדגרסינן בפ' מי שאחזו (גיטין ע' ב)' אר"י א"ש כו' ומ"ש או פצוע הרבה פצעים וכו' ומ"מ אסור לכנס לבית שיש בו גוסס בפ' ג' מינין כו' עכ"ל ונראה לי דט"ס בב"י וכצ"ל ומ"ש אבל בגוסס או פצוע הרבה פצעים כ"כ הרי"ף והרא"ש מהא דפ"ק דאהלות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפי' גוסס. ומי שנשחטו בו ב' סימנים כ"כ הרי"ף והרא"ש מדגרסינן בפ' מי שאחזו כו'. ומ"ש ומ"מ אסור לכנס לבית שיש בו גוסס בפ' ג' מינין כו' וכן מבואר בכ"מ בפ"א מהל' ט"מ דין ט"ו ע"ד הרמב"ם שם. והבה"ג בשו"ע יו"ד שם לא הרגיש בהט"ס שבב"י וציין באות ג' על גוסס לסי' של"ט מהך דמס' שמחות ועל או פצוע פצעים הרבה לא ציין מאומה ובמחכ"ת שלא כדין עשה. והנה הסמ"ג לאוין רל"ד כתב ועל הגוסס פסק בה"ג והאלפסי כדתנן במשניות אדם אינו מטמא כו' והררא"ם היה מחמיר בגוסס כו' וכ"כ הסמ"ק סי' פ"ט דבה"ג ורב אלפס פסקו שמותר ובהע"ש שאילתא ק"ג אות י' כתב ובאמת ברי"ף לא נזכר מפורש דאין הכהן מוזהר על הגוסס אלא מדהביא הרי"ף משנה זו שאינו נוגע בזה"ז לדעת דיני טומאה אלא ע"כ בא ללמד לאזהרת כהן עכ"ל ובזה אומר אני ליישב מה שהרי"ף שילהי יבמות העתיק המשנה ואפי' ראוהו מגוייד או צלוב כו' אין מעידין עד שתצא נפשו ולא כתב מאי דאיתמר עלה בגמרא דיבמות ק"כ ב' למימרא דמגוייד חיי ורמינהו כו' אמר אביי כו' רבא אמר בסכין מלובנת וד"ה ועיין בב"י אה"ע סי' י"ז מה שכתב ע"ז ולענד"נ עפ"י מה שתמהו התוס' ביבמות שם ד"ה למימרא דהא קתני בה גוסס אע"ג דחיי כו' והנראה דהרי"ף תירץ תמיהת התוס' כמש"כ בתוס' ישנים שם הנד"מ וז"ל וי"ל דלא דמי לגוסס כי נמי חיי אצטריך לאשמעינן דלא מטמא והגם דכהן מוזהר מליגע בו כדנפ"ל מקרא בג' מינים להחלו משנעשה חלל אבל מגוייד אי מחייא חיי לא איצטריך לאשמעינן דלא מטמא עכ"ל ולפי דבריהם צ"ל דהך סוגיא דיבמות אתיא כמ"ד כהן מוזהר על הגוסס משא"כ למ"ד אין כהן מוזהר על הגוסס אין כאן קושיא כלל וא"צ כלל לתי' אביי ורבא וכיון שכן הרי"ף לשיטתיה דס"ל דכהן מותר בגוסס כנ"ל שפיר השמיט כל הסוגיא דיבמות שם דקושיית הגמרא ל"ק וכתמיהת התוס'. והנה במשכ"ר ע"ש בה"ג שהתיר בגוסס כתב בהע"ש שם שהוא להיפך ממש"כ התוס' נזיר מ"ג א' ד"ה ומהכא בשם בה"ג דכהן מוזהר על הגוסס וכבר כתבנו דכמה ה"ג הוי עכ"ל ואני אומר משום הא לא איריא די"ל כמש"כ הגרי"פ בחי' הש"ס שלו שבס' קשות מיושב נזיר שם דתוס' לא כתבו הכי רק דלפי נוסחת בה"ג שגורס אביי ורבא הוה לן למיפסק דכהן מוזהר כרבא אבל גוף ההוכחה שכתב בה"ג דכהן אינו מוזהר מכח סתמא דמתני' אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו כו' לא ניחא להו להתוס' וכמש"כ רבינו הרא"ם לתמוה ע"ז אלא דבאו"ז הנ"ל אות ח' כ' וז"ל וכתוב בה"ג אלו אינש דקמיית כי אורחיה ומטא שעתא דקבעי למימת אסור לו לכהן למיקרב ביה דאיפלגו בה רבי ורבנן לרבנן אסור עכ"ל הרי לנו דנוסחאות שונות בבה"ג וכדברי הע"ש. ועל מה שהתפלא רבינו הרא"ם על בה"ג שה"ר מדתנן כו' דהא בנזיר דחי לה כו' המעיין בס' האשכול סוף ח"ב יראה שבנוסחת בה"ג לא היה החילוק כתוב בגמרא וא"כ אין כאן פליאה ובהגהות יד שאול ליו"ד סי' ש"ע התפלא ג"כ על בה"ג ולא ראה ד' היראים שקדמו ואף לא דברי המרדכי שהוא כדברי הרא"ם והובא בב"י בקוצר. ומהראש"ט בהגהות ובאורים לבה"ג הנד"מ ד' ווארשא השיא כוונת בה"ג שלפנינו בראייתו מהא דתנן אדם כו' לדבר אחר שכתב שם בכוונתו כד' הגמרא טמויי לא מטמי עד דנפקא נפשי' ולענין אתחולי מיתחל משעה שהוא גוסס עכ"ל וא"כ ראיית בה"ג ממתניתין הוא לאיסור דלא כמש"כ היראים על שם בה"ג ולענ"ד ז"א דלאיסור ודאי לא שמענו משם דדלמא חילול דומיא דטומאה ובגמרא לא אמרו אלא לדחות הקושיא ועוד דלאיסור א"צ לראיה דפשיטא דמאחר דהלכה כרבא לגבי אביי והלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ממילא שמעינן דהלכה כרבנן דאסור.

ועוד כו' לכאורה יפה כ' בזה בביאור ווי העמודים דל"ק קושיא זו ע"ד הבה"ג דאפשר דס"ל לבה"ג דלאביי לכ"ע גוסס אסור משא"כ לרבא פליגי בהא רבי ורבנן ולכך כ' בה"ג דהלכה כרבא דפליגי בהכי וא"כ הלכה כרבי דסתם מתני' כוותיה. ולי דברי רבינו מוקשים עוד אם ר"ל במש"כ ועוד כו' להקשות עוד קושיא לבה"ג מה זה שהפסיק בין קושיא ראשונה לשניה וכתב באמצע לכן נ"ל איסור בגוסס כאשר פרשתי ולכן נראה לי לפרש דמשכ"ר ועוד כו' אין זה קושיא לבה"ג אלא רבינו ה"ק ועוד ראיה לפסק הלכה לאסור בגוסס לבד מש"כ למעלה וקיי"ל כרבנן כו' שאינו חולק על רשב"ל כו' הביא עוד ראיה ברורה ממה שגי' בה"ג אביי ורבא וא"כ בודאי דהלכה כרבא וכמש"כ התוס' בנזיר שם הנ"ל באות הקדום ומשכ"ר אח"כ ואחרי כן פסק כדתנן כו' וא"י מה ראו ר"ל כפליאתו הראשונה שכתב ונפלאתי כו' וא"ש המשך דברי רבינו ובמרדכי סוף מ"ק ליתא הני תיבות "ואיני יודע מה ראו". אולם באו"ז הנ"ל באות הקדום כתב דהא דקיי"ל ביבמות ל"ו א' הלכה כר"י לגבי ר"ל ה"מ היכא דפליגי בסברא דנפשייהו אבל היכא דפליגי בסברא דרבוותא ליתא לההיא כללא וכמו כן י"ל לענין הלכה כרבא לגבי אביי והווי העמודים ציין לד' מהרי"ק שרש קל"ז ענף ב'.

בת"כ. ליתא וצ"ל בספרי וכ"ה במדרש רבה נשא פ"י.

ובס' תשב"ץ קטן סי' תקע"ה כתב כפסק ר"ת שאין הלכה כרשב"י דאמר קברי עובדי כוכבים אין מטמאין באהל כי רשב"ג פליג עליו במשנה דאהלות [פי"ח מ"ט] וקיי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה וכ"ה בתשו' מהר"ם ח"ג סי' ש"ל וד' ר"ת הביאו התוס' בב"מ קי"ד ב' ד"ה (ע"א) מהו. ועיין בקובץ תשו' הרמב"ם סי' ס"ה מתלמידי רבינו אפרים זצ"ל.

צ"ל ההיא סוגיא ודאי דלא כר' ישמעאל ובנדפס איתא ההוא ודאי דלא כר' שמעון.

וליישב ראיית האוסרים ממה דאמרינן ביבמות שם ממגע ומשא לא מעטינהו קרא שכתב רבינו לעיל לא כ' כלום לתרץ ועיין מל"מ פ"ג מהל' אבל שכ' שם וכי יעלה על הדעת דבעל ספר יראים כו' נעלם ממנו סוגיא זו כו' והוא שלא בדקדוק דעדיפא הול"ל דהיראים בעצמו הביא מתחילה ראיית האוסרים מההיא דיבמות אולם באמת יפה כתב בזה המל"מ שם דודאי ס"ל לרבינו דמיתי עובדי כוכבים מטמאין במגע ומשא כישראל וכמש"ש ביבמות אלא שהכהנים לא הוזהרו שלא לטמא להם שהרי כמה טומאות יש דחשיבי טומאה לענין מקדש וקדשיו והכהן אינו מוזהר עליו כגון נבילה ושרץ ורבים כאלה עיי"ש והנמוק"י פ' המקבל הביא דברי רבינו בזה"ל ובספר יראים כתב שאין כהן מוזהר אלא על טומאות המופרשות מן המת בלבד הלכך כיון שאין מטמא באהל אין טומאתן אלא כטומאת נבילה עכ"ל והוא מסכים מאד לפי' המל"מ בדעת היראים ודלא כהס' מי נפתוח אמנה כ"ה שכתב ע"ד המל"מ שהעמיס בדעת הס' יראים דבר דחוק ואתי מרחוק ובלתי מוסכם מכל הקדמונים וקושיות גדולות מהש"ס יפלו עליו כו' עיי"ש ובמחכ"ת לא ראה בפנים הס' יראים שדברי המל"מ נכונים וברורים ומתוקים מדבש למבין. ומש"כ המי נפתוח ליישב בפשיטות כ"כ הפ"מ ח"ר סי' נ"ו וחזק על ידו הטעה"מ פ"ה מה"א ה"א דדעת רבינו כתירוץ הראשון ביבמות ס"א א' דילמא איקטל חד מישראל ודלא כדברי רבינא שם. וראיתי בס' מדרש אגדה תוצאות החכם מהרש"ב וויען התרנ"ד בפ' מטות עה"פ ואתם חנו מחוץ למחנה שכתב שם בזה"ל והלא קברי עובדי כוכבים אינם מטמאין ולמה היו צריכין הזאה בשלישי ובשביעי אמרו חכמינו ז"ל מומר אחד מישראל היה שם במדין והרגוהו ישראל ואע"פ שחטא ישראל הוא ולא נודע מי הרגו על כן היו כולם צריכין הזאה יום ג' ויום ז' מספק עכ"ל ואני תמה דודאי הפי' בגמרא דיבמות דילמא איקטל חד מישראל כפשוטו דאחד מבני ישראל נהרג במלחמה והראיה ממה שהקשו בגמרא שם ורבנן ומשנו לא נפקד ממנו איש ורשב"י כו' ולפי דברי המדרש אגדה ע"ש חז"ל לק"מ ממה שכתוב ולא נפקד ממנו איש כמובן.

אביו של ר' צדוק כו' ושאל את אלישע כו' כ"ה במ"ק כ' א' אבל בנזיר מ"ד א' גי' אחרת ועיין אורח מישור שם.

דברי רבינו כאן צריכין ביאור דמשכ"ר ומסקינן הני מילי היכא דליכא מחיצתא כו' אין הגירסא כן לפנינו בסוטה שם אלא ה"ג שם והני מילי חצר הקבר דמסיימא מחיצתא אבל מת בעלמא תפיס ופרש"י שם השתא מהדר לפרושי סייעתיה מהכא כו' מדאיצטריך למיתני העומד לתוכו טהור דאי בעלמא לא גזור למה לי לאשמעינן הכא דטהור עכ"ל ועיין בב"ב י"ב א' תוד"ה פרץ מה שהקשו על פי' הקונטרס מהך דסוטה מ"ד א' ותי' שם בש"מ ע"ש הרא"ש בתוספותיו דאיכא למימר דמת בעלמא תפיס אפי' מסיימי מחיצתא דלא חלקו חכמים במת עכ"ל ועכי"ז הייתי מפרש דקדוק לשון הטור יו"ד ס"ס שע"א שכ' אסור לקרב תוך ד"א של מת או תוך ד"א של קבר בד"א שאין הקבר מסויים במחיצות כו' דפתח בתרתי ד' אמות של מת וד' אמות של קבר ומסיים אח"כ בחדא בד"א שאין הקבר מסויים כו' ומ"ש דשביק שאין המת מסויים כו' אבל לפמש"כ הש"מ בשם הרא"ש בתוספותיו מדוייק הלשון דהטור כתב לחלק דוקא בקבר בין מסויים במחיצות לשאינו מסויים במחיצות משא"כ במת בעלמא תפיס אפילו מסיימי מחיצתא כשיטת אביו הרא"ש לפרש"י דב"ב וכ"ז לפי גירסתינו משא"כ לפי דברי רבינו הרא"ם שכתב ומסקינן ה"מ דליכא מחיצתא כו' מפורש יוצא דמת שתופס ד"א הוא דוקא דליכא מחיצתא משא"כ אי איכא מחיצתא שיש היכר לדבר מותר דילפינן מחצר הקבר. וראיתי ברבינו ירוחם !ק. סוף חלק חוה שכתב ע"ש ר' יונתן הכהן בזה"ל ואם יש דבר גבוה י"ט בינו ובין המת או עמוק י' כיון שיש הכירא אין בכך כלום ודוקא מת שלא נקבר אינו תופס ד"א כי בכיון במשהו סגי עכ"ל ואינו מובן והברור דט"ס יש בדבריו וכצ"ל ודוקא מת שלא נקבר אבל נקבר אינו תופס ד"א כי בציון במשהו סגי וכ"כ הרא"ש בהלק"ט הל' טומאה סי' ח' ע"ש הר"ר יונתן ז"ל. והנה הרא"ש לא חלק על הר"ר יהונתן אלא דגם בקבר תופס ד' אמות אם אינו מסויים במחיצות אבל במש"כ הר"ר יהונתן דאי איכא מחיצתא בינו ובין המת כיון דאיכא הכירא ל"ג ביה רבנן גם הרא"ש מודה לזה ודלא כמש"כ הש"מ ע"ש הרא"ש בתוספותיו ליישב פרש"י. וא"כ אין לומר בכוונת הטור כמש"כ למעלה ודו"ק. ובחי' הרשב"א לברכות י"ט ב' כ' ויש מי שפירש בשם רש"י ז"ל שהארונות היו טמונין בכוכין ורוב ארונות יש להן חלל טפח בינם ובין הכוך והשתא אין שם טומאת גולל כלל עכ"ל ובאו"ז ח"ב סי' תכ"ד כתב דבר זה ע"ש הר"ר יוסף זצ"ל בשם רבינו שמואל זצ"ל וסיים שם עוד בזה"ל וא"ת תיפוק ליה מטעם קבר סתום דמטמא באהל י"ל דדין קבר פתוח יש לו עכ"ל וכ"כ התוס' בנזיר נ"ג ב' ד"ה סתום ועפי"ז נראה לי לתרץ מש"כ הגר"א בביאוריו לשו"ע יו"ד סי' שע"א סקט"ו וז"ל אבל דברי רש"י ותוס' [בב"ב י"ב א' ד"ה פרץ] צ"ע דהא קבר סתום מטמא כל סביביו ואפ"ה מותר לעמוד בחצר הקבר הואיל וסיימי מחיצתא כו' עכ"ל. ובאמת יש ליישב דס"ל דדין קבר פתוח יש לו להארונות שבתוך כוכי המערה כנ"ל ואינו מטמא כל סביביו ומש"ה מותר לעמוד בחצר הקבר וז"ש רבינו ירוחם שם אסור לקרב תוך ד"א של מת או של קבר ואם פתח הקבר למעלה ד"ט עכ"ל דר"ל דדוקא קבר סתום תופס ד' אמות אבל אם פתח הקבר למעלה אינו תופס ד"א אלא ד"ט וכההיא דחצר הקבר העומד בתוכה טהור והוא שיהיו בה ד' טפחים לדברי ב"ה. ותמיהני על ספר האגודה שכ' במס' סוטה סי' ל"א ההיא דחצר הקבר וכתב שם במה דברים אמורים שפתחה למעלה אבל מן הצד ד' אמות והוא דלא כמסקנת הגמרא אלא במה דברים אמורים שפתחה מן הצד אבל למעלה ד' אמות. ומדברי רבינו היראים נראה שקודם ותנא תונא היה גי' הספרים שלפניו וה"מ היכא דליכא מחיצתא אבל אי איכא מחיצתא מותר ותנא תונא כו'. וא"כ ראיית הגמרא מההיא דחצר הקבר למ"ש אי איכא מחיצתא מותר וממילא שמעינן מההיא דהיכא דליכא מחיצתא מת תופס ד' אמות ועיין ברוקח סי' שט"ו שכתב בזה"ל במס' סוטה מת בבית סתום אסור לכהן לקרב בתוך ד"א מת תופס ד' לטומאה כשהוא בקבר אבל כשהוא במטה שמוציאין אותו ובעת צידוק הדין מעמידין אותו אינו תופס דאין שם קביעותו עכ"ל והביאו הש"ך ביו"ד סי' שע"א סקי"ח. והנה מש"כ הרוקח אבל כשהוא במטה כו' לא כתב מקור לזה אלא דעת עצמו הוא. אולם לפי הלשון נראה שהוא דבר פשוט בגמרא כדין הראשון שכתב ויען שאנו רואין שינוי נוסחא בגמרא לפי דברי רבינו הייתי אומר דגי' הרוקח היה בסוטה שם וה"מ מת בבית אבל מת בעלמא לא תפיס וז"ש הרוקח במס' סוטה מת בבית סתום כו' אבל כשהוא במטה כו' וא"כ לפי גירסתינו אין דין הרוקח מוכרח וכמש"כ הדרישה.

ה"ג כהן כו'. דברי בעל ה"ג מפורשין במס' שמחות פ"ד. והנה בנדפס כתיב דברי בה"ג מקודם תיכף לדין גוסס שכתוב למעלה אחר ואיני יודע מה ראו וכאן בהכת"י כתוב דברי בה"ג בסוף הסימן. ונראה שהוא נמשך למשכ"ר ותולדות לטומאת כהנים כו' והביא רבינו עוד תולדה כדברי בה"ג וכמשכ"ר פי' אין איסורו בו ביום אלא מדרבנן והך פי' אינו בבה"ג אלא מדברי רבינו הוא לפרש רישא דברייתא כהן שנטמא לקרובים אל יטמא לאחרים אפילו בו ביום דאתיא אליבא דכ"ע ואף לר"ע דס"ל להלן ובמס' שמחות שם הט"ז נטמא בו ביום פטור מ"מ מודה דאסיר כמש"ש הט"ו פי' הר"ז לא יטמא ולא פליג ר"ע אלא בחיובא דפטור בו ביום וזש"ר פי' שאין איסורו בו ביום אלא מדרבנן היינו אליבא דר"ע דלר"ט הוי דאורייתא וכן סיפא דברייתא כאן שאמרה אבל אין שם כדי נושאי המטה וקובריה יטמא אתיא נמי ככ"ע ואפי' לר"ט דמחייב לקמן משום דהוי מת מצוה כמ"ש במס' שמחות שם הלכה ל' לעולם הוא מת מצוה עד שיהא שם כדי נושאי המטה וקובריה וכן פי' בנחלת יעקב שם אלא מה שפי' שם ברישא וסתמא דהכא אתיא כר"ט לקמן בהט"ז לא ידעתי למה לא פי' דאתיא ככ"ע ואפי' לר"ע דמ"מ איסורא איכא וכמש"כ הרא"ש בהל' טומאת כהנים סי' ו' ודלא כדה"ת שבועות י"ז א' סד"ה נזיר עיי"ש בהגהת הגרי"פ ועיין בסמוך.

ר"ט ור"ע פוטרים. ט"ס וצ"ל ר"ט מחייב ור"ע פוטר וכ"ה בבה"ג. ובהרוקח סי' שט"ו איתא ר' אליעזר מחייב ור"ע פוטר. והנה דעת רבינו הרא"ם לפסוק הלכה כר"ט דמחייב כמו שסיים כאן בסוף והכתוב בפנים חלוק על זה דסתם משנה דבו ביום דאורייתא כו' וכמש"כ הרא"ש בהלק"ט הל' טומאה סי' ו' בשם הרמב"ן בתה"א עיי"ש ודלא כר"ת שכ' הרא"ש שם דהלכה כר"ע דנטמא בו ביום פטור, והפ"ת ליו"ד ס"ס שע"ב הביא מתשו' ח"ס חיו"ד סי' של"ט שהביא שם דברי היראים שפסק כר"ת ותמיהני עליו דאדרבה דעת היראים דלא כר"ת ואולי משום דבנדפס כתוב תיבת הג"ה קודם והכתוב בפנינו כו' וחשב הח"ס דהוא הג"ה מהרר"ב המסדר אבל דעת רבינו היראים שאין כאן מחלוקת וכמש"כ בס' באה"ט לס' ויקרא כ"א א' וז"ל וי"ל בדוחק דאף ר"ע מודה בזה כיון דטומאה הראשונה היתה באיסור ולפענ"ד אין לחלק כלל בזה אלא העיקר דסתמא דלא כר"ע עכ"ל אבל כאן בהכת"י ליתא תיבת הג"ה וכל זה מדברי רבינו הרא"ם וכד' הבאה"ט לעיקר דסתמא דלא כר"ע והכתוב בפנים חולק ע"ז. כהתימי לבאר דברי רבינו שבסי' זה אמרתי להעיר בענין טומאת אהל השייך לסי' זה, כתב רבינו ירוחם סוף חלק חוה וז"ל נפל ונשברה מפרקתו ונחתך עמה רוב בשר דאע"ג דאינו מת עדיין ומפרכס או שנקרע מגבו מטמא באהל ומעשה דעלי בלא רוב בשר הוה או זקנה שאני עכ"ל והוא מדברי הגמרא חולין כ"א א' אולם ע"כ ט"ס הוא בדברי רבינו ירוחם וכצ"ל ומעשה דעלי רוב בשר הוה כו' ותיבת "בלא" צריך למוחקו ואם נאמר לקיים תיבת בלא ע"כ ט"ס תיבת "או" שאח"כ וברור. והנה הרמב"ם ספ"א מהל' טומאת מת לא זכר הך חידושא דבזקן אפי' נשברה מפרקת בלא רוב בשר נמי מטמא באהל וכבר עמד בזה הגרי"פ בס' אומר השכחה סי' מ"ח ובהע"ש שאילתא ק"ג אות ח' יעויי"ש ואני אומר דלפמ"ש במדרש אג"ב פמ"א עה"פ [ש"א ב' כ"ב] ועלי זקן מאד וז"ל אתה מוצא בכל מי שכתוב זקנה אין שם מאד אלא כאן ועלי זקן מאד והוא בן תשעים ושמונה שנה היה זש"ה כו' כך עשו בני עלי הכעיסו להקב"ה יותר מדאי שנאמר ותהי חטאת נערים גדולה מאד אמר הקב"ה אף עלי יזקין מאד שנאמר ועלי זקן מאד ע"כ ועיי"ש עוד ד"א ועלי זקן מאד שלשה הזקינו במהרה מפני רעת בניהם כו' אף עלי הזקין מפני צרת בניו ועלי זקן מאד מפני מה ושמע את אשר יעשון בניו ע"כ וא"כ לפי דברי המדרש שקפצה על עלי זקנה יותר מכפי ערך שניו מש"ה כשאמר הפסוק בטעם ותשבר מפרקתו וימת כי זקן האיש אפשר דהיינו מטעם זקנה יתירה יותר מצ"ח שנה שקפצה עליו זקנה יותר מדאי ואין אתנו יודע עד מה לכן שפיר השמיטו הרמב"ם דנפל זקנה בבירא ובזה א"ש לשון הש"ך יו"ד סי' ש"ע שכ' שם ורוב בשר כו' ומשמע בש"ס דחולין דכ"א דבזקן אפי' בלא רוב בשר מטמא באהל וכ"כ מהרש"ל פ"ק דחולין סי' מ"ד עכ"ל וכ' שם הגרי"פ ולא הבינותי מ"ש דמשמע בש"ס וכו' הלא בפירוש נאמר ומאי משמע שכתב וגם הראיה מן מהרש"ל למאי מתבעי עכ"ל ולפי הנ"ל שפיר כ' מהרש"ל הך חידושא ומדוייק לשון הש"ך ומשמע כו' דאינו אלא משמעות מדאמרו בגמרא זקנה שאני ולא אמרו עלי שאני ש"מ דזקנה גרמה לזה והיינו בסתם זקנה וע"ז הביא ראיה מן מהרש"ל אבל אין זה ראיה ברורה והרמב"ם לא ס"ל ודו"ק. והכי נמי בברזילי הגלעדי דכתיב [ש"ב י"ט ל"ג] וברזילי זקן מאד בן שמונים שנה וקשה קושיית המדרש מ"ש שכתוב כאן זקן מאד ובכל מי שכתוב זקנה אין שם מאד ונראה שמש"ה אמר רבא שבת קנ"ב א' ברזילי הגלעדי שטוף בזימה הוה וכל השטוף בזמה זקנה קופצת עליו ולכן כתיב ביה זקן מאד שקפצה עליו זקנה מרובה וכמש"כ גבי עלי וכתי' המדרש אג"ב ובזקנה מרובה כ"ע מודו ואף רב דאמר שבת שם ברזילי הגלעדי שקרא הוה דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמא קידרא מודי ג"כ דבזקנה מרובה אי אפשר לטעום אלא דלא ס"ל דזקנה קפצה עליו ולא הוה גבי ברזילי זקנה מרובה וזהו כוונת פרש"י שבת שם ד"ה שדעתן של זקנים משתנים. דכתיב האדע בין טוב לרע ובזקנה מרובה קאמר עכ"ל. דקשה לי' לרש"י דלפי מה שאמר רב ברזילי הגלעדי שקרא הוה א"כ אין ללמוד מדבריו כלום ומה זה שאמרו מכאן שדעתן ש"ז משתנות כו' ודוחק לומר דבאמת רב פליג על זה לזאת פרש"י דבזקנה מרובה קאמר והוא אמת לד"ה ודלא כספר איי הים שכ' ע"ד רש"י דשבת שם דר"ל דלא יסתור למ"ש לקמן ת"ח כל זמן שמזקינים חכמה ניתוספת בהם ע"ש דהתם לא בזקנה מרובה מיירי, דלענ"ד כוונת פרש"י דממקומו הוא מוכרע דבזקנה מרובה קאמר: