תועפות ראם כד

בנדפס סי' רכ"ה

הוא. נ"ל דתיבה זו מיותרת ובנדפס ליתא תיבת הוי והוא ט"ס.

שהיה. צ"ל שהיא.

רבא. לפנינו שם רבה ובב"י יו"ד סי' של"ט ובפרישה שם הגי' רב.

עיין יבמות ב' א' תוד"ה אשת ותירץ ה"ר משה כו' וכ"כ הסמ"ג לאוין ק"ט והם דברי הרא"ם כאן. וראיתי בס' מעין החכמה שהקשה עמ"ש ר"ה יבמות נ"ד ב' מדכתיב אשת אחיו נדה היא למדנו שהיא כנדה אע"פ שיש לה היתר לאחר מכאן בחיי בעלה בכרת והוא סותר להברייתא דת"כ דיליף מנדה למעוטי א"א מן האם מערירי ועיי"ש תירוצו ומהרש"ל בביאוריו לסמ"ג לאוין ק"ט עמד ע"ז ותי' וז"ל וי"ל דמלשון היא קא דייק דהול"ל אשת אחיו נדה ותו לא ולשתוק מן היא עכ"ל וכצ"ל בדברי רבינו שהביא שניהם הך דת"כ והא דאר"ה. ועיין כריתות י"ד ב' תוד"ה אשת שדקדקו ממתני' שם דאשת אחיו מאמו בכרת ומחייב עליה חטאת כו' וראיתי בביאור ווי העמודים לספר יראים הנדפס סי' רכ"ה שכ' וז"ל והתימא על התוס' בכריתות [שם] שדקדקו כן ממתניתין דהתם ולא זכרו דתניא בהדיא הכי ביבמות נ"ה א' וילפינן מקרא עיי"ש עכ"ל ודבריו תמוהין לי מאד דודאי הא ל"צ התוס' לאשמעינן דאיכא אזהרה ולאו אף באשת אחיו מאמו דידעינן שפיר מברייתא דיבמות וכמו שזכר רבינו כאן בראש הסימן וכל עיקר דברי התוס' הוא לאשמעינן דהוי בכרת ושגגתו חטאת וא"כ לק"מ בדברי התוס'.

הוי. צ"ל הויא.

מדרבנן. צ"ל מרבינן. ומן ורבותי עד תולדה חסר בנדפס ועיין שבת כ"ה א' רש"י ד"ה וכרת ובתוס' שם ואין נראה לר"ת כו'.

אלא. ט"ס ומיותר.

במדרש. כן הוא בירושלמי פ"ב דביכורים ועיין תוס' יבמות ב' א' ומ"ק כ"ח א'.

להם היה. מנוקד על תיבות אלו בכ"י. לסימן כי צ"ל היה להם. המעתיק.

לא מצאתי. ובהלכות גדולות משמע דאם אשת אחיו שניה וכן אם אחות אשתו מן האב. לשון הרב הגאון מהרש"ך שליט"א מווילנא: