תועפות ראם רלז

ל"מ נביא שהסית כו' נראה דדברי רבינו הוא כתי' רבינא סנהדרין ס"ז א' שאמר שם כולה רבנן היא ולא זו אף זו קתני ומפרש בדברי רבינא דלא כפרש"י דקאי עמ"ש במשנה והמסית את ההדיוט ודלא כפיר"ת שם דרבינא ה"ק דמ"ש במשנה והמסית את ההדיוט משמע כל מי שמסית אפי' נביא אלא דרישא גופה דקתני המסית זה הדיוט לזא"ז קתני ל"מ נביא שהסית אלא אפי' הדיוט שהסית אך יש להבין מאי רבותא היא דאדרבה בהדיוט המסית כ"ע ס"ל דבסקילה משא"כ בנביא דפליג ר"ש ואמר בחנק וצ"ל דלרבנן דס"ל דגם נביא שהסית הוא בסקילה שפיר היא רבותא דל"מ נביא שהסית מיתתו בסקילה אלא אפי' הדיוט שהסית. עי"ל דבאמת לענין מסית אין חילוק בין נביא להדיוט דכי משום דנביא הוא שהי' מתנבא בשם הקב"ה לעבוד ע"ז ומסית לאיש אחד שיעבוד ע"ז ישתנה דינו מאם לא הי' מתנבא בשם הקב"ה אלא מסית לחודא זה אין סברא כלל ועכצ"ל דמחלוקת ר"ש ורבנן בנביא שהדיח היינו שהי' מתנבא בשם הקב"ה לעבוד ע"ז ותל"מ. ואינו מסית ומדיח שיאמר בלשון נלך ונעבוד או אלך ואעבוד. ועתה אחרי דבכה"ג לא הוי מסית ומדיח אלא משום נביא שהדיח בזה פליגי ר"ש ורבנן דלר"ש בחנק ולרבנן בסקילה וכמו שביארו בסנהדרין צ' א' עיי"ש וא"כ שפיר אמר רבינו ל"מ נביא שהסית היינו שהי' מתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז והסית בזה לאחד לע"ז בודאי בסקילה אלא אפי' הדיוט שהסית בלי נבואה אלא בהסתה בעלמא ג"כ דינו בסקילה ובזה הי' מתישב מה שהקשה בס' פנים יפות דברים י"ג ב' דצריך להבין הא דכתיב והנביא ההוא יומת דפשיטא הוא דכל מסית לע"ז חייב מיתה וכש"כ לר"ש דס"ל דמיתה בחנק למה יגרע משאר מסית עכ"ל ועי"ש מה שתירץ אבל לפי הנ"ל הוה א"ש ולק"מ אולם לשון הכתוב דברים י"ג ג' ובא האות או המופת וגו' לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם משמע דבאמת בנבואתו בשם הקב"ה מדיח ג"כ בלשון הדיוט המדיח נלך ונעבוד ע"ז. וקושיית הפנים יפות יש לתרץ עפ"י מש"כ הרמב"ן בפיה"ת שמות כ"א ט"ו וז"ל והחמיר במיתת המקלל יותר ממיתת המכה מפני שחטא הקללה מצוי יותר כו' והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה ייסור גדול עכ"ל ועיין לעיל סי' קע"ד שכ' שם רבינו לתרץ דלהכי איצטריך לרבות אשה כאיש לקללת אב ואם לפי שאין דרך אשה לקלל שהרי בבית בעלה רגילה ועומדת ואין לה משא ומתן עם אדם כאיש הוצרך לרבות אשה עכ"ל. ומובן כוונת רבינו עפמש"כ הרמב"ן דר"ל דלפי שאין הדבר מצוי לא הוי מחמירינן בה בסקילה יותר ממיתת המכה עד דרבינן לה מתיבת איש יתירא. והנה הרמב"ן בפיה"ת דברים י"ג ט' כתב ואמר ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה [גבי מסית] כי הוא דבר מצוי יעשה תמיד לולי המשפט אבל הענין הנביא הנזכר אינו בתדירות עכ"ל וא"כ יש לנו טעם נכון לחלק בין נביא למסית ואין זה ענין למ"ש בסנהדרין פ"ד ב' גבי מכה אביו ואמו ואימא עד דקטיל לי' מיקטל ס"ד קטל חד בסייף ואביו בחנק עיי"ש דשם דבר מצוי הוא בשוה להרוג אביו כמו איש אחר וראי' לזה מסנהדרין ע"ב ב' כאן בבן על האב דשוה בן על האב כבא במחתרת על איש אחר עיי"ש בתוס' ומש"ה שפיר הקשו שם ס"ד קטל חד בסייף ואביו בחנק.

יש "יראה" כצ"ל.

בדברים גרידה מיחייב כו' בס' משנת חכמים סי' כ"ב צפנת פענח אות ב' כ' מדנפשי' דבפ"ק דחולין אמרינן דכי יסיתך היינו באכילה ושתי' והפוסקים לא הביאו ופשוט דלדינא אין נ"מ בזה דאף אם הסית בלא אכילה ושתיה כל שהוא מסית חייב כו', ובחי' ומקורים להרמב"ם מבעהמ"ח ס' מנחת חינוך בפ"ה מהל' ע"ז ה"א ד"ה המסית כ' וז"ל עיין חולין ד"ד דאין הסתה אלא באכילה ושתי' וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא זה וגם לשאר פוסקים ואפשר דאינו לעיכובא וצ"ע עכ"ל. ולא ראו דברי היראים כאן שכ' באר הטיב דאינו לעיכובא וה"ר ממשנה גופה. ובס' יד הקטנה ח"ב הל' ע"ז פ"ד במנחת עני אות א' ביאר ד' הספרי דברים פ' פ"ז שאמרו שם כי יסיתך וגו' אין הסתה אלא טעות שנאמר אשר הסתה אותו איזבל אשתו אחרים אומרים אין הסתה אלא גירוי שנאמר אם ה' הסיתך בי ירח מנחה דבהא פליגי דת"ק סבר דהסתה דכאן הוא כדרך האדם דהיינו באכילה ושתי' ומש"ה יליף לה מאשר הסתה אותו איזבל אשתו אבל אחרים ס"ל דאפי' בדיבור גרידא מיחייב ומש"ה ילפי לה מהסתה דלמעלה דאין אכילה לפניו וה"ה הכא. ובזה אני מפרש תוספתא דכריתות פ"א סי' ד' שאמרו שם והאומר לחבירו לך ועבוד ע"ז והמסית כו' אע"פ שיש בהם מב"ד אין בהם קרבן מפני שאין בהם מעשה ע"כ ובפי' מנחם שלמה שם כ' שהגרד"ל מחק מהתוספתא. והאומר לחבירו לך ועבוד ע"ז דהיינו מסית עיי"ש. ולי נראה דא"ש דנקטי בתוספתא והאומר לחבירו לך ועבוד ע"ז לאשמעינן דאע"ג שלא הי' כדרך המסית באכילה ושתי' אלא בדיבורא בעלמא מיחייב ונקטו בתוספתא והמסית דהיינו כדרך הסתה באדם דהיינו באכילה ושתיה דאפ"ה אין בהם קרבן מפני שאין בהם מעשה ולא אמרינן דאכילה ושתי' הוי מעשה, ובזה יובנו דברי רש"י בחולין ד"ד ב' ד"ה למעלה שאני וז"ל דאין אכילה לפניו אבל אדם דצריך לאכילה עיקר הסתה דידי' באכילה ושתיה עכ"ל ובפי' הרחב דבר לחומש בראשית ל"ז י"ב להגאון נצי"ב מוואלאזין הקשה בזה הרי גם המקשן ידע מזה ומש"ה הקשה על הכלל ומה זה משני ואני אומר דיפה פרש"י ומדויק ג"כ מש"כ רש"י אבל אדם כו' דלכאורה שפת יתר הוא דלא הול"ל אלא למעלה שאני דאין אכילה לפניו ותל"מ. אך לפי הנ"ל א"ש דהמקשה הי' סבור דאין שייך לשון הסתה אלא באכילה ושתי' ולא בדברים ולכן הקשה והכתיב ותסיתני בו לבלעו חנם והא אין אכילה ושתיה למעלה וחידש לו התרצן דשייך לשון הסתה גם בדברים היכא דאין שייך אכילה ושתי' אלא דבאדם דצריך לאכילה אין דרך להסית כ"א באכילה ושתי' מיהו אינו לעיכובא וכדברי הרא"ם. והריטב"א בחידושיו לחולין שם כ' על פרש"י שבד"ה למעלה שאני כו' בזה"ל ואינו מחוור דאמאי לא גמרי לשון הסתה הסתה מהתם לכך הנכון למעלה שאני דלאו הסתה ממש דלא שייך הסתה בי' עכ"ל וקשה לפי' הריטב"א ממ"ש בספרי הנ"ל אחרים אומרים אין הסתה אלא גירוי שנאמר אם ה' הסיתך בי ירח מנחה הרי דילפינן כי יסיתך אחיך מהסתה האמור למעלה ולפרש"י א"ש דבאמת ילפינן מהתם דאינו לעיכובא דבלאו אכילה ושתיה נמי מיחייב מיהו דרך הסתה באדם באכילה ושתי' ומסתמא ויסיתהו לעלות לרמות גלעד היה כדרך בני אדם ועיין ברכות ס"ב ב' אם ה' הסיתך בי ירח מנחה אר"א א"ל הקב"ה לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפי' תשב"ר יודעין אותו כו' ולפי"ז יש ליישב ד' הריטב"א ודו"ק.

ליתא בכת"י והוגה מהנדפס.

הוא אומר יש לי חבירים רוצים בכך אם הי' ערום ואינו יכול לדבר בפניהם מכמינים לו עדים אחורי הגדר והוא כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס ומש"כ כאן בסתר הוא פי' תיבת ביחוד ששנינו במשנה ובנדפס כתוב ביחוד ופי' רבינו הוא כפרש"י ועיין פנים יפות פ' ראה שפי' ביחוד דהיינו יחוד האמיתי והתפא"י פי' ביחוד בבירור עיי"ש ובהגהות הגאון רר"ה לסמ"ג לאוין כ"ו כ' הב' לשונות שפרש"י בביצה כ"ב ב' על ביחוד דמתני' ועיין הגרש"ש ומש"כ כאן והלה אומר היאך צ"ל והלה אומר והוא אומר לו היאך כו'.

המדיח זה האומר נלך כו' העיר שנו כצ"ל. ודע דיש להקשות למה אר"י אמר רב על מה ששנינו במשנה ס"ז א' המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ז דמדיחי עה"נ שנו כאן ואמאי לא אמר כן על המשנה דד' נ"ג א' דחשיב שם בהדי נסקלין "והמדיח" ע"ז הו"ל לר"י א"ר לומר מדיחי עה"נ שנו כאן דאילו כשאין העיר נעשית עה"נ אין מדיחיה בסקילה. והנ"ל עפמש"כ מהרא"ש בביאוריו לסמ"ג סוף לאוין כ"ו שכתב שם הסמ"ג ומה בין מסית למדיח מסית יחידים מדיח את המרובין וז"ל מהרא"ש נ"ל א' ב' ג' עד עשרה קרויין יחידים אבל מדיח אינו חייב עד שידיח מרובין כמוש"כ בס' מ"ע בסי' ט"ו עכ"ל הביאו בס' משנ"ח סי' כ"ב צפנת פענח אות ו' ור"ל דיש נ"מ בין מסית למדיח דמסית אף שלא עבדו המוסתין מ"מ הוא נסקל משא"כ במדיח עה"נ אינו חייב המדיח עד שיעבדו עבודת כוכבים אותן הנידחין וכיון שכן לרב יוסף דמתרץ בסנהדרין ס"א ב' ומתניתין [דקשיין אהדדי] כאן ביחיד הניסת כאן [רישא דקתני העובד ע"ז עובד אין אומר לא לא מיירי ביחיד הניסת אלא] ברבים הניסתים ועיי"ש במהרמ"ל ס"א א' רש"י ד"ה האומר כו' דהסברא היא דלא נתחייב המסית בדיבורו אלא כשמדבר להניסת לשון שאם היה מודה לדבריו ונתרצה לו היה חייב עיי"ש שדבריו כנים ואמיתים בפשט הגמרא ז"ש רב יוסף כאן ביחיד הניסת ר"ל דהיינו עד עשרה דאפילו ט' בב"א כשהסית ואפילו לא אמרו הן מ"מ הוא נסקל כדמפרש טעמא יחיד לא מימלך וטעי בתריה פי' כיון שאילו אמרו הן לא מימלך וטעי בתריה ואפילו ט' מיקרו יחידים לענין זה. כאן ברבים הניסתים ר"ל עשרה דרבים הוו אפילו כשאמרו הן אין בדיבורן ממש כדמפרש טעמא רבים ממלכי ולא טעו בתרי' הילכך לא מיחייב המסית כשהסית לעשרה בב"א עד שיעבדו כדין מדיח ולזה כיון הסמ"ג לפי' מהרא"ש. והצפנת פענח שם כ' ע"ד מהרא"ש דאין דבריו מוכרחיו עכ"ל ובאמת יש לפרש כמשאחז"ל כתובות דע"ה א' וכמה רבים שלשה וא"כ מש"א רב יוסף כאן ברבים הניסתים פי' שלשה וכ"כ הפנים יפות דברים י"ג ח' וא"כ י"ל הא דתנן בד' נ"ג א' והמדיח דנסקל אע"ג שאין העיר נעשית עה"נ כדין מ"מ מאחר שהמודחין עבדו ע"ז מדיחיה בסקילה כדין מסית אלא דבמסית אפי' לא עבדו ומדיח דהיינו לרבים [לעשרה למהרא"ש או לשלשה להפנ"י] אינו חייב עד שיעבדו ולכן לא אר"י א"ר על אותה משנה במדיחי עה"נ שנו אלא על משנתינו דד' ס"ז א' דבעינן דוקא שיאמר בלשון רבים נלך ונעבוד ע"ז עז"א ר"י א"ר דתנאי זה אינו אלא בעה"נ דכשאומר בלשון יחיד אעבוד אני בתחילה ואתם אחרי אין נעשית עיר הנדחת ועיין במראה הפנים לירושלמי פ"י דסנהדרין ה"ו ד"ה שנים שכ' שם עמ"ש הרמב"ם פ"ד דע"ז ה"ו ובין שהודחה כולה בין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה דלאו דוקא רובה קאמר לענין סקילת המדיחין שהרי בפ"ה גבי מסית קאמר בין שהי' המוסת יחיד או יחידים מיתתו בסקילה כו' ואין חילוק בזה לבין מסית ולבין מדיח אלא לענין תורת הנידחין קאמר עכ"ל והיינו כמו שביארתי. אך תמיהני על המראה הפנים שלא העיר מדברי הכ"מ שם שפי' דברי הרמב"ם באופן אחר שכ' המתכוין להדיח אינו חייב עד שתעשה כוונתו והיינו שהודח רוב העיר וכל שלא נעשה כן לא מחייב עכ"ל מיהו בס' יד הקטנה פ"ד מהל' ע"ז מנחת עני שם אות כ"ב תמה על הכ"מ דאטו מי שכיון לעבוד ע"ז רבות ולא עבד אלא א' וכי לא מחייב עד שתיעשה כוונתו. גם לא העיר המראה הפנים ממש"כ הלח"מ בפ"ה מהל' ע"ז ה"א בדעת הרמב"ם דדוקא שהי' כולה או רובה שנעשית עה"נ אז סוקלין את מדיחיה אבל אי לאו הכי אין סוקלין את מדיחיה ופטור מדין מיתת ב"ד וחייב בידי שמים עיי"ש שנתן טעם לשבח בדבר והיד הקטנה שם כ' ע"ד הלח"מ שאין זה אלא תימא ופלא ואין לומר שהוא ע"ד גזה"כ שהרי מצינו מפורש בתורה תנאים רבים שהצריכה בעה"נ וכל שלא נתקיימו בה כל התנאים אזי הם נידונים כיחידים והוא מפני שעכ"פ א"א להקל בהם מיחידים הניסתים מעתה בהמדיחים שלא מצינו בהם מפורש בתורה כלל כ"א שגמרינן הדחה הדחה ממסית במכש"כ שלא נקל בהם יותר מיחידים המסיתים או מהמסיתים ליחידים ובאמת דבר זה צע"ג ורב עכ"ד ולענין קושיין אמאי לא אר"י א"ר על משנה הקודמת כן י"ל דאה"נ ונטרו בגמרא אחרי שסיימה המשנה פי' המדיח ואמר אח"ז על כל דין המדיח שאינו בסקילה אלא במדיחי עה"נ. שו"ר בירושלמי פ"ז דסנהדרין הי"ב שאמרו שם מסית אומר בלשון גבוה והמדיח אומר בלשון נמוך מסית אומר בלה"ק ומדיח אומר בלשון הדיוט ועיי"ש במראה הפנים שביאר דלישנא בעלמא קמפרש ולתרץ לשון הכתוב דכשהוא מדבר בלשון גבוה ובלה"ק הכתוב קוראו מסית וכשהוא מדבר בכל לשון ואינו מעיז כ"כ לומר כך היא חובותינו וכו' נקרא לשון נמוך, ונעשה מסית ונעשה מדיח דקאמר ר"ל כשהוא מדבר בזה"ל שייך לקרותו כזה או כזה כו' ואין כאן נ"מ לדינא ולא מידי עכ"ל והערוך ערך סת הביא דברי הירושלמי בגי' מהופכת וז"ל הערוך ירושלמי מסית בקול נמוך ובלשון הדיוט מדיח בקול גבוה ובלשון הקודש עכ"ל וא"כ א"ש ברישא דמתניתין דקתני והמדיח בהדי נסקלין לא מיירי באמת דוקא במדיחי עה"נ דה"ה ליחיד אלא שמדבר בלשון שהמדיח מדבר נקרא מדיח אלא דבמשנתינו דד' ס"ז א' שפירשה המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ז בזה אמר ר"י א"ר דמתניתין אתיא לפרושי דין עיר הנדחת דלעולם אין נעשית עה"נ עד שיהיו מדיחיה אומרים בלשון רבים ואז המדיחים בסקילה כמו ששנינו ברישא דמתניתין ואלו הן הנסקלין כו' והמדיח וא"ש בזה מה שאמרו בסנהדרין ס"ז א' אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ז ואר"י א"ר מדיחי עה"נ שנו אתאן לרבנן ולא אמרו בגמרא אימא רישא אלו הן הנסקלין כו' והמדיח אתאן לרבנן אבל לפי הנ"ל לק"מ מרישא דגם לר"ש מדיח ליחיד בסקילה כדין מסית וכי תימא היינו מסית היינו מדיח ז"א דיש נ"מ בלשון אם מדבר בקול נמוך ובלשון הדיוט או בקול גבוה ובלה"ק ותל"מ. אבל מסיפא דמתני' עם דברי רב יהודה א"ר קשיא שפיר אתאן לרבנן ומיושב מה שדקדק בספר תורת חיים לסנהדרין ס"ז א' עמ"ש ואר"י א"ר מדיחי עה"נ שנו כאן נראה דאיצטריך לאתויי הא דרב יהודה כו' עיי"ש מש"כ ואי דבריו עולין לפי דברי הלח"מ שזכרתי למעלה אבל לפי מש"כ בירושלמי ע"כ הוצרכו לאתויי הא דאר"י א"ר.

בנדפס ר' יונתן וכ"ה בברייתא שבגמ' וכ"כ רבינו להלן ר"ס רע"ו ע"ש.

והלכה כרבנן עיין בסנהדרין צ' א' דפליגי ר"ח ורב המנונא בעוקר הגוף דשאר מצות דלרב חסדא עוקר הגוף דשאר מצות ד"ה בחנק אבל רב המנונא אמר דלרבנן דר"ש בעוקר הגוף בין בעובד כוכבים בין בשאר מצות בסקילה ולענין הלכה כ' הר"ן בחי' לסנהדרין שם דהלכה כרב המנונא משום דרבא שם סבר לה כרב המנונא וקי"ל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם אבל הלח"מ רפ"ה מהל' ע"ז כתב בדעת הרמב"ם שפוסק כרב חסדא משום דרבו דרב המנונא הוא עיי"ש ולכאורה קשה למה לא פסק כרבא נגד אביי כמש"כ הר"ן אבל עיין במהרש"ל שם שכ' וז"ל גמרא אביי סבר לה כרב חסדא ומתרץ לה רבא סבר לה כרב המנונא ומתרץ לה אביי כו' ומתרץ לה המתנבא כו' רבא כו' ומתרץ לה המתנבא כו' כצ"ל עכ"ל. והנה שינה מגי' שלפנינו אביי סבר לה כר"ח ומתרץ לה כר"ח וכן ברבא סבר לה כרב המנונא ומתרץ לה כרב המנונא ולפי גירסת מהרש"ל פי' הגמרא אביי סבר לה דאסבר לה להך ברייתא דהמתנבא כו' כר"ח ומתרץ לה וכן פי' רבא סבר לה כרב המנונא היינו דאסבר לה להך ברייתא דהמתנבא כו' כרב המנונא ומתרץ לה וחל"מ. וכיון שכן אין ראי' מזה דאביי סבירא ליה כר"ח ורבא סבירא ליה כרב המנונא דהא לא אמרו בגמרא אביי ס"ל כר"ח כו' רבא סבירא ליה כרב המנונא אלא אביי סבר לה כר"ח כו' רבא סבר לה כרב המנונא כו' דאע"ג שאביי מפרש הברייתא כר"ח מ"מ אפשר דסבירא לי' להלכה כרב המנונא וכן ברבא להיפך ועיין בס' מה"ר סוף ח"ב ערך הלכה כבתראי אות ז' וכאן עדיפא ממה שלא אמרו באמת אביי סבירא ליה כר"ח רבא סבירא ליה כרב המנונא. מיהו הלח"מ בעצמו לא ס"ל כפירושי דלעולם מפרש בכוונת הגמרא דאביי סבירא ליה כר"ח ורבא סבירא ליה כר"ה ואפ"ה פסק הרמב"ם כרב חסדא דהוי רבו דרב המנונא כמפורש בלח"מ פ"ט מהל' יסה"ת ה"א עיי"ש ועכצ"ל לפי זה פירוש סבר לה היינו דאסבר לה למחלוקת דרבנן ור"ש ובפי' מתרץ לה עכצ"ל דהיינו דמתרץ להך ברייתא דהמתנבא כו' ולפי"ז גרסינן בגמ' כגי' שלפנינו ומתרץ לה כרב חסדא ומתרץ לה כרב המנונא דלא כמש"כ מהרש"ל ודו"ק. ובמש"כ הלח"מ בה' יסה"ת שם בדעת הרמב"ם שרבינו מפרש קיום מקצת ובטול מקצת דשאר מצות דהוי היום בטלו אותה ולמחר קיימו אותה דומיא דע"ז דאמרו היום עבדוה ולמחר בטלוה והקשה ע"ז ממש"כ הרמב"ם פ"ה דע"ז ה"ז וכן נביא השקר מיתתו בחנק ואע"פ שהתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע משמע מהתם דאע"ג דלא שינה כלל ממש"כ בתורה חייב ומהסוגיא שהבאתי משמע דאפי' שבטל מקצת פטור עכ"ל אומר אני דלק"מ לפמש"כ הר"ן בחי' לסנהדרין שם עיי"ש שהביא גירסת מקצת ספרים אבל קיים מקצת ובעול מקצת דשאר מצות ד"ה פטור עד דמתידע לך ומשמע דלכי מתידע לן שהתנבא לשקר חייב ועיי"ש פי' הר"ן דכשהוא מקיים מקצת ומבטל מקצת בשאר מצות אף משום נביא שקר לא מחייב עד שנדע שהתנבא מה שלא שמע דאפשר שהוא נביא אמת והשי"ת צוה לו לבטל מקצת כלומר לשעה כמו אליהו בהר הכרמל וא"כ כן הי' גי' הרמב"ם ופירושו וא"ש.

בכלל מסית הן. כ"ה בנדפס ועיין להלן ס"ס רע"ו מש"כ שם בזה ודע דבדין נביא שהדיח דבסקילה לרבנן גם אשה נביאה בכלל דאע"ג דדרשינן בסנהדרין קי"א ב' לענין מדיחי עה"נ אנשים ולא נשים עכ"ז כמו שנביא יצא מן הכלל דאפי' הוא באחד נקרא מדיח עה"נ ובסקילה משא"כ בהדיוטים דרשינן שם אנשים אין פחות משנים א"כ הה"נ אף אשה נביאה כשהדיחה עיר בסקילה וכמו שאמרו בספרי דברים פ' פ"ג בקרבך לרבות האשה ועפי"ז יש לפרש ד' החינוך מ' פ"ז לא ישמע על פיך שלא יקרא ב"א לעע"ז כו' דין העובר עליה בין איש ואשה שהם בסקילה כו' ורבים תמהו עליו עיין בס' משנ"ח סי' י"ט יבין שמועה אות ב' שכ' על החינוך ותימא גדולה הא קי"ל דדין מדיח באיש אבל לא באשה גם המנחת חינוך שם כתב וצ"ע על הרהמ"ח שכ' סתם שלא יקרא כו' נראה דאף אחד באזהרה זו ובאמת צריך שנים כו' אבל לפי הנ"ל גם אשה בכלל דין זה ופי' אשה נביאה וה"ה אף אחד באזהרה זו והוא נביא מיהו לא הו"ל להחינוך לסתום אלא לפרש. שו"ר שהרמב"ם כ' בפ"ה מהל' ע"ז ה"ב הי' זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים ה"ה כיחידים ואינם כאנשי עה"נ עד שיהיו המדיחים שנים ע"כ וא"כ ה"ה אשה נביאה המדיחה היא בסקילה אבל העיר אין נעשית עה"נ כדין אנשים ולא נשים וא"כ אזהרתם מאזהרת מסית ולא יוסיפו לעשות ואין לפרש ד' החינוך לדין נביא: