תועפות ראם רכח

כרם וחללו כו' בית וחנכו כו' לקח. יהיה זה כרמו כצ"ל. ורבינו נקט סידורא דדרשא דקרא כרם בית אשה אבל במשנה נקט סידורא דאידך קרא דרישא דמתני' בית כרם אשה ועיין רמב"ם פ"ה מהל' דיעות הי"א ובכ"מ שם ויד המלך.

ארוסה. ט"ס הוא וצ"ל גרושה ומ"ש בספרי ת"ל ושמח את אשתו אשר לקח מ"מ עיין סוטה מ"ד א' שאמרו שם ת"ל אשה מ"מ ואין לזה מובן כ"כ וגי' הספרי שכתב רבינו הוא על נכון ובנדפס איתא ת"ל ושמח מ"מ ואינו נכון דמאין הרגלים דושמח מ"מ אבל לפמש"כ כאן א"ש.

לקח פרט כו' בספרי לפנינו ליתא תיבת לקח והכי איתא שם פרט למחזיר גרושתו ואלמנה כו' ולכן פי' בהגהות ובאורים שם שבסוף הספר דמדכתיב אשתו ומשמע הראויה לו ממעטינן מיניה אלמנה לכה"ג כו' וכן פי' הז"ר ובמאור עין שם הביא זה מפי' רבינו הלל. אולם גי' רבינו בספרי מחוורת לקח פרט לאלמנה לכה"ג כו' ותמיהני על הספר אהלי יהודא באור לספרי שם שלא הביא גי' רבינו הרא"ם.

בצבא יכול לא יצא בצבא אבל כו' כצ"ל ומש"כ רבינו כלי זיין כ"ה בספרי שם אבל בגמרא סוטה מ"ד א' ליתא כלי זיין אלא ויתקן הדרכים.

למדנו כו' עיין שו"ת הרדב"ז ח"א סי' רל"ח ובבינת אדם כלל קכ"ט בסופו. ובשו"ת ח"ס אהע"ז ח"ב תשובה קנ"ה כ' ע"ד החינוך בזה"ל לדעתי הוא יחיד בדבר הזה זולת הרמב"ם במנין המצות שמשמע קצת לזהירות בעלמא ומ"מ בחיבורו לא פסק כן עכ"ל ולא ראה דברי רבינו היראים שכתב ג"כ אף בזה"ז נוהגת מצוה זו בשנה ראשונה שנושא אדם אשה חייב לשמחה בכ"ד שיודע שיש לה שמחה [עיין מ"ק ט' ע"ב ראיה גמורה שנוהג גם בזה"ז. לשון הרב הגאון רא"ד שליט"א]. וראיתי בפי' החומש הע"ד דברים כ"ד ה' שכ' שם נקי יהיה פטור הוא מעבודה אבל רשאי לצאת. ושמח את אשתו אינו מ"ע לשמח את אשתו כל השנה הראשונה דזה אינו ואפי' מדרבנן אינו מחוייב לשמחה אלא שבוע אחד אבל האמת דפי' ושמח את אשתו אינו אלא רשות דיכול הוא לשבת בביתו ולשמח את אשתו אע"ג שכל ישראל בצער מלחמה כו' מדלא הזהירה התורה אלא על המלך וכדומה שלא יעבור עליו משמע שאם רוצה בעצמו שרי עכ"ל. ואני תמה עליו דחלילה לפרש כן דאף הרדב"ז שם שמיקל להחתן לצאת לסחורה לצורך עצמו מ"מ כתב שם להדיא שלא יצא לאחד מן הדברים שכופין את הרבים לצאת ואם ירצה הוא לצאת עובר בלאו ועשה עכ"ל הרי דלא כמש"כ בהעמק דבר אבל רשאי לצאת ומבואר בספר החינוך מ' תקפ"ב שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת כו' וכ"כ הרמב"ם בסה"מ עשה רי"ד ורבינו הרא"ם ובה"ג והזוהר כמש"כ בהקדמתי לעמוד הראשון ואיך א"כ כתב בהע"ד ושמח אינו מ"ע כו' אבל האמת דפי' ושמח את אשתו אינו אלא רשות. אין זה אלא שגגה במחכ"ת. והריטב"א בחי' לכתובות ד"ח כתב דמאי דאמרינן שם שאומרים יב"ח מחמת הילילא שהשמחה במעונו הוא משום שעל כל השנה אמה"כ ושמח. אולם לשון הרא"ש פ"א דכתובות סוף סי' י"ג וסי' לדבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח. ועכ"פ ושמח את אשתו הוא מ"ע וכן מבואר בבינת אדם שם אך מש"כ שם הב"א דבאמת לצאת לסחורה אינו מוזהר בלאו אבל הוא מוזהר בעשה מושמח את אשתו אין זה לדעת החינוך דבחינוך מ' תקפ"א מבואר שנמנע החתן לצאת מביתו כל השנה כלומר ללכת במסעות רחוקים כו' הרי דלהחינוך הוא בלאו ג"כ לבד העשה אלא על הרמב"ם כ"כ הב"א דמ"ש הרמב"ם בל"ת שי"א. ודע כי החתן עצמו מוזהר לצאת מביתו בסחורה כל שנתו. אינו בלאו אלא בעשה. וכצ"ל להמגילת אסתר שכתב שם להליץ בעד הרמב"ם מהשגת הרמב"ן דלא יעבור עליו לכל דבר הוא בדבר הצבא לדעת הרמב"ם אבל כשאינו לצורך הצבא לא הוזהר עליו וכן נראה מפרש"י והרמב"ן בפי' התורה. אולם הלב שמח שם כתב דמ"ש הרמב"ם ודע כו' כלומר דע שאף שחז"ל לא הזכירו על ולא יעבור כו' רק שלא יתקן כלי זיין ושלא יספיק מים ומזון וכו' מ"מ בלאו זה עצמו מוזהר החתן מצאת מביתו לסחורה כי גם הסחורה בכלל כל דבר והיציאה לה או לצבא שניהם בכלל לאו זה דלא יעבור עליו לכל דבר עכ"ל ותמיהני דלפי"ז לא הועיל כלום הלב שמח לתרץ הרמב"ם מהשגת הרמב"ן דהא גם הרמב"ן מודה בזה דליציאת הצבא עובר בב' לאוין. א) שהוא בכלל ולא יעבור עליו לכל דבר שגם הוא דבר ככל הדברים. ב) לא יצא בצבא כלשון הגמרא סוטה מ"ד אלא דדעת הרמב"ן הוא מאחר דולא יעבור עליו לכל דבר הוא לאו לשארי מלאכות אף שלא מענין הצבא וא"כ הוא מוסיף על הראשון דלא יצא בצבא וכגון זה נמנים הם שתי מצות שלא שייך כאן לומר שהלאו השני בא לחזק ולהזהיר יותר ויותר אלא שהלאו השני בא להוסיף ענין אחר וא"כ אין התחלה לתירוץ הלב שמח שם מדוע לא מנאו הרמב"ם לשתים. שו"ר בס' מעין החכמה שגם הוא כתב על הלב שמח ול"י מה הועיל בזה כיון שיוצא לצבא עובר על לאו חדש כו' ראוי למנותו בפ"ע ובכת"י כאן נוסף דברים על היראים הנדפס שכתב וראה כמה כו' עד ומצוה ובנדפס ליתא ויש כאן שיבוש בהדברים וכצ"ל שנפטר מלצאת בצבא בדברים ששאר חייבים ללכת ק"ו שעדיף שמחה במקום מתבטל ומצוה כו'. וכתב אלי הרב הגאון מהרש"ך שליט"א מווילנא וז"ל ובמנין המציית שעל סדר הלכות הרמב"ם ולפני הל' מלכים נראה שיש ט"ס בדבריו שכתב שם דין י"ח להיות מארש ובונה בנין ונוטע כרם שמחים בקניינם שנה תמימה ומחזירין אותן מן המלחמה. מצוה י"ט שלא יעבור עליהם לכ"ד כו' ודבריו תמוהין מאד דהלא במצוה י"ח ע"כ דמיירי באירש אשה ולא לקחה ובנה בית ולא חנכו שהרי כתב ומחזירין אותן מן המלחמה ומשמע דצריך לילך עד הספר ולשמוע דברי הכהן ולחזור ומ"מ צריך להספיק מים ומזון לאנשי המלחמה וא"כ תמוה טובא מה שאמר שמחים בקניינם שנה תמימה. מה ענין שמחה בכאן וגם מה שייך בזה שיעור שנה. ויותר תמוה דהיאך מסיק אח"כ שלא יעבור עליהם לכ"ד והלא אדרבה צריך להספיק מים ומזון כל זמן דלא נשאה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דלהיות מארש שייך לדיבור הקודם וכך צ"ל דין י"ז למשוח כהן מלחמה לדבר באזני אנשי הצבא בשעת המלחמה להיות מארש ובונה בנין ונוטע כרם הולך ושב לביתו ומחזירין אותן מן המלחמה. י"ח להיות נושא אשה חדשה ובונה בית וחנכו ונוטע כרם וחללו שמחים בקניינם שנה תמימה. י"ט שלא יעבור עליהם לכל דבר כו' כצ"ל לפענ"ד עכ"ל. ובספר שדי חמד אסיפת דינים מערכת חתן וכלה וחופה סי' כ"ט לא זכר דברי היראים עיי"ש.