תועפות ראם ריג

ואמרינן בגמרא ה"ד ארנב"י דכתב לי' הכי לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. ומכאן הוכיחו ביבמות צ"ג ב' ובקדושין ס"ג א' דע"כ ס"ל לרבי אדם מקנה דשלב"ל דאי ס"ד א"א מקנה דשלב"ל אף בכה"ג לא מהני לשחררו ויפה הקשה בזה הגלה"ש בגיטין שם אהא דפריך ומ"ש דשלת להו רב חסדא כדר"א בר יאשי' וז"ל קשה לי הא י"ל דס"ל כפי ההלכה דאין אדם מקנה דשלב"ל ואא"ל הקרא לכדדרש רבי עכ"ל. וד' הס' חזות קשות שכ' בזה ליישב לא אמר כלום עיי"ש ותמצא וכן הקשה בס' מעין החכמה ובשעה"מ ריש פכ"ב מהל' מכירה. והנ"ל ליישב עפמש"כ בס' משכנות יעקב חח"מ סט"ז ד"ה ומדי דברי עיי"ש שנתן טעם להשמטת הרמב"ם מימרא דרב חסדא ב"מ מ"ח א' כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעושקו עפ"י דה"ת כתובות מ"ב א' ד"ה ר"ש שהקשו בהא דאנסת ופתית את בתי כו' דרבנן מחייבי קרבן שבועה היאך שייך יחוד כלי כיון שעדיין לא נתחייב ולא עמד בדין ותירצו שייחד לו הכלי שיזכה בו כל מה שיתחייב אח"כ בדין והקשו הא הוי דשלב"ל ותי' דרבנן דר"ש ס"ל אדם מקנה דשלב"ל וא"כ אנן הא. קי"ל א"א מקנה דשלב"ל לא ניחא לאוקמה סתם משנה דשבועות כמ"ד אדם מקנה כו' ודלא כהלכתא ואולי רב חסדא ס"ל כר"ה רבי' דס"ל אדם מקנה דשלב"ל עכ"ל ולפי"ז שפיר פרכינן בגיטין על רב חסדא לשיטתו דאמר בב"מ שייחד לו כלי דס"ל כרבי דאדם מקנה דשלב"ל וא"כ הו"ל לשלוחי להו כרבי ועיין בס' כרם יהושע לסנהדרין דע"ג מש"ש, ומש"ש המשכנ"י בפשיטות יותר ליישב השמטת הרמב"ם להך דאר"ח לפמש"כ בס' הפלאה ר"פ נערה שנתפתתה דבמלוה בשטר אף אם ייחד לו כלי אין מוחל לו השיעבוד עד שיחזיר לו השטר עיי"ש אין מקום לתירוצו ועיין בתשלום הכוה"ק לפ' ויקרא ה' כ"א מש"ש ובס' באר היטב לס' ויקרא שם כ' ולפי ענ"ד נראה לברור דחייב בכ"ע כו' ולא זכר שכ"כ הרמב"ן עיין בחי' הר"ן גם כיון למהרי"ץ מעקלענבורג בישוב דעת הרמב"ם שלא הביא דברי ר"ח לדינא וה"ט שמפרש כהרמב"ן דלא כפרש"י ותוס'.

ג"ת, פי' עבד של נכרי שברח מחו"ל לא"י לקבל עליו שלא לעבוד ע"ז לא תסגירנו לאדוניו אלא עמך ישב ובנדפס הגי' גר ותושב וט"ס הוא והנכון כמש"כ כאן גר תושב מיהו זהו לר"מ ע"ז ס"ד ב' אבל חכ"א כל שקיבל עליו ז"מ שקבלו עליהם ב"נ זהו גר תושב ולפי המבואר מלשון הספרי עיקר קרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו קאי בעבד שברח מחו"ל לארץ או המוכר עבדו בחו"ל אלא מדכתיב אשר ינצל וגו' ואשר רבויא הוא כקדושין נ"ז א' ועיי"ש בפרש"י אשר רבויא הוא רבינן נמי לגר תושב. וראיתי להפנ"י גיטין מ"ה א' שהקשה על הרמב"ם שכ' בפ"י מהל' ע"ז שאם קבל ז"מ מותר לקיימן בא"י וקרא דלא ישבו בארצך איירי כשלא קיבל ובפ"ח מהל' עבדים כ' דקרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו היינו לענין עבד שברח מחו"ל לא"י ולפי"ז הרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי עיי"ש שהניח בצ"ע ועיין בס' משנת חכמים יבין שמועה ס"ס מ"ג משכ"ש ע"ד הפנ"י. ולי פשוט דהרמב"ם פסק כהספרי שכ' רבינו ותרתי נפק"ל מהך קרא חדא מלא תסגיר וגו' ואידך מריבויא דאשר ינצל וגו' ובמאה"פ לירושלמי פ"ח דיבמות ה"א הביא ראי' מזה הספרי למש"ש בירושלמי דגם גר תושב שוה לישראל בלא תונה דהא אמרו בספרי אשר ינצל אליך וגו' לרבות ג"ת וגביה כתיב לא תוננו ועיין בדברי היראים הנדפס סי' נ"ב שכתב הזהיר הקב"ה שלא להונות גר צדק לא בדברים ולא בממון דכתיב בפ' ואלה המשפטים וגר לא תונה ולא תלחצנו וגם הזהיר בפ' קדושים תהיו וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו כאזרח מכם יהי' לכם וגו' ובגר צדק הכתוב מדבר כו' וט"ס מש"כ לעיל בסי' ק"פ גר לא תונה וצ"ל סי' קע"ט גר לא תונה וחסר שם כל מש"כ ביראים הנדפס סי' נ"ב ואח"כ צ"ל סי' ק"פ לא תונו איש את עמיתו וכו' ועכ"פ קשה מש"כ היראים שלא להונות ג"צ והלא גם גר תושב באזהרה דלא תונו כהספרי וירושלמי. ואפשר משום דעיקר קרא לאזהרת ג"צ אתיא אבל גר תושב הוא מרבויא דאשר כנ"ל ודוחק. גם דברי הרמב"ם בסה"מ ל"ת רנ"ה שכתב שם ומבואר הוא שזה העבד שדבר בו הכתוב ודין הגר שהזהיר מאונאתו אמנם הם קבלו התורה על עצמם והם גירי צדק עכ"ל צ"ע עם מה שכ' למעלה ליישב ד' הרמב"ם מקושיית הפנ"י דלפי"ז אפי' גר תושב נמי מוזהרין אנחנו מאונאתו וכהמראה הפנים לירושלמי הנ"ל, אולם הסמ"ג לאוין קע"ב כ' מפרש בפ' עד כמה [בכורות ד"ל] בזמן שקיבל עליו כה"ת כולה כאחד מכם לא תונו אותו וי"ס הרבה שאינו כלל שם בפ' עד כמה אלא כך הוא שם גר שבא לקבל עליו ד"ת חוץ לד"א אין מקבלין אותו עכ"ל. וא"כ ליש ספרים מבואר בבכורות דלא תונו אותו אינו אלא כשקיבל עליו כה"ת כולה כאחד מישראל משא"כ גר תושב וכ"נ גי' היראים הנדפס סי' נ"ב ומש"כ שם שאין מקבלין אותו ט"ס וצ"ל שאין מונין אותו וא"ש מש"ש אח"כ מכאן אמרו גר כו' ואין כאן כפל דברים. והריטב"א בחי' לב"מ נ"ט ב' ובש"מ שם כתבו ע"ש הראב"ד דהא דכתיב בפ' תצא לא תוננו באונאת ממון הוא דהא כתיב בטוב לו ומש"ה אמרו בב"מ שם המאנה את הגר עובר בג' לאוין ולא אמרו עובר בד' לאוין דבב"מ באונאת דברים קאמר, וא"כ יש לחלק בגר תושב בין אונאת דברים לאונאת ממון ורש"י בפי' החומש ויקרא י"ט ל"ג עה"פ וכי יגור אתך גר וגו' לא תונו אותו פי' אונאת דברים כו' ופי' שם השפ"ח דהא בפ' בהר כתיב לא תונו שמדבר באונאת ממון דשם מדבר במקח וממכר וא"כ לא תונו דכתיב כאן מדבר באונאת דברים עכ"ל. ודבריו אין להם שחר דהא גם אונאת דברים כתיב שם [בהר כ"ה י"ז] ולא תונו איש את עמיתו כמבואר בגמ' ות"כ ורש"י בפיה"ת. ואי דהתם בישראל והכא בגר א"כ יש לפרש גם באונאת ממון והתם בישראל והכא בגר. והיראים כ' בס"ס נ"ב בנדפס ובכלל לא תונה יש אונאת ממון ויש אונאת דברים ע"כ וזש"ש ריש הסימן הזהיר הקב"ה שלא להונות ג"צ לא בדברים ולא בממון דכתיב כו' ודלא כהשם חדש שם שפי' דמשכ"ר לא בדברים ולא בממון הוא מדכתיב לא תונה ולא תלחצנו ודרשו במכילתא פי"ח לא תונה בדברים ולא תלחצנו בממון דהא לא תלחצנו חשיב לי' רבינו ללאו בפ"ע לעיל סי' קפ"א ובנדפס סי' נ"ג אלא כוונת רבינו דלא תונה הוא בין בדברים בין בממון וכ"כ רבינו בסי' קפ"ב ובנדפס סי' נ"ד גבי אלמנה ויתום לא תענון בין בממון בין בדברים ומ"ש בב"מ נ"ח ב' אתה אומר באונאת דברים אא"א באונאת ממון כו' ומאי קושיא והלא לדברי רבינו שתים במשמע י"ל דה"ק דדבר הלמד מענינו ובענינא דמקח וממכר כתיב ומש"ה למדו באם אינו ענין שמיירי באונאת דברים אבל סתם לא תונה הוא בין בממון בין בדברים ומש"ה פרש"י לא תונו אותו דגבי גר אונאת דברים ור"ל אף אונאת דברים ואולי זהו כוונת השפ"ח דהא בפ' בהר כתיב לא תונו שמדבר באונאת ממון כו' ור"ל ומש"ה בעינן שם יתורא לומר שבאונאת דברים קאי וא"כ לא תונו דכתיב כאן שאינו מדבר בענינא דממון מדבר באונאת דברים ודו"ק וד' המכילתא יתפרשו לדברי רבינו הכי לא תונה בדברים פי' אף בדברים ולא תלחצנו בממון פי' דוקא בממון שייך ולא תלחצנו ולא בדברים בלא ממון ועיין לעיל סי' קפ"א. והנה בנדפס סי' נ"ב כ' רבינו הרא"ם דברי הגמרא דבכורות ד"ל ב' ר"י ב"ר יהודה אומר אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים וכ' ע"ז הרב הגאון רא"ד שליט"א וז"ל עיין הוריות י"א א' דלשיטתי' אזיל דמחמיר בדרבנן כמו בדאורייתא עכ"ל אבל ראה זה מצאתי בספר הנפלא משנה ברורה בביאור הלכה או"ח ס"ס ד"ש שכ' שם בזה"ל ודע דמה דאיתא שם ר"י בר"י אומר אפי' דקדוק אחד מד"ס היינו מה שדקדקו בבאור התורה וכעין דאיתא בסנהדרין פ"ח חמשה טוטפות להוסיף ע"ד סופרים חייב וכן משמע מרמב"ם פי"ד מהל' א"ב שהעתיק כר"י בר"י דס"ל דלא לאפלוגי אתא אלא לבאר והשמיט בהלכותיו תיבות מדברי סופרים עכ"ל.