תועפות ראם קצה

ולא יסטרנו ולא יקללנו כצ"ל.

ואם לא קבלו כו' כן הגיה הגרא"ד שליט"א ומוכרח, ומש"כ רבינו בסוף ת"ל הוכיח תוכיח את עמיתך מכ"מ הנה בנדפס סי' ל"ט הגירסא ת"ל תוכיח מכל מקום וכ"ה לפנינו בערכין שם אלא שבת"כ הגי' ומנין שאם הוכחתו ד' וה' פעמים חוזר והוכיח ת"ל הוכח תוכיח וכתב הק"א שם בביאור הת"כ דמהוכח משמע אפילו ק' פעמים וכו' עיי"ש אבל הברכ"י או"ח סי' תר"ח סי' ח' השיג עליו דהת"כ מתוכיח יליף כסוגיית ערכין עיי"ש וכן נראה כוונת רבינו הרא"ם דפי' דמתוכיח ילפינן בערכין דאם לא קבלו שיחזור ויוכיחנו וע"ז שפיר הקשה מב"מ ל"א א' שאמרו שם הוכח אפי' ק' פעמים משמע ולפנינו בנדפס חסר קושיית רבינו ותירוצו אבל הסמ"ג עשין י"א ובהגמ"יי פ"ו מהל' דיעות אות ד' הביאו משם הרא"ם כדאיתא לפנינו בהכת"י בסי' זה ולהלן סי' רכ"ג. והנה רבינו כ' כאן בביאור ההיא דב"מ הוכח אפי' ק' פעמים משמע וז"ל הוכח באומר לקבלו וחוזר בו עכ"ל. ובזה מיישב רבינו קושיית הלח"מ פ"ו מהל' דיעות ה"ז שהקשה שם דהיאך אמר בב"מ הוכח אפי' ק' פעמים משמע ובערכין משמע דמתוכיח נפק"ל והנ"י בפ' אלו מציאות שם כ' דהוכח אתא לעבירות חלוקות ובערכין דרשינן מתוכיח דאפי' בעבירה אחת חוזר ומוכיחו אפי' מאה פעמים והגרש"ש בספר מקורי הרמב"ם הקשה על תי' הנ"י דהא ילפינן מהשב אפי' מאה פעמים להחזירה וברחה וזה דומה לעבירה אחת וכן מן שלח יליף דאפי' מאה פעמים שלחה וחזרה כו' דדמיא ג"כ לעבירה אחת. אבל היראים מתרץ לה באופן אחר דלעולם גם בב"מ מיירי בעבירה אחת אלא דאפי' מאה פעמים חייב להוכיחו היינו באומר לקבלו וחוזר בו פי' שחוזר העובר ממה שאמר לקבל דבריו ואז צריך להוכיחו פעם ב' וכשאומר לקבלו וחוזר בו עוד צריך להוכיחו פעם ג' וכן עד ק' פעמים ובערכין ילפינן מתוכיח להיכא דאומר לו ולא קיבל צריך עוד לומר לו ולחזור ולומר לו אפי' ק' פעמים עד שיקבל ובשאינו מקבלו עד הכאה וכו' כמש"כ רבינו בסי' רכ"ג ולא כהברכ"י שם שכ' דרבינו אליעזר ממיץ סבר כהנ"י ודעמייהו דסוגיא דמציעא בעבירות חלוקות ואהא דריש תלמיד לרב וסוגיית ערכין בעבירה אחת ובעבירה אחת כשהוכיחו פעם ראשונה לרב אין להוכיחו זימנא אחרי ופעם ראשונה דרב ופעם שניה דחבירו שקולים והיינו מקבלו ואין מקבלו דקאמר הרא"ם כו' עכ"ל. ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה שהרי הרב אומר כאן בביאור והא דאמרינן בב"מ כו' הוכח באומר לקבלו וחוזר בו וע"ז אמרינן תוכיח תלמיד לרב באומר לקבלו צריך להוכיחו אפי' מאה פעמים אבל כשאינו מקבל לו תלמיד לרב א"צ להוכיח יותר. ונראה דה"ד בעבירה אחת אבל בעבירות חלוקות אין חילוק אף להיראים בין רבו לשאר אדם דאם הוכיחו בעבירה אחת ולא קיבל חייב להוכיחו בעבירה אחרת וכ"כ הווי העמודים סי' ל"ז אות ב' ולפ"ד היראים שפיר יש לפרש לשון הת"כ שאם הוכחתו ד' וה' פעמים חוזר והוכיח דכתיב הוכח תוכיח דר"ל מדכתיב הוכח משמע אפי' ק' פעמים ובאומר לקבלו וחוזר בו וכהך דב"מ ואין זה כההיא דערכין דשם אמרו בלשון הוכיחו ולא קיבל מנין שיחזור ויוכיחנו ושפיר נלמד הך דערכין מתוכיח.

הוצרך מהוכח תוכיח ואע"ג כו' מהוכח תוכיח בתלמיד כו' כצ"ל.

שלא יתבייש כצ"ל וכ"ה בנדפס והק"א לת"כ פי' יכול אפי' פניו משתנות שהוא מתבייש מסבת התוכחה ישוב להוכיחו ת"ל לא תשא עליו חטא כלומר כו' אחר שפניו משתנות כבר שב וקיבל התוכחה ואם מוכיחו אח"כ מלבין פניו בחנם ונושא עליו חטא עכ"ל. אבל פי' רבינו אינו כן אלא בתחילת התוכחה שיוכיח באופן שלא יתבייש ואם א"א אא"כ ייביישנו אז מותר. ומשכ"ר אח"כ וזה הוא פשוטו של מקרא קאי אדבתרי' לא תשנא אינך כו' ועיין להרמב"ן בפי' התורה ודלא כהשם חדש שחשב דזהו פשוטו ש"מ קאי אדלעיל דערכין ודחק למאי כתב רבינו ד"ז, והסמ"ק סי' י"ז מפרש המקרא במי שמותר לשנאותו הכתוב מזהירו שלא לשנאותו בלב ולהראות לו פנים יפות אלא יראה לו פנים שישנא לו וכן פירש הרשב"ם בפי' החומש אבל רבינו אינו מפרש כן כמו שסיים ומנלן שבאדם שאינו הגון לא הזהירה התורה דכתיב לא תשנא את אחיך ואחוה במצות בעינן ולפי"ז משכ"ר ואינה שנאת לב אלא שנאה הנראית לעינים ה"פ לא לבד שנאת הלב מותר באדם שאינו הגון אלא שנאה הנראית לעינים ג"כ מותר משא"כ באדם כשר אפי' שנאת הלב אסור וכש"כ שנאה הנראית לעין.

אומרים עליך אם כו' אמרו לך חשדתני בחנם כו' ואם תבין כשתוכיחנו כצ"ל [הגרא"ד].

עוד אלא שמצוה כצ"ל וכרנב"י פסחים שם וכ"פ הרמב"ם סוף הל' רוצח אבל רש"י במשלי ג' ל' כתב ומי שהוא רשע רשאי אתה לשונאו ודוחק לפרש רשאי לשון חיוב כפרש"י ערכין כ"ח ב' ועיי"ש בתוס'. ולפמש"כ המעתיק בביאור מהרש"ל לסמ"ג עשין ט' יש חילוק דשנאה שבלב עז"א דמותר לשנאותו אבל לשנאה הנראית לעינים דהיינו שישנא אותו בגלוי ויתקוטט עמו עז"א שמצוה לשנאתו ע"ז אולי ישוב מדרכו הרעה עיי"ש. יש לישב בזה גם פרש"י גם מ"ש רנב"י בתענית ז' ב' מותר לשנאותו ועיי"ש בגבורות ארי שהקשה מאי מותר הא לדידי' חיובא ומצוה נמי איכא כדאמר בפסחים קי"ג ב' דלפמש"כ המעתיק א"ש דבתענית שנאה שבלב אמר דמותר לשנאותו ולפמש"כ הרמב"ם שם "והתרה בו ולא חזר" ובס' לבני בנימין מערכה ל"ו אות ז' עמד בזה והשם חדש כ' דהוכרח הרמב"ם לומר כן מכח הסברא דאפשר דבשוגג עשה ואם הי' מתרה בו היה חוזר מיד ושוב אינו מצוה לשנאותו וכ"ה במשנת חכמים סי' ה' יבין שמועה אות א' עיי"ש ועיין בס' חפ"ח כלל ד' אות י"ד בבאר מ"ח צ"ל דגם רבינו שכ' ולא עוד אלא שמצוה לשנאותו כו' בכה"ג מיירי וכמו שכ' הסמ"ג עשין ט' אבל אדם רשע ואינו מקבל תוכחה מצוה לשנאתו וזהו כוונת היראים סי' רכ"ד.

דקסברי רבנן יש כו' וקרינן בהו כצ"ל [הגרא"ד] ויש להבין ראיית רבינו משם דהא אחיו הוא במצות פירושו בכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן וא"כ כש"כ ישראל דחייב בכל המצוות מקרי אחיו ואע"ג דבאינו מקיים כולם ונראה דרבינו ס"ל מסברא דנפשי' דכי היכי דמי שאינו בכלל חיוב המצוות לא אקרי אחיו ה"ה נמי מי שאינו מקיים המצוות לא מיקרי אחיו וכהך דרשא דגיטין מ"ה ב' כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה דל"ש עבד ואשה וקטן שאינם מצווים ול"ש מומר ומסור שפרקו מעליהם עול שניהם מיקרו אינו בקשירה וה"נ בכלל אחיו במצוות בעינן המחוייבים והמקיימים. ודע דחזינן מהך דגיטין שם דגם קטן קרוי אינו בקשירה ואע"ג דאתי לכלל קשירה כשיגדיל ותמיהני על הס' מקה"ח להגאון מליסא שכ' בחי' לכריתות ד"ו ב' להסתפק בקטן אי מיקרי שנו בסך או לא והניח בצ"ע ומ"ש מהך דקשירה דגיטין וא"כ הה"נ שאינו בסך וגם אחרים אינם מצווים עליו שלא יסיכוהו ועיין להלן סי' ר"פ אות ד'.

אולי צ"ל ביומא