תועפות ראם קפו

בכלל כל ישראל הוא. ביראים הנדפס איתא ואביון בכלל עני דכתיב בהו לא תטה משפט ואינו מובן והנכון כמש"כ כאן בהכת"י ונראה שהיה כתוב בנדפס בנ"י שהוא ר"ת בני ישראל ונשתבש לתיבת עני. והנה רבינו כתב דבריו אלו ע"פ דרך הספרי דברים פ' רפ"א לא תטה משפט גר יתום מה אני צריך והלא כבר נאמר לא תטה משפט מלמד שכל המטה דינו של גר עובר בב' לאוין ועפי"ז כ' רבינו שלא להטות משפט האביון ללאו בפ"ע ואביון זה הוא כפשוטו שהוא עני התאב לכל דבר וכפרש"י דברים כ"ד י"ז ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר לכך הזהיר ושנה עליו עכ"ל אע"ג דשם בפסוק אינו מדבר אלא במשפט גר יתום עכ"ז כלל רש"י גם עני שהוא נשנה ללאו בפ"ע בהפסוק שלפנינו לא תטה משפט אביונך בריבו וכמש"כ הפר"ד בדרך מצותיך ח"ב שמהראוי למנות מטה משפט האביון ללאו בפ"ע כמו מטה משפט גר. ונהי דלפי מ"ש במכילתא והובא בסה"מ להרמב"ם מ' רע"ת דאביונך פי' אביון הוא במצות כלומר אע"פ שאביון הוא במצות לא תטה דינו אצטריך קרא שגם הוא בכלל שאר ישראל שמוזהר עליו בלאו אבל לא שיהיה מוזהר עליו בלאו יתירא כמש"כ בס' מעה"ח לתרץ תמיהת הפר"ד של מנין המצות ל"ת שכ' הסמ"ג שלא מנה לאו בפ"ע לא תטה משפט אביונך לומר שהמטה משפט אביון עובר בב' לאוין וה"ה נמי אם נפרש לא תטה משפט אביונך להטותו לזכייה אצטריך קרא שלא יעלה על לב הדיין כיון שהוא עני התאב לכל דבר אינו עובר על הטיית משפטו אשמעינן קרא שגם הוא בכלל שאר ישראל שמוזהר עליו בלאו דלא תטה משפט אבל לא שיהיה מוזהר עליו בלאו יתירא משא"כ אם נפרש אביונך הוא כפשוטו שהוא עני התאב לכל דבר ולא תטה ג"כ כפשוטו להטותו לחובה מהיכי תיתי שלא יהיה בכלל ישראל וע"כ אתא לאזהרה יתירא וזהו מש"כ רבינו היראים ולמה כתבו לעבור עליו בשני לאוין ועיין סנהדרין ל"ו ב' אר"א ב"פ דא"ק לא תטה משפט אביונך בריבו משפט אביונך א"א מטה אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל ומנ"ל הך דרשא ועכצ"ל דהיינו מדכתיב בריבו וכמש"כ הפני משה בביאור הירושלמי פ"ד דסנהדרין ה"ז בריבו למעוטי אתא בריבו אי אתה מטה לחובה ע"פ א' אלא בשנים כו' וא"כ שמעינן מינה דמפרשי לא תטה משפט אביונך להטותו לחובה וגם מפרשי אביונך אביון ממש ולא אביון במצות דאי אביונך פירושו אדם שהוא רשע א"כ בריבו לאו יתירא הוא דאצטריך לאשמעינן דדוקא בריבו אי אתה מטהו לחובה אבל שלא בדין רשאי לדונו לכף חובה שלא כשאר כל אדם דתנן באבות והוי דן את כל האדם לכ"ז משא"כ באדם שהוא רשע מותר לדונו לחובה כמש"כ הרע"ב שם פ"א מ"ו וזהו מקור נאמן למש"כ רבינו כאן דלא תטה פי' לחובה ואביונך הוא אביון כפשוטו וא"כ למה כתבו מה"ת שלא יהיה בכלל ישראל אלא לעבור עליו בשני לאוין מיהו להד"א שבשבועות ל' א' שאמרו שם בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את כה"א לכ"ז וכ"ה בת"כ נלמד משם דדוקא עמותך עם שאתך בתורה ובמצות הוי דן לכ"ז משא"כ באדם רשע ועיין להלן סי' ק"ץ דבר הלמד מענינו דבמשפט מדבר והוא דלא כהד"א שבת"כ וכ' ע"ז הגרא"ד קצת נראה דגם להד"א אינה מ"ע של תורה רק הוא אסמכתא מחובת גמ"ח הוא ועי' שבת קכ"ז, א' ב'. ובכל הסוגיא שם ולא הובא דרשה זו. מכלל דאינה רק דרך דרוש בעלמא ע"פ זה. ומן הסברא צריך לדון לזכות שד"ז הוא ירבה שלום בין איש לרעהו. וע"ש בפה"מ להר"מ ולרבינו יונה ז"ל. ובדרשא דבריבו, אולי י"ל שגם לדרשת הגמ' למעט שוה"נ ג"כ יש לדרוש אביונך כהמכילתא דתרווייהו ש"מ דאל"כ למה נקט אביונך דוקא. או דאין מקרא יוצא מ"פ שכולל גם שניהם. ולכן א"ש דעת רבינו שעובר בשני לאוין. עכ"ל.