תועפות ראם קעה

כ"ה בכ"י בטעות וצ"ל משניהם. המעתיק. אבל בספרי איתא בנין אב משלשתם והסמ"ג לאוין ק"ס כ' כלשון הכת"י מביניהם.

רשאי הנרדף להורגו. בביאור ווי העמודים דקדק עמשכ"ר הנרדף דהוא לאו דוקא דאפי' אחר נמי רשאי להורגו וחייב להציל הנרדף כדאיתא בסנהדרין ד' ע"ב ב' ובד' ע"ג א' תוד"ה אף ונ"ל מזה דדעת היריאים כהלבוש הובא בס' צידה לדרך פ' וישלח ובהגהת מל"מ פ"ח מהל' חובל ומזיק ה"י דהרודף אחר חבירו להורגו. הנרדף בעצמו מותר להורגו אף ביכול להצילו באחד מאיבריו משא"כ באחר ועיין בחי' רעק"א לכתובות ל"ג ב' באורך.

מזה הטעם כו' כ"כ הסמ"ג לאוין ק"ס ע"ש רבינו הרא"ם ובהגמי"י סוף הל' גניבה כתב וכן איתא בירושלמי פ' בן סורר ומורה דכ"ו ע"ג עכ"ל ועיין שו"ת עמודי אש בקונטרס עמודי ירושלים לירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ח שביאר שם דכוונת ההגמי"י למש"ש בירושלמי אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים לפי שממונו חביב עליו כגופו עיי"ש ועיין תשובת מהר"ח או"ז סי' קמ"ב שהעיר על טעם רבינו דאין נראה שצריך לומר אין אדם מעמיד עצמו על ממונו דכנגד המלכות שיקחו ממונו לא ילחם עכ"ל והמרדכי ס"פ הגוזל בתרא כתב ע"ש מהר"ם בר"ב ה"ט דמסור רודף הוא להרוג חבירו דכתיב כתוא מכמר כו' כלומר כשישראל נופל כו' עלילות כ"כ עד שהרבה פעמים בא לידי סכנת נפשות ועיין בס"ס לחם סתרים שאלה ה'.

ליתא בכ"י והוספת המעתיק הוא.

עיין מכילתא משפטים פ"ד.

בני אדם כדאמר' בפ' בסו"מ [ע"ב ב'] א"ר כו' כצ"ל [הגרא"ד]. ודעת רבינו כמש"כ התוס' שם ד"ה כאן דלא כפרש"י.

שילא כ"ה בגמרא לפנינו וכ"ה בירושלמי פ"ח דסנהדרין ה"ח אבל גי' היראים בנדפס ובהכת"י שלפנינו ר"ח בר שלמיא שהיה תלמיד רב.