תפארת יעקב על גיטין רכח

ליכא למילף שכן אינה מועדת מתחילתן, ולהנ"ל הכל ניחא:

בא"ד לא מהאי קרא מפיק. כוונתם דעיקר קושיתם דס"ד דהך פרשה כולה להורות חיוב קרן וחומש בתרומה והך כי יאכל רק אחומש א"כ הקדש דילפינן מינה ג"כ לא ממעטינן מזיק רק מחומש, ועל זה תירצו דהך פרשה לא אתי לחייב תרומה בקרן כלל דהא ידעינן מצד אחר כמו גוזל חבירו דממון כהן הוא ולא אתי רק לחדש חיוב חומש ודבר הראוי להיות קודש וגם ללמוד הקדש לכל הן לקרן הן לחומש הן לדבר הראוי להיות קודש דקרן הקדש ליכא למילף ממקום אחר דלא גזל לשום אדם, ומעתה כל מה שחידשה תורה בפרשה זו בא הכתוב כי יאכל למעט מזיק ובכלל זה חומש דתרומה וקרן וחומש דהקדש ודבר הראוי להיות קודש בתרווייהו אבל קרן דתרומה לא נתחדש בהך פרשה לא בא הכתוב למעט וזה ברור:

בד"ה ור"ע סבר לה כרשב"מ וא"ת וכו' ושור דאזיק הקדש. לכאורה תמוה דהא מסיק התם דכלהו אבות משלמין ממיטב ולכך קרי להו אבות א"כ הך ק"ו דהכא ליכא למילף רק על מועד אבל תם לא אתי מק"ו כלל דנהי דתם של הקדש חמור דמשלם נזק שלם אבל דיו לבא מן הדין להיות כנידון דהדיוט אינו משתלם רק מגופו וא"כ ליכא למיחשב רק שור מועד דאזיק הקדש ושור מועד בהדיוט ואינהו אינן חלוקין בדיניהם כלל, וצ"ל דס"ל כיון דיליף ק"ו דמועד משלם ממיטב ממילא בתם נמי לא בעי ק"ו כלל דס"ל דרעהו בא להורות רק בהדיוט יש חילוק בין תם למועד ולא בהקדש אין חילוק כלל בשום דבר , ולפי זה קושיתם הוא דהוי לי' למיתני שור מועד דאזיק הדיוט ושור תם בהקדש ואף דאינהו אינן חלוקין בדיניהם דמועד בהדיוט ותם בהקדש שוין ממש הוי לי' למיתני תם בהקדש כיון דאי הוי תם בהדיוט היה דינו משונה שייך למיתני בפני עצמו תדע דפריך התם לר"ע דליתני שור דאזיק אדם ושור דאזיק שור וקשה הא שור דאזיק שור ע"כ במועד דתם אינו משתלם רק מגופו ולא הוי כאבות לשלם ממיטב וא"כ מועד שוה בדינו ממש לשור דאזיק אדם וע"כ כיון דהך שור תם דאזיק אדם אי הוי אזיק שור הי' דינו משונה שייך למיתני תרי גוונא וה"ה הכא, אמנם בעיקר קושית התוס' נראה דבלא"ה לק"מ דדוקא תרי גווני שור דאזיק אדם ושור דאזיק שור שייך למיתני אבל תרתי בשור דאזיק שור לא שייך למיתני כלל, תדע דלא נקט תרי גווני בשור קרן ושן ורגל אף דשן ורגל משונה מקרן דאי הי' קרן תמה לא הוי משלם רק חצי מגופו ושן ורגל מעלי' ומ"מ חשיב כלהו גווני שור דאזיק שור בחדא וה"ה של הדיוט ושל הקדש, וז"ב:

ואפשר לי לומר עוד שלא הקשו התוס' קושיא זו כאן רק לפי דלא ס"ד מתירוץ השני שתירצו דהק"ו מקרן גופא הוא רק ס"ד דהק"ו מחומרא דהקדש בעלמא דמועלין בו וכדומה לכך שפיר ילפינן תם בהקדש ג"כ דישלם ממיטב, אבל לפי מה שתירצו התוס' בתר הכי דהק"ו מקרן גופא הוא שפיר יש לומר דתם בהקדש לא ילפינן שישלם ממיטב דדיו לבא מן הדין להיות כנידון א"כ ממילא לא שייך שור דאזיק שור בהקדש רק במועד א"כ שוה דינו להדיוט ממש וליכא תרתי כלל כנ"ל:

בא"ד שהורע כחו באדם המזיק דכי יאכל וכו'. ואף דר"ש ב"מ לא דריש רעהו א"כ לא מוכח מכי יאכל פרט למזיק כמ"ש התוס' לעיל מ"מ לא משמע להו דפליגי רשב"מ ורבנן באכילת קודש אי רק חומש מיעט קרא או אפילו בד"ה ועוד מאי ק"ו להקדש וקשה וכו' ולא מזיבורית דניזק וכו' ולדעתי יש ליישב פירש"י דקושיא ראשונה היא מאי לא בא הכתוב דמשמע דפליג על ר"י בהא והא לא פליג בהא כלל, ועוד אפי' יאמר ר"ע דבר זה בפני עצמו ובא להורות שלא בא הכתוב רק לשום בדניזק לא שייך ק"ו להקדש דמשמע דמחמת זה שלא בא הכתוב וכו' נתחדש לו לדון כך מק"ו להקדש והרי קולא הוא ואי בא לומר ק"ו להקדש למיטב לא שייך זה אחר אמרו לא בא הכתוב וע"כ דהכוונה בהך לא בא הכתוב לחדש חומרא וק"ו שראוי לנהוג חומרא זו בהקדש וזה ברור:

בא"ד והר"ר שלמה מרודוש תירץ וכו' כוונתו דלא שייך ק"ו רק לדון שיהא דינו כמו דבר הנלמד ממנו וכיון דבהדיוט שמין בדניזק היאך נימא ק"ו לשום בדמזיק כי בהקדש לא ימלט רק לשום בדמזיק, ולא קשי' מידי קושית מהרש"א:

ע"ב בגמרא א ור"ש הוא. הוי מצי למימר דאפי' למ"ד בדמזיק שיימינן מ"מ אינו רק לאפוקי בדניזק אבל בשל כל אדם הן שמין ואי זיבורית דידי' כעידית דעלמא לא גבי רק זיבורית קמש"ל ת"ה דבשלו הן שמין אלא כי היכי דלא תפשוט הא דבעי ריש ב"ק אי בשלו הן שמין אי בשל עולם הן שמין:

שם מפני אמרו הניזקין שמין להן בעידית וכו' וסומכין על מה שכתוב בתורה כו'. לשון זה צריך ביאור דהוי לי' לומר מפני מה אמרה תורה דהא טעמא דקרא דריש, ועוד דלשון וסומכין לא אתי שפיר כלל דודאי כיון דדינו בעידית בודאי יפסקו ב"ד כפי הדין, וברי"ף הגירסא מפני מה אמרה תורה וגם לגירסא זו קשה כיון דהחליט דמן התורה בעידית ות"ה היינו טעמא דקרא א"כ לכ"ע אתיא דאטו רבנן לא מצי ליפרושי טעמא בהכי כיון דליכא נפקותא דס"ס בעידית גבי, גם יש לדקדק בתר הכי גבי בעל חוב דקאמר מפני מה אמרו ב"ח בבינונית ומאי זו קושי' הא מדאורייתא בזיבורית כדלקמן, ואי הכוונה דמשום נ"ד הוי להו לרבנן לתקן בינונית אבל עכ"פ הוי לי' לומר בהיפך מפני מה תקנו בינונית מפני נ"ד, ומפני מה לא תקנו עידית שלא יאמר אקפוץ ואלוונו:

לכן נראה לי דודאי הך קרא דמיטב שדהו ישלם אינו מכריח להגבותו מעידית דמזיק דהא ר"י ור"ע פליגי בהא באמת וכמו כן הך קרא דיוציא אליך העבוט אינו מכריח להגבות לב"ח זיבורית דפחות שבכלים יש לומר דמיטב הוא כמ"ש התוס' לקמן, תדע דהא ס"ד לעיל לר"ע דב"ח דינו בעידית כניזקין וע"כ דלא חיישינן להך יוציא אליך העבוט, ועל זה בא ר"ש ואמר מפני מה אמרו חכמים ניזקין בעידית מפני הגזלנין והחמסנין שיאמר למה אני גוזל לשלוח בעירו בשדה אחר בחנם או בשכר דלמחר ב"ד יורדין ונוטלין שדה נאה שלי ומחמת דדרשו טעמא דקרא למה במיטב חדשו לפרש קרא דהכוונה בעידית דמזיק אבל לרבנן דלא דרשו טעמא דקרא מקרא גופא אין הכרח כנ"ל, וכמו כן דרשו טעמא דקרא דב"ח דיוציא העבוט שלא יאמר אקפוץ ואלונו הלכך ממילא אפי' קרקע נמי לא גבי בעידית מהאי טעמא, והיינו דקשיא לי' יהא בזיבורית מהאי טעמא כמו פחות שבכלים כיון דטעמא שלא יאמר אקפוץ ואלונו הוא, ומשני א"כ אתה מ ם נועל דלת, ועמ"ש בתוס' בד"ה ור"ש:

שם דבר אחר אשה יוצאה לרצונה וכו' וכי תימא כו' אפשר דמשהי לה בגיטא. עפירש"י ותוס' ולדברי שניהם הך דבר אחר אינו נתינת טעם כלל על גביית אשה בזיבורית רק לתרץ קושיא על טעם הראשון, ודבר זה אינו במשמע כלל דדבר אחר ודאי משמע דטעמא אחרינא הוא לכן נראה לי דודאי טעמא הוא על גביית זיבורית והיינו כיון דעיקר טעמא דהוי ס"ד שיהא בבינונית משום דידה כדי שתרצה להנשא, ואהא אמרינן כיון דהיא יוצאה ע"כ והאיש אינו מוציא אלא לרצונו א"כ במה נפשך אי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה סגי בזיבורית דבהא ג"כ לא יוציאה ואי היכי שתרצה היא לצאת ממנו יהא לה בינונית בהא לא יועיל זה דאינו מוציא רק לרצונו ומשהי לה בגיטא רק הש"ס מקשה מאי דבר אחר למה לא יספיק בטעם הראשון בלבד כדפרכינן בכמה דוכתא מאי ואומר וכו' ואהא קאמר דאיכא לאקשויי לטעם הראשון אי לא איכפת לן כלל להחמיר על האשה ואין חוששין שלא תרצה להנשא א"כ נהי דהיו מוכרחין לתקן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל עכ"פ היכי דדינה שתצא בגט בלי כתובה ומ"מ נוטלת כל מה שהכניסה לו מה שנמצא בעין הוי לי' לרבנן לתקן שיקח הוא כתובה ממנה לכך קאמר טעם אחר, וממילא מתוקן גם טעם הראשון דאין צורך לתקן לו כתובה בהנך דיוצאין בגט שלא בכתובה דיכול להשהותה בגט ולא לגרשה, וראיתי להרשב"א שכתב דמכאן ראיה דבמאיס עלי אין כופין להוציא. ובאמת אינו מוכרח דלשון משהי לה בגיטא משמע דודאי יהא מוכרח לגרשה אבל יכול להשמט ולהשהותה ומתוך כך תתרצה ליתן לו מעות כדי לגרשה ואין צורך לכתובה, כנ"ל:

שם לא אמרן אלא מיתמי. נראה לי דמה שהכריחו למר זוטרא לומר כן ולידחוקי כל הני קושיות דאקשי עלי' בש"ס משום דקשיא לי' דקתני כתובת אשה בזיבורית מפני ת"ה משמע דכתובה דאורייתא ס"ל דאי דרבנן מדינא אין לה רק זיבורית, והשתא קשיא לי' דהך סברא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא לא סגי להפקיע דינה לזיבורית כמ"ש התוס' לעיל במשנה לכך דחיק לאוקמא ביתמי דוקא דחסו על יתמי אבל מיני' דידי' בבינונית. אבל לקמן אבאר דבלא"ה ניחא: