תפארת עוזיאל חלק א מג

ראש בני ישראל לפקודיהם. למספריהם משום דפקיד הוא לשון חסר דידוע מאמרם ז"ל דכשעושין רצונו ית' אין להם מספר וזה לפקודיהם שיש בהם חסרון ולכך יהי' להם מספר וגם רש"י כתב בפסוק ולקחתם וגו' ונתתם וגו' שלאחר המגפה הי' מספר משל לצאן כו' ואם לא חטאו לא הי' בהם מגפה ולא הי' צריכים למספר ולכך כתב לפקודיהם לשון חסרון כמ"ש (וע"ד סוד כשחטאו נפלו ממדרגה העליונה ונקשרו במדרגה תתתונה שהיא מספר ולעורר המדרגה גם הם צריכים מספר כי צריך התעוררות לכל מדה אשר אנו קשורים בה) ולכך ונתנו איש כופר נפשי דע"ז עצמו שחטאו והיה מספר צריכין כפרה וע"ד סוד כופר נפשו להוי"ה ב"ה שנפרדו מאתו ונקשרו בשם אדני וזה תרומה לה' שע"י הכופר יחזרו ויגביהו ויתרום א"ע להוי"ה ב"ה כמקדם

וידבר ה' אל משה לך רד. במדרש כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל שכן מצינו בברוך בן נרי' שציוה הקב"ה להשיב לו כי ישראל חטאו ושוב אין זכין לשום אדם לשמוע דברי אלהים חיים וכן משה לא הי' ראוי לדיבור אלא בשביל ישראל וזה וידבר ה' אל משה לאמר כדי שי לישראל

או יאמר כי מתחלה עלה ברצונו ית' לברוא במדה"ד ראה שאינו מתקיים שיתף מדה"ר אבל לצדיקים הוא עושה כרצונו כי הם מתקיימים אף במדה זו וזה שמדקדקים עם הצדיקים כחוט השערה וזה כונת הפסוק רצון יריאיו יעשה פי' שהיראים עושים רצונו ית' דהיינו שהם יוצאין גם כנגד מדה"ד שהוא עלה ברצונו אבל המון עם אין עושין רצונו כ"א המעשה שהוא שיתוף וידוע מי שיש לו בן שהוא יודע שהוא טוב בטבע אז מדבר לו דברים קשים כי הוא יודע שיציית לדבריו משא"כ מי שיש לו בן שהוא רע בטבע אז מתירא שלא יצא לתרבות רעה ולוקח אותו הכל בדברים רכים וידוע כי דיבור רומז לקשות ואמירה לרכות וזה וידבר קשות למשה שהוא צריך לאמר לישראל ציווי הקב"ה שיאמר בדברי קשות כמ"ש

למה ה' יחרה אפך בעמך דהוא תמוה מה שאל למה הלא חטאו בעגל ותשובתו בצידו. אך למ"ש המדרש דכך כוונת משה במה שאמר אשר הוצאת מארץ מצרים שע"י שהיו בגלות מצרים בא להם החטא שהורגלו שם בראותם עובדי' לשה. מיושב זה דכן כוונת משרע"ה למה וגו' הלא הוצאתם מארץ מצרים

לוחות כתובים משני עבריהם. פי' שדברי תורה כפטיש יפוצץ סלע יש פנים לטהר ולטמא וכדומה וזה משני עבריהם פי' אחד מובדל מחבירו מן הקצה אל הקצה אלו ואלו דברי אלהים חיים

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם. הענין לדורתם חסר וי"ו והוא לשון דירה כשהאדם מקיים מצות שבת כהלכתו או מצוה אחרת בתכלית השלימות אז המצוה בעצמו הוא לבוש להנשמה בעוה"ב לאור באור פני מלך חיים יתברך. וזהו ושמרו בני ישראל את השבת לדרתם שמורה על דירה

ענין שלש עשרה מדות. הוא ע"ד משל למלך שהי' לו פקידים וחילות והי' לו ממונה להספיק להם הסיפוק של, מלך והממונה הי' גנב והי' שולח יד בכל מה שהגיע לו והי' להמלך יום מיוחד שמבקש חשבון מאת הממונה והי' הממונה מתיירא מאוד כי הי' יודע בעצמו שיש לו שונאים הרבה ומה עשה הממונה נפל לפני הפקידים וחילות והפציר בהם מאוד יאמר האמת הוא שאני גנב אך מי יודע שאם המלך יקח ממונה אחר אם יהא טוב ממני ואותי אתם מכירים בטוב. והנמשל מובן מאליו שישראל מפרנסין אביהם שבשמים ונותנין עוז לפמליא הקדושה כי כשאנו חוטאים אנו פוגמין במדותיו יתברך והמידות הם כביכול המקטריגים ואנו מתפללין ומבקשין מהמידות שהם עצמם ימליצו בעדינו כי מי יודע שאחרים יהיו טובים מאתנו: