תפארת עוזיאל חלק א כא

רחמים כי מקום הוא הוי"ה בהבאה כמ"ש האר"י ז"ל

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו', הוא האדם, וראשו מגיע השמימה, ראשו הוא השכל ע"ד החכם עיניו בראשו ומלאכי הוא שלוחי אלהים כוחות עליונים עולים ויורדים בו כי מלאכי קדושה יש להם עלי' בתורה ומע"ט וכוחות חיצונים יש להם ירידה ע"י מצות, ונרמז מאמרם ז"ל על עולים מלאכי ארץ ישראל הרמוז לקדושה, ויורדים על מלאכי חוץ לארץ הרמוז לכוחות חיצונים

ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, דקדקו המפורשים דהא אדרבא הסברא דמי שאוהב דבר כל יום הוא גדול אצלו ואפשר דבאמת הפי' הוא כך והיינו דכל הימים היו גדולים אצלו ובסוף שבע שנים היו הימים גדולים כ"כ אצלו כמו בתחילת שבע שנים וזה ימים אחדים דהיינו שהיו הימים הכל בשוה וגדולים אצלו מחמת באהבתו אותה

הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, כי לאדם צריך חמימות רב בתורת ה' וביראתו ותשוקה וחשק גדול, ולהיפוך בעבירות כי היצה"ר בוער באדם באהבה ע"כ צריך להתגבר על יצרו ולצנן עצמו מחמת יראה ובושה ממנו ית', ועד"ז שמעתי במאמרם ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים דזה הוא דבר אחד כי ביראה איכא צינים ופחים חמימות בעבודתו ית' וקרירות מעבירות כמדובר. ולכן רומז עליו ית' שמלבין עונותיהם לישראל כמ"ש במדרש. וידוע כי יום רמז לקדושה. ולילה רמז על דברים השפלים שהוא לילה וחושך, וזה ביום בעבודתו יתברך הייתי לחורב לעבוד בחמימות ולקרח בלילה לצנן א"ע מחמימות היצר כדאיתא נורא בי עמרם

ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, שיעקב התדבק א"ע בקונו בעבודתו הרמה וזה הלך לדרכו ויפגעו. פגיעה היא תפלה. פי' שמלאכי אלהים התפללו בזכות יעקב וזה ויפגעו בו והבן. ולפום פשטא הבא לטהר מסייעין לו וזה כשהלך לדרכו לעבודת ה' ויפגעו בו מלאכי אלהים כוחות השכינה הסיוע מלמעלה: פרשת וישלח

קטנתי מכל החסדים. המכוון בזה דלכאורה אין לנו שום יחוס בו יתברך נגד גדולתו כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ואנחנו בשפל המעלות. ומהראוי שאף שאנו מסוגלים במצות לפניו ית' מ"מ לא להתייחס לנו לקרב אליו. רק הענין שהוא ית' מקטין עצמו אצל צדיק כדי שיוכל להתקרב אליו. וזה הוא קטנתי ר"ל שעל ידי הקטין א"ע ית' כביכול מכל החסדים ע"י החסדים שאני עושה כדי שאוכל להתקרב אליו

מסורה על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. על כן קרא למקום ההיא מחנה דן. על כן חרה אף ה' בכם. על כן אבכה בבכי. על כן מרפה ידו. על כן מלא לבם לעשות הרע. על כן קראו לימים האלה פורים. ע"כ קרא למקום ההוא עמק הברכה. על כן לא ידרכו כהני דגון. הכוונה בזה כי כתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. והכוונה כי יעקב הוא סוף שלא ישלוט אלא בסוף. ובישר אותו שלעתיד לבא יקרא ישראל לשון שר כי לו הממשלה אבל בגלות יש שליטה לעשו (על הר שעיר וסביביו) כי הוא הבכור וזה ויגע בכף ירכו בדברים הגשמיים שאינו אלא ירכים המעמידים לאדם שעי"ז יכול לעסוק בתורה ובמצות. ובזוהר מפרש לתומכין דאורייתא מחזיקי לומדי תורה. והרשב"א בעין יעקב כתב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה שנתן לנו מצוה בזה האבר וכו' דלולי זכות מצוה זו לא הי' לנו חלילה טובה בשום פעם. וזה ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ע"כ קרא שם המקום ההוא מחנה דן. כי הי' נוסע בסוף כל המחנות. הרמז שנשלוט בסוף עכ"פ. ודן היה מאסף