תפארת עוזיאל חלק א טו

מביאה לידי יראה. כי האותיות הם אור גדול. ומכ"ש כשעוסק בנסתרות התורה שהם בעצמ' רוחניות גדול. ומזה הפירוש בראשית ברא את השמים ואת הארץ כי תורה שבנגלה נקרא ארץ [כל מה שכתוב כאן אין צריך למחוק כי דברים כנסי למביני אמת נגלה נקרא ארץ] שהוא בגלוי ותורה שבנסתרות נקרא שמים שהוא נסתר מבני אדם וזהו בראשית בשביל התורה ברא שמים שהוא התורה נסתרות ואת הארץ זה הנגלה. והארץ היתה תוהו ובוהו. פי' לפי מראות עינים תורה שבנגלה בו מדבר בדברים שהם חוץ ליראת השם שמדבר בהלוואה וכדומה ותוהו ובוהו הוא אל תאמר כך וכמ"ש ויאמר אליהם יהי אור. פי' שאור גדול יש בה ויש בה אותיות קדושים שהם אור גדול והם מביאי' לידי יראה וזה פי' המדרש של בראשית שפתח המדרש בזה ואהיה אצלו אמון פדגו"ג אמון מכוסה אמון מוצנע. אמון פדגו"ג והוא לשון שררה. וכך פירושו שע"י התורה שנכסה האדם מעבודתו ית' הוא אמון מוצנע לשון צנוע שמביאו לידי יראה וצניעות והוא אמון פדגו"ג שע"י זה מביאו לידי שררה גדולה ודו"ק

והעיקר הוא שע"י שהאדם נפרד מעט מלפניו ית' הוא לטובתו. שע"י כן אח"כ הוא יותר ירא וחרד. וע"כ אמרו חז"ל אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי בו והקב"ה גזר שלא לאכול. והוא תמוה. ולפמ"ש ניחא כי ע"י זה שהראה בעיניו שהבחירה בידו ואם רוצה אינו עושה רצונו. הוא מרוחק מלפניו. ואח"כ כשאומר מה אעשה שהקב"ה גזר עלי ואותה תשובה מביאתו לידי יראה גדולה. וע"כ אמר שבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד והפירוש הוא כי בעל התשובה נתרחק מעבודתו ואח"כ כששב אליו הוא יותר נכנע וירא וחרד משא"כ הצדיק גמור מעיקרא. שהוא תמיד מורגל בעבודתו ואין היראה אצלו כ"כ גדולה. וזהו הפי' וירא ה' באלוני ממרא. כי אברהם אבינו עליו השלום היה מבין אשר טוב לאדם להתרחק מעט מלפניו ית' שיהיה היראה אח"כ יותר גדולה. וכשציוה הקב"ה אליו המילה הלך לשאול עצה מאחרים כדי שישמע מה הם אומרים ומסתמא יאמרו לא תמול עצמך שאתה זקן ויהיה קצת רחוק ואח"כ ימול את עצמו וישמע הציווי מהקב"ה ויהיה היראה יותר גדולה וכששאל לאשכול ולענר אמרו לא וממרא היה ירא אמר לו הקב"ה ציוה אליך למה לא תעשה זאת. ובזכות זה נגלה הקב"ה בחלקו. וזה הפי' כי הוא נתן עצה על המילה כי הוכרח אברהם אבינו ע"ה לשאול עצה. ודו"ק והבן

חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. ע"ד שאנו מתפללין ביהי רצון קודם תהלים ואל תקחני מהעולם הזה קודם זמני וכו' באופן שאוכל לתקן את אשר שחתתי דקודם שתיקן את אשר העוות הוא בתשובת טוב ורע. וזה חלילה לך להמית צדיק עם רשע דעדיין לא תיקן מה שעשה והיא עדיין בתערובת מעשה רשע וצדקות

או יאמר חלילה לך להמית צדיק עם רשע. אינו מובן דפשיטא שאין ממיתין צדיק עם רשע וכי קוב"ה חשוד ע"ז. ועוד האיך אנו מחזיקים עצמנו לצדיקים והלא אנו מתוודים לפניו עוונותינו. ולכך נראה כוונת הפסוק כי ידוע דכשעושין דבר מה לתינוק דומה לאביו כאלו הכה אותו ויש לי מזה צער גדול. וראיה לדבר שאמר הקב"ה לאברהם לעקוד את יצחק בנו והיה אצלו נסיון גדול כאלו הכו אותו ויש לו צער ואנו בני צדיקים בני אברהם יצחק ויעקב ואפילו שאנו חוטאים אעפ"כ חלילה לך להכות אותנו בכדי שלא יהיה צער לאבותינו הצדיקים. וזה חלילה לך להמית צדיק. דהיינו אבותינו הצדיקים עם רשע הנ"ל

או יאמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. הענין הוא שאנו מתפללין לפניו ית' שלא ימיתנו ע"י מלאך המות וכוונת צדיק עם רשע. היינו ע"י רשע ח"ו והיה כצדיק כרשע מקרה אחד לכולם חלילה אלא בהגיעה זמנם של