תפארת עוזיאל חלק א ק

ובוכין בתשעה באב ורק הכל לגרמי' ולא יבינו אל פעולות ה' להשתדל בתכלית השכינה והנא כדמיון אדם אשר הוא תמיד בהרי חושך ולא ראה אור מימיו עד שאינו יודע מה הוא אור וכשיבא אצלו אדם אחד ממקום אור אל מאפל שלו ומספר לו מענין אור אין מבין כלל עליו מה תועלת יש בה כן הענין לרוב בני אדם אין מבינים בתכלית האור השלימות מהשכינ' ובמה שנחסר לה מחמת הגלות אף שאומר להם איזה אדם מגודל החסרון מתכליתה אינם מבינים כלל עליו ואינם מבינים בציור שכלם על הדבר הזה אבל לא כן שרידים אשר ה' קורא כל הבכי' שלהם בת"ב רק על גלות השכינה

ציון במשפט תפדה. פי' עיר ציון וירושלים בעצמם יהא הדין נותן שתפדה כי אם בני אדם חטאו אבל העיר והעזרות מה חייבין אבל ושבי' בצדקה פי' הבני אדם ששבין אליה לתוכה זה יהי' בצדקה שהוא ית' יעשה עמנו צדקה לפנים משורת הדין אע"פ שחטאנו אמן

עד אנה תשכחנו. דהיינו שאתה אומר שובו אלי וגו' וזה עד אנה תסתיר פניך כי פנים הוא לשון פנה אלי כמ"ש הרמב"ם והיינו פניך ואתה תעורר מאתנו וזה עד אנה אשית עצות ופוסח על שתי הסעיפים ועי"ז ירום אויבי עלי

או יאמר עד אנה תשכחנו כו' עד אנה תסתיר פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי עד אנה ירום אויבי עלי (עיין בשל"ה הקדוש בדרוש פ' מטות ומסעי) נראה ע"ד שפירשתי בתפלת הוידוי תבא לפניך תפלתינו ואל תתעלם מתחנתינו והוא פסוק האזינה תפלתי ואל תתעלם מתחינתי כי הוא כפל ונראה כי יש שני מיני אגרת שהבן כשהוא מרחוק כותב אגרת לאב בכתב יפה ולשון נקי ושכל צח שחידש ובזה נכמרו רחמי האב על הבן באהבה יתירה ממה שהי' לו מקדם בכתב גסה שלא מבעי' שלא נתוסף לו אהבה יתירה ע"י האגרת אלא אדרבא נתוסף שנאה וזה בקשתינו תבא לפניך תפלתינו שהוא מעלה הגדול' שע"י שתפלתינו יהי' נקי וחשוב תבא לפניך ית' ויהי' נתון למעלה ובודאי תפעול פעולה גדולה ועכ"פ אל תתעלם מתחנתנו פי' שלא יבא העלמה ע"י תפלתינו כי לא נהי' במדרגה השני' שחליל' ע"י התפלה תוסיף שנאה ותתעלס מאתנו וזה עד אנה תשכחנו הוא מדרגה היותר גדולה וזה קאמר על אנה אשית עצות אלא ע"י התפלה והצעק' נפעלו אהבה והתקרבות והבחינ' הב' אמר עד אנה תסתיר פניך ממני ממני דייקא שעל ידי בא חלילה יותר הסתרת פנים וע"ז קאמר עד אנה ירום אויבי עלי פי' בתפלה הגרוע לא מיבעי' שאינו מגביר כ"כ הקדושה אלא חלילה מגביר יותר כח הס"א וזה עד אנה ירום אויבי עלי שבא עלי יותר התרוממות

עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר עוררה גבורתך וקנאתך על אויביך. הכוונה ע"ד שמבואר בש"ס הן הן נוראותיו הן והן נפלאותיו שאלמלא גבורותיו האיך אומה כזו יכולה לקיים. כי מדרך האב שאין יכול לעמוד עצמו לראות את בנו ביד אויב וזה שקאמר עד מתי עוזך בשבי ר"ל שאתה עוזב אותנו בגלות ומדת עוז דהיינו גבורותיו אינם נכמרים כלל רק במה שאנחנו ביד האויב כנ"ל ותפארתו אינו כ"א במה שאנחנו ביד צר עוררה ר"ל שיותר טוב הי' שיוגמר מדת גבורתו להיפוך כפי האמת שלא נהי' בגלות ויעוררו כל הגבורות והדינים עליהם

והציקותי לאריאל והיתה תאני' ואני' והי' לי כאריאל. ידוע שהמזבח הי' מכפר וידוע מאמרם ז"ל מזמור קינה מבעי' לי' אלא ששפך חמתו על עצים ואבנים וא"כ גם בעת החורבן הי' כפרה במה שנשרף וזה והי' לי כאריאל החורבן הי' ג"כ מכפר כמו בשעה שהי' קיים וזה על מה תוכו וגו' כל ראש לחלי וכל לבב דוי כי אית במדרש איכה שהוא ית' נקרא לב ע"ד צור לבבי וכן נקרא ראש ע"ד שכתב הזוהר הק' החכם עיניו בראשו שהחכם תמיד משגיח על הראש ויש לבב גם למטה וכן ראש רק שהוא ית' נקרא כל ראש שהוא