תפארת עוזיאל חלק א י

הקטן לממשלת הלילה כשאינם בשלימות כנ"ל וא"ש ודו"ק

במדרש ויהי ערב זה מעשיהם של רשעים ויהי בוקר זה מעשיהם של צדיקים ואיני יודע באיזה מהם חפץ הקב"ה. כיון שאמר וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר שחפץ הקב"ה במעשיהם של צדיקים ע"כ המדרש וכבר צווחו ביה קמאי וכי ס"ד שהוא ית' חפץ במעשיהם של רשעים. ונראה עד"ז שאמרה האשה אל הנביא מדוע באת אלי להזכיר את עוני כי המעשים אשר לי נחשבת לכלום נגד מעשיך, נמצא כשלוקחין ביחד מעשה הרשעים עם מעשה הצדיקים אזי מגיע יותר עונש לרשעים ע"ד שאמרו הלל מחייב עניים וגם להיפוך שמגיע לצדיקים יותר שכר נגד מעשה הרשעים. כי גם מועט זכיותיהן נחשבין להרבה ע"ד שאמרו נח איש צדיק תמים בדורותיו י"א לשבח כו', וזה י"ל דכוונת המדרש דכתב ויהי ערב זה מעשה הרשעים. ויהי בוקר זה מעשה הצדיקים. שני המעשים מצורפים של הצדיקים והרשעים ואיני יודע כו' ר"ל שאיני יודע למה צירף הקב"ה אותם אם חפץ במעשה הרשעים ר"ל להגדילם ולענוש אותם ביותר ע"י שיקול מעשיהם נגד מעשיו של הצדיק או חפץ הקב"ה במעשה הצדיק להגדיל שכרם נגד מעשה הרשעים אבל באמת אמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב ר"ל שהקב"ה פועל טוב וע"י מעשה הרשעים רואה צדקת הצדיקים שהם יותר טובים וחפץ הוא ית' בהם

או יאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. הרמז בזה ערב מכונה על הגלות אבל יהי בוקר לישראל ר"ל הגאולה המכונה לבקר יום אחד, אחד ר"ל שכ"ז לא יהי' כ"א בהיות אחדות לישראל אז יהיה הגאולה משא"כ להיפוך, או רמז ליצה"ר המכונה בלשון ערב ויצה"ט המכונה בלשון בוקר לא יבא לאדם כ"א יום אחד ר"ל כשישלמו לו י"ג שנה שהוא בגימטריא אחד אז היצ"ט בא לאדם ולא מקודם

כי ביום אכלך ממנו מות תמות. קשה הא לא מת תיכף וחז"ל דרשו בזה ואפשר כי אין המות עונש על עון עץ הדעת כי אין עון קשה כ"כ ולכך לא מת תיכף, אלא הענין כי אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, וע"י המות יכנע לב הערל וזה כונת הפסוק מה רבו וגו' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך פי' זה היה חכמה מאתו ית' שעשה שמלאה הארץ פי' שהכל שב אל העפר כי עי"ז נכנע לב הערל והולכים בדרך קונם וקודם החטא עץ הדעת היה אדם ביקר כמו המלאכים שקצתם מהם חיים לעולם כמו מיכאל שר הגדול ומיכאל עושה רצון קונו כך היה מדריגת בני אדם ולא היה צורך למיתה. אך ביום אכלך ממנו ויגבר היצר עליך ולא תוכל להדביק את עצמך ביראת קונך אלא אם תמות שתזכור יום המיתה ויכנע לבבך הערל וזה כי ביום כו' מות תמות פי שיהיה הכרח שימותו בני אדם אבל לא תיכף אלא ע"י המות תתחזק ביראת מעוזו וכך היה באדם הראשון ועשה תשובה

בגמרא אדם הראשון דו פרצופין נברא חד אמר זנב וחד אמר פרצוף. להבין מלת זנב כי מה ענין הדבר הזה נראה דהנה כל דבר צריך קליפה והקליפה קודמת לפירי עצמו וזה הוא שמרמז. חד אמר זנב מרמז על הקליפה הקודמת לפירי ומקיף אותה כן יש גם כן באדם ב' מיני נשמות אחד הוא אור הפנימית דהיינו הנשמה הקדושה והב' הוא אור היקף מבחוץ כדי שיהא אדם מוקף בפנים ובחוץ באורות אלו ייכולו ביחד לשבר תאות הגוף ולהביא אל תוך הקדושה כקליפות הפירות שמשמרות את הפירי והקליפה אינו כי אם לסבב הפירי מבחוץ אבל הפנימיות צריך להיות נקי מכל צד טומאה ומכל לכלוך שבעולם אבל בעו"ה נתגברה הקליפה כ"כ עד שנכנסת אף אל הפנימיות. וזה מרומז בפסוק ומחה ה' דמעה מעל כל פנים רצה לומר דמעה הוא מלשון דבר מעורבב כמו שאיתא במשנה אוכל בדמע והיינו שלעתיד ימחה הקב"ה ויבטל הדמעה מעל כל פנים מה שנתערבה הקליפה