תפארת יעקב אבן העזר קידושין צו

דקשיא מאי נמצא הא המשלח לא ידע ומאי איכפת לן דהשליח והאשה ידעו והוא תמוה לכאורה:

איברא דיש להבין שם בתוס' בד"ה דהוי צייר שהקשו שם למה לא משני מעיקרא דצייר בבליתא דע"כ דאשה ושליח ידעו דשל זהב הוא ע"ש ויש לתמוה הא פשיטא דלא קשיא ולא מידי דדוקא בתר הכי דמיירי שהקפידה מצד האשה שפיר שייך לפרש דצייר בבליתא ולא ידעה ואנו דנין אי הוי קפידא או לא אבל מעיקרא דמיירי שכל המחלוקת בקפידת המשלח א"כ נהי דמצי מיירי בצייר בבליתא אבל לאיזה צורך מיירי כן כיון דאפי' ידמו השליח והאשה בעת קידושין שייך הך מחלוקת מה צורך לומר נמצא. וצריך לומר דקשיא להו לתוס' גם במסקנא כיון דשליח זה שלית קבלה הוא ובקבלתו מתקדשת ג"כ אין צורך לומר נמצא דאפי' כשמסר לידה ראתה שהוא זהב ג"כ שייך פלוגתא זו ממש מצד קבלת השליח וע"כ דכל דמצי מיירי נמ בצייר בבליתא שוב לא קשיא לי' נמצא ואהא קשיא להו מעיקרא נמי לוקמא בצייר בבליתא והוצרכו לפרש דמעיקרא לא מצי מיירי בנמצא כלל אבל אח"כ נהי דמצי מיירי בלא נמצא בנמצא נמי מצי מיירי ולפי זה גם בהך דמעיקרא בכוס יין ג"כ לא קשיא נמצא ומצי מיירי גם בלי נמצא ואין הכרת לדינו של הרשב"א. אך באמת הדבר תמוה דקתני במשנה נמצא דצייר בבליתא מה שאין צורך לזה כלל ובלא"ה פליגי ואיזה חידוש דין יש בזה דקתני דצייר בבליתא מה שאין צורך לזה כלל. לכן נראה דהך שלית קבלה דקתני לאו שתתקדש לגמרי בקבלתו רק כמו שלית הבאה גבי גט שפירשה הר"ן שם דכוונתה שתתגרש בקבלתו רק באופן כשיביא הגט לידה וכמו כן שליח קבלה של קידושין כיון דהיא רוצה בקבלת הקידושין לידה ממילא כל שקיבלה לידה וראתה שהוא זהב וסברה וקיבלה מקודשת כי הקידושין נגמרו בקבלת האשה מיד השליח ולכך נקט צייר בכליתא דלא ידעה אבל ירעה ולא רצתה לקבל אינה מקודשת דהקידושין נגמרו בקבלתה וכן ברצתה וקיבלה מקודשת [ועוד דבקיבלה מקודשת מתורת הולכה עכ"פ] אבל מעיקרא דהכל בקפידת המשלח תלוי מה צורך לנמצא כיון דבלי נמצא פליגי ואין צורך לדברי תוס' הנ"ל וכן זה פשוט הוא דבהך דכוס יין דנקט נמצא וודאי דבלי נמצא רק ראתה וקיבלה הוי קידושין כנ"ל ברור:

(מד) אינה מקודשת. יש לדקדק בכל אילו התנאים שהוא מתנה ע"מ שהוא כך בעת קידושין שהוא יודע בעצמו שאינו כך ואי אפשר שיהי' כגון על מנת שאני עשיר והוא עני וכן כולהו דבאמת הוא היפוך ממה שאומר א"כ מ"ש מכל תנאי דאי אפשר לקיימו דתנאי בטל ומעשה קיים ואפי' בעל מנת בעינן משפט תנאי זה א"כ כאן ג"כ הרי התנה בדבר שאי אפשר לקיימו וכל שאינו כמו שאמר תתקדש בלעדי קיום התנאי. וצריך לומר דהיינו דוקא במתנה תנאי שאי אפשר לקיימו דשניהם יודעין שאי אפשר אבל כאן דהתנאי לטובת האשה והרי האשה לא ידעה דאי אפשר דנימא להפליג בדברים נתכוונה ומה בכך דהוא נתכוון להפליג האשה לא נתרצית רק באופן זה והיינו דאמרינן אעפ"י שאמרה בלבי הי' להתקדש דאי הוי מהני דברים שבלב אף דהוא התנה הלא מצדו תנאי בטל ומעשה קיים דהתנה במה שאי אפשר לקיימו ומעתה אני תמה על הרב ב"י שהקשה על הרמ"ה שהביא הרב בהג"ה דמה בכך דאמרה ולפי הנ"ל לק"מ ועוד דפשיטא דהוא לא התנה לעכב רק לטובתה ומצדו בכל גוונא תתקדש רק הכל תלוי בה ועוד יתבאר בסמוך ועמ"ש לקמן למה לא מהני מכח מחילה:

(מה) ושמע הבעל ושתק. עב"י מה שכתב בפי' דברי הרמ"ה וכבר כתבתי בסמוך שיש לתמוה עליו תדא דמצדו אין כאן תנאי כלל דלטובת האשה התנה והוא אינו מקפיד כלל תדע דקתני במשנה אעפ"י שאמרה בלבי הי' להתקדש ומה בכך דהי' בלבה אפי' אי דברים שבלב הוי דברים הרי מצדו לא נתבטל וע"כ דמצדו אין כאן תנאי כלל ועוד דלא הוי תנאי מצד המקדש כיון שאינו יכול לקיימו כיון שהתנה שהוא עני והוא עשיר או להיפוך ולפי זה יש לתמוה על הרמ"ה מה צורך לשמיעת הבעל שישחוק כל שאמרה כך אפי' לא שמע הבעל הוי קידושין כיון דמצדו אין תנאי כלל רק מצדה והרי מחלה בפי'. ואפשר לומר כיון שהתנה תנאי שידע שאינו כן והפלגת דברים לא שייך מחמת האשה א"כ הרי ידע שאינן קידושין א"כ יש לומר דלכך אמר כן דבאמת הי' דעתו שלא יהיו קידושין כלל ואי הי' כמו שאומר לא הי' מקדש ובעלמא בתנאי שאי אפשר לקיים אמרינן דנתכוון להפליג ויהיו קידושין בלא זה אבל כאן דבלי זה לא יהיו קידושין מצדה הרי ע"כ לא נתכוון לקדש כלל ולא רצה בקידושין דלאיזה צורך קידש ולכך אף דהיא מתרצית בעינן ידיעת המקדש כנ"ל:

ודע דבכל אלה התנאים מסי"ד עד סל"ד [חוץ תנאים שאראך למ"ד דמהני הרויח אח"כ] אני מסתפק אפי' באמר על מנת אי מהני אחר נתינה תוך כדי דיבור אף דתנאי לאו חזרה הוא הכא דיודע בעת שהוא מתנה שאינו כמו שאומר הרי תנאו חזרה ממש הוא דמבטל הקידושין לגמרי בתנאי זה א"כ בקידושין דלא מהני חזרה תכ"ד כמו כן לא מהני תנאי כה"ג ויתבאר בסל"ד בס"ד בזה:

סעיף כה. ע"מ שאני יודע לקרות צריך (מו) שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אונקאוס הגר (וי"ח דאם יודע לקרות ולתרגם ג' פסוקים סגי) ואם אמר לה ע"מ שאני קראה צריך להיות יודע תורה נביאים וכתובים בדקדוק יפה:

(מו) שיקרא התורה. משמע דכל התורה בעינן ומדברי הר"ן משמע להדיא דלא בעינן רק ג' פסוקים כדברי הרב בהג"ה שפירש גבי וה"מ דאמר קריינא וז"ל וה"מ דסגי בג' פסוקים עכ"ל. ונראה טעמו של הרמב"ם דס"ל דהא בהא תליא דת"ק סובר יודע לקרות לא נתכוון רק שיוכל לקרות בב"ה איזה קריאה וכיון שאין קריאה פחות מג' פסוקים לכן בעי ג' ובהכי סגי ולכך לא בעי תרגום כי יכול לקרות ואחר יתרגם ור"י סובר דלקרות בב"ה לגמרי נתכוון לא פחות שבקריאה לכך בעי קריאה ותרגום וכל התורה. ולפי זה נראה דגבי משנה דלא שייך פחות שבקריאה ואין שיעור בזה לג' משניות דזה לא שייך רק בקריאת ספר בב"ה א"כ ממילא לכל המשנה נתכוון:

סעיף כו. ע"מ שאני יודע לשנות צריך להיות יודע המשנה (וי"א דאם יודע (מז) מדרשי התלמוד מקודשת) (טור בשם הרא"ש) ואם אמר ע״מ שאני תנאה צריך להיות יודע לקרות המשנה וספדא וספרי ותוספתא של דבי חייא:

סעיף כז. ע"מ שאני תלמיד כל ששואלים אותו דבר אחר בתלמודו ואומרו ואפי' בהלכות החג שמלמדים אותן ברבים מדברים הקלים סמוך לחג כדי שיהיו כל העם בקיאים בהם:

סעיף כח. ע"מ שאני חכם כל ששואלים אותו דבר חכמה דהיינו דבר התלוי בסברא בכל מקום ואומרה:

סעיף כט. ע"מ שאני גבור כל שחביריו מתייראים ממנו מפני גבורתו:

סעיף ל. ע"מ שאני עשיר כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עשרו:

(מז) מדרשי התלמוד. זהו דעת הרא"ש דהלכה כר"י דר"מ ור"י הלכה כר"י ואני תמה אי באמת