תפארת יעקב אבן העזר קידושין צה

הרי הן כסלעים ואין נמדדין עמו מפני שאינם ראויים לזריעה (מ) ואם אינם מלאים מים נמדדין עמו מפני שהן ראויים לזריעה ובור מלא מים אע"פ שאינו בר זריעה נמדד עמו:

סעיף כג. בית כור עפר שאמרו צריך שיהיה במקום א' (וסלעים ובקעים אינן מפסיקין אע"פ שאינן נמדדין עמו) (הר"ן פרק האומר בשם הרשב"א) אבל אם היה בשנים או בג' מקומות מחולקים לגמרי אין מצטרפין (ח) ואם אינם מלאים מים נמדדין עמו. כן הוא לשון הרמב"ם ומשמע לכאורה דנמדדין לגמרי דמדרון שלהם עולה בחשבון ובאמת בש"ס שם פריך מעיקרא נהי דבהדי ארעא לא קדשי ופירש"י להיות קטפרס שלהן עולה בחשבון קדשי באפי נפשייהו בלי מדרון שלהם ואהא משני דמלאים מים ולפי זה באין בהם מים נהי דנמדדין אבל מדרון שלהם אינו נמדד אפי' בלי מים וא"כ קשה למה סתמו כאן דנמדדין עמו לגמרי תדע דאם הם פחותים מי' משמע דנמדדין לגמרי א"כ ע"כ דנמדדין הכוונה לגמרי ולמה סתמו כאן סתם נמדדין דמשמע לגמרי אם לא דנימא דדוקא בס"ד לא מצי להקשות רק למה לא קדשי כלל אבל לפי האמת כל בלי מים לגמרי נמדדין. וגדולה מזו יש לתמוה דבפרק ד' מהלכות ערכין כתב להדיא לחלק במלאים מים אם הם פחות מי' או יותר דבי' אין נמדדין ובפחות נמדדין והדר כתב באם עמוקים י' ואין בהם מים נמדדין בפני עצמן והיינו כס"ד בש"ס ולמה כתב כאן נמדדין ולא כתב בפני עצמן. לכן נראה דסובר כיון דחזינן אף דיש לדמות קידושין למכר מ"מ כיון דטרח ומייתי להקדש מדמינן לה א"כ כמו כן יש לנו לומר דלא דמי להקדש רק באין בהם נמדדין דלא כמכר דאין נמדדין כלל אבל בהא דבהקדש אין נמדדין רק בפני עצמן בלי מדרון אבל בקידושין כיון דטרח ומייתי חשבינן לגמרי אפי' המדרון ג"כ כיון דטרח מה נפקא לה מינה כנ"ל. שוב ראיתי בלח"מ שהרגיש בזה ע"ש ולפע"ד נראה כמ"ש סעיף כד. ע"מ שאני עשיר ונמצא עני או (מא) עני ונמצא עשיר ע"מ שאני כהן ונמצא לוי או לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר או ממזר ונמצא נתין בן עיר ונמצא בן כרך בן כרך ונמצא בן עיר ע"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק רחוק ונמצא קרוב ע"מ שיש לי שפחה או בת גדולה או אופה ואין לו ע"מ שאין לו ויש לו ע"מ שיש לו אשה ובנים ואין לו ע"מ שאין לו ויש לו בכל אלו או שאמר התקדשי לי בכוס זה של יין (מב) ונמצא של דבש או דבש ונמצא מים כגון שהי' מכוסה (מג) ולא הכירה בו עד אח"כ בכל אלו והדומה להם אפי' אמרה בלבי הי' להתקדש לו אפי' לא יתקיים התנאי (מד) אינה מקודשת לא. שנא אם קיבלה היא הקידושין לא שנא אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח וכן אם היא הטעתו אפי' אמר בלבי הי' לקדשה אע"פ שהטעני אינה מקודשת הג"ה. אא"כ אמרה כן בפירוש בשעת הקידושין (מה) ושמע הבעל ושתק (טור) וכן אם היא הטעתו (ואמר בפירוש ואע"פ שלא יהי' כן) קידושיו קידושין. אבל אם כנסה סתם ואמר כסבור הייתי שהיא בהגת והיא לויה או לויה והיא כהנת עשירה והיא עניה עניה והיא עשירה הרי זו מקודשת:

(מא) עני ונמצא עשיר. עב"ש מן הירושללי דבעינן בכל תנאים קפידא אם משנה ולדעתי כל זה אינו כי בירושלמי לא אמרו זה רק משום דהך משנה מוקמינן לה שם כר"ש ג"כ וכיון דמודה בהו ר"ש ע"כ דאית בי' קפידא אבל אנן דקיי"ל כרבנן אפי' ליכא קפידא כלל ואף דבש"ס מוקמינן פלוגתייהו דר"ש ורבנן ע"י שליח דוקא ובתנאי על מנת לא שייך זה מ"מ פשיטא דהיינו דוקא בכסף וזהב דאיכא דניחא לי' בכספא אבל בעלמא אפי' ע"י עצמה פליג ר"ש ורבנן ס"ל אפי' אין להקפיד כלל כיון שהתנה על מנת בהכרת צריך לקיים התנאי דוקא והיינו טעמא דתוספתא בשמו יוסף ונמצא שמעון דאתיא כת"ק דלא בעינן קפידא כלל [ועוד נראה דאפי' ר"ש לא פליג רק בהטעה לשבח ולא בדבר שאינו לא גנאי ולא שבח] ומ"מ נראה לי לחלק דהיכי דאי אפשר לקיים התנאי כלל כגון על מנת שאני עני שאם תאמר אפי' עשיר בטל התנאי לגמרי וכן ביתי רחוק מבית המרחץ בהא לא בעינן שיהא סברא להקפיד לרבנן כנ"ל אבל כל היכי שאפשר שלא נתכוונה בתנאי רק להפקיע גרוע מזה יש לנו לומר דכל בשבח לא הקפידה ועמ"ש לעיל ס"ק ל"ה ועמ"ש בסמוך. ואפשר שזהו טעמו של הט"ו שכתבו בת גדולה לא כדאוקמא בש"ס גדלת דהיינו לר"ש דצריך טעם כמו בשבח יוחסין אבל לדידן דקיי"ל כת"ק אין צורך לזה רק לפי דבש"ס אוקמא למתניתין הכי נקט הרמב"ם כמו במשנה אבל באמת אפי' גדולה סתם כך הדין לרבנן:

(מב) ונמצא של דבש. עב"ש בכסף ונמצא זהב אפי' לא נצרך לה לתכשיט אמרינן לת"ק איכא דניחא לה כסף ותוס' לא כתבו רק לר"ש ובאמת אי נימא דיש סברא לומר איכא דניחא לה אפי' אינו נצרך לתכשיט א"כ מאי דוחקי' דתוס' לאוקמא בנצרך לתכשיט. ואמת דלפי הגהת מהרש"ל שם מבואר כך דהא לא כתבו התוס' דלא פליגי רבנן אר' שמעון רק בדינר ונמצא ב' אבל בכסף וזהב פליגי בכל גוונא אבל באמת לא נהירא כלל גירסת מהרש"ל והך ומיהו אין לו הבנה כלל לפי הגהתו אבל כוונת התוס' פשוט דס"ד דמיירי הכא שהטעה בממון שאמר דינר ונתן פחות מדינר רק שהי' זהב תחת כסף ושניהם שווין בשווי' והיינו דפריך איכא דניחא לה בכספא אבל התוס' מאנו בזה דבהא באמת לא הוי פליג ר"ש דאין זה לשבת כלל רק דמיירי באמת שנתן לה דינר כמו שאמר והוא של זהב וזהו הוי לשבת ומ"מ פריך שפיר שנצרך לה כסף לתכשיט וזהו שכתבו ומיהו וכו' וכ"ש אם נגרוס שלא הטעה האשה בממון דאתי שפיר דההטעה לא היתה רק שנתן זהב ולא בממון שהזהב אינו שוה רק ככסף שאמר בהא לא הוי פליג ר"ש לכך בהכרת צריך לפרש שהי' מזהב ששוה באמת הרבה יותר מכסף ומ"מ פריך דנצרך לתכשיט ולפי זה יש לומר באינו נצרך מודי רבנן אך באמת לפי מה שכתבתי לעיל דרבנן לא בעי טעמא כלל רק לר"ש הוא דבעינן טעמא א"כ ממילא אפי' בכה"ג פליגי רבנן רק נראה לי דיש חילוק בזה דע"י שליח דשייך מראה מקום א"כ נהי דרבנן ס"ל קפידא היינו בכה"ג דמיירי התם דנצרך לה לתכשיט אבל בלא נצרך לה והזהב שוה יותר מודי רבנן דיש לדון דאינה מקפדת כלל רק מראה מקום [ובאמת לא הבנתי כלל סוגית הש"ס שם מ"ש דבעצמה פשיטא להו דגם ר"ש יודה דקפידה וע"י שליח מראה מקום ודו"ק וצ"ע] דהא חזינן בש"ס דמחלקינן בהכי כנלפע"ד:

(מג) ולא הכירה. הרשב"א בתשובה הביאו ב"י כתב דנכון לקדש שנית אפי' הכירה לפי שאין ראי' לזה מן הש"ס ויש לחוש לקלקול ויש לתמוה דהא בפי' מבואר בש"ס דאמרינן מאי נמצא מעיקרא נמי של זהב ומתוך כך מפרשינן לה באופן אחר ומאי נמצא דצייר בבליתא א"כ הך קושיא גופא קשיא בכוס של יין ונמצא דבש מאי נמצא אפי' הוי מעיקרא דבש וע"כ דכל שהכירה מקודשת דסברה וקיבלה רק בשליח המקדש הוא