תפארת יעקב אבן העזר קידושין צד

טפי קמש"ל דאפי' אין צריך לטרוח כלל ואפי' קרוב יותר לא מהני כל שאין לו באותו מקום והמעיין בדברי הרשב"א יראה שרמז ראי' זו בלשונו הצחה ובאמת כמעט הוא ראי' ברורה. ומה שהקשו עליו מהך דביתי קרוב לבית המרחץ והך דפליגי ת"ק על ר"ש דאפי' הטעה לשבת גמור אינה מקודשת פשיטא דלא קשיא ולא מידי דוודאי מודה הרשב"א שכל שאמרה כך שאם נאמר דלשבת מקודשת בטל התנאי לגמרי כגון על מנת שביתי רחוק מבית המרחץ ע"כ שנתכוונה דקרוב לא דאל"כ בטל התנאי לגמרי וכל שהיא הקפידה בוודאי אין נ"מ בין לגנאי או לשבת דקיי"ל כת"ק דר"ש אבל כל היכי שיש מקום לומר דעיקר הקפידא היתה שלא יהא ברחוק ממקום פלוני אבל בקרוב לא הקפידה בוודאי יש לנו להלוך אחר רוב ב"א שאין מקפידין בכה"ג רק על ריחוק מקום לא בקרוב אבל התם שאי אפשר לומר שלא הקפידה רק לומר דלא מהני קפידא שלה בהא ס"ל לח"ק דלעולם משגיחין על דברי' אפי' לשבת וזה ברור:

ומ"מ לענין דינא נראה מדברי הרמב"ם ג"כ דלא כהרשב"א וכן נראה מדברי הרא"ש שהרי כתב דכאן ליכא ספק דא"א שיש לו באותו מקום הי' ידוע מבואר דלא מהני רק באותו מקום דוקא דאל"כ אכתי ניחוש שמא יש לו בקרוב מקום כמוהו או בקרוב יותר וע"כ דס"ל כה"ה והר"ן דבעינן באותו מקום דוקא וצריך לדחוק לדעתם דלא קאמר בש"ס הך רבותא דמשמע להו מדלא קתני קרוב ורחוק כמו בבית המרחץ ש"מ דהכא לא תליא בהכי רק אפי' ברחוק הוי רבותא והיינו דטרח ומייתי לכן נראה דהוי ספק מקודשת:

(לו) מקודשת מספק. הטור בשם הרא"ש חולק בזה דבייחדה מקום לא חיישינן שמא יש לו דא"א שיש לו הי' ידוע. ויש לתמוה על המחבר והרב שלא זכרו בש"ע דעת הרא"ש כלל ובמשנה ג"כ משמע להדיא כהרא"ש דהא ברישא לא קתני ואם לאו אינה מקודשת רק בסיפא ש"מ משום דברישא אפי' לאו הוי ספק עכ"פ ומקודשת מספק אבל בסיפא בייחד מקום שפיר קתני ואם לאו אינה מקודשת דאפי' ספק לא הוי. איברא יש להבין מאי מקשה בש"ס פשיטא הא יש לומר דקמש"ל דאפי' ספק מקודשת לא הוי היפוך הרישא דאפי' אין לו הוי ספק וע"כ כדעת הרמב"ם דבאמת הוי ס"מ. ובהכי הוי ניחא טפי דלא נקט ברישא בממון כה"ג משום דבממון וודאי הוי ספק לכ"ע דלא שייך סברת הרא"ש אבל לפי מה דמשני השתא חיקשי למה לא נקט בממון ע"מ שיש לי במקום פלוני ודוחק לומר דפשיטא לי' להרא"ש דבהא הוי ספק עד שלא הוצרך להשמיענו כלל ואפשר משום דבתוספתא קתני לה באמת גבי ממון ג"כ א"כ אי אפשר לומר דקמש"ל דאפי' ספק לא הוי דבממון באמת הוי ספק לכך נקט רבותא דשייך בממון ג"כ ליישב הברייתא ג"כ וצ"ע:

ענין דינא לפי מה שנראה מדברי הרא"ש דכתב מעיקרא בפשיטות ולא זכר דעת הרמב"ם כלל דחולק ומיד אח"כ הביא דבריו דבעינן דוקא באותו מקום והאיך לא זכר דדבריו הם היפוך דבריו הקודמים דליכא ספיקא בהא כלל לכן נראה דלא פליגי כלל והרמב"ם לא מיירי שנתברר באותו מקום ממש שאין לו דבהא וודאי ליכא ספיקא כסברת הרא"ש רק מיירי דכאן במקום שהוא אומר שאין לו אז חיישינן שמא יש לו שם ובאמת אח"כ יתברר לכך אסורה להנשא שמא מתכוון לקלקלה אבל כל שנתברר לנו באותו מקום שאין לו לא חיישינן כלל לענין אי חיישינן במעות שמא יש לו במקום אחר מדברי הרמב"ם והרא"ש מבואר דלא חיישינן דאפי' יש לו במקום אתר ס"ל דלא מהני אבל מדברי הר"ן וה"ה שנחלקו על הרשב"א מן הירושלמי בממון לכאורה לא שייך זה. לכן נראה לי דוודאי אם קידם שבאה האשה לתבוע ממנו תנאו כבר הביא המעות למקום פלוני וודאי מהני אף דבעת קידושין היו במקום אתר לא הוי קפידא דגם מעיקרא היו מוכנים להביאם לשם אבל אם כשבאה לתבוע ורוצה להנשא והוא אומר שיש לו במקום אתר בוודאי הוי קפידא שהיא לא רצתה שתצטרך להמתין עד שיביאם לאותו מקום וכ"ש לחוש שמא יש לו במקום אחר לא חיישינן כנ"ל ודברי המחבר והרב שסתמו בענין זה צ"ע:

סעיף כא. ע"מ שאראך בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראנה (לז) ואם הראה ששכר מאחרים או (לח) שלקח באריסות אינה מקודשת הג"ה. אבל יש לו קרקע שמעלה ממנה מס הרי היא מקודשת דהא הקרקע שלו ובלבד שיהא לו (לט) בכדי בית כור עפר שאינו מעלה מס דע"מ שיהא לו בית כור עפר שלו גמור משמע (הר"ן פ' האומר):

(לז) ואם הראה ששכר מאחרים. ברמב"ם כתב מעיקרא שאם הראה מעות ביד אחרים או שדה של אחרים אינה מקודשת עד שיראה משלו לקח מעות בהלואה או ששכר שדה או לקח באריסות אינה מקודשת וכו' וזה דבר תמוה דלאיזה צורך כתב הך דינא דמעיקרא דהא כ"ש הוא מבבא דסיפא שאם בהלואה ואריסות לא מהני כ"ש של אחרים ממש ובש"ס מוקי למתניתין באריסות ובעיסקא ואפשר דבא להשמיענו גבי מעות דס"ל דאפי' לקח בהלואה לא מהני משום דמשועבד לב"ח ובכהאי גוונא דווקא אם אין לו באמת משלו אבל ביש לו משלו אף שהראה מעות בהלואה כיון שיש לו בביתו חשיב הנך מעות כשלו ומעות שיש לו בביתו לשיעבוד הב"ח אבל ברישא כשהראה של אחרים ממש אפי' יש לו בביתו מעות לא קיים תנאו משא"כ בסיפא אבל גבי שדה לכאורה לא שייך לומר כן וצ"ע:

(לח) שלקח באריסות. יש לי ספק אי יש לו שדה ונתנה לאחר באריסות אי נימא כיון דחזינן בלקח באריסות לא חשיב כשלו א"כ להיפוך חשיב כשלו או דנימא דשאני הך דמ"מ לא עדיף מבית כור דמשלם מס דלא חשיב כשלו א"כ לא גרע אריסות ממס אף דאם אכלו ימי האריסות יהא שלו לגמרי עכשיו לא חשיב כשלו ובאריסות בתי אבות נראה לי דוודאי אינו כשלו כיון דאינו יכול לסלקו רק אם יפסיד ומי יימר דמפסיד רק באריסות סתם יש להסתפק ונראה לי דדינו כמו שדה שנותן מס דאם יש לו שיעור שדה ששוה בית כור בלי אריסות כגון שיש לו בית כור וחצי דהוא אוכל מבית כור כולו תשיב כשלו אבל בלא"ה צ"ע ונראה לכאורה דלא חשיב כשלו ואם יש לו יותר מבית כור נראה דאפי' באריסות בתי אבות תשיב כשלו ודו"ק:

(לט) בכדי בית כור. עב"ש והוא מגומגם ובר"ן איתא ששוה כמו בית כור והיינו שנותן מס מכל השדה כיון שיש לו כ"כ עד ששוה כמו בית כור בלי מס חשיב כשלו ומ"מ נראה דהיינו שיש לו יותר הרבה מבית כור אבל אם שוה כבית כור בלי מס מצד שהארץ טובה באותו מקום יותר ממקום אחר לא חשיב בשביל זה כאילו יש לו בית כור בלי מס והוי כמי שיש לו פחות מבית כור ששוה בית כור מחמת שהארץ טובה דודאי לא מהני ודו"ק. והנה הב"ח והח"מ כתבו דאם כל אנשי המקום נותנין מס אפי' אין לו רק בית כור שנותן מס מהני ולא נהירא לפע"ד דמאן לימא לן דמי שיש לו בית כור מאנשי המקום דחשבינן לי' כיש לו בית כור משלם שמא לא חשיב רק כיש לו פחות מחמת המס ולא שייך לילך בזה בתר אנשי המקום דמי הגביל לאנשי המקום שיעור שיש לו בחשיבות' ודו"ק. ועוד דהא לא אמר רק בית כור סתם ואפי' יש לו במקום אחר מהני א"כ לא אזלינן בהא בתר מקום זה דוקא ולא שייך לומר דבעלמא יצטרך בית כור בלי מס וכאן עם מס סעיף כב. היה לו בית כור עפר והיו בו בקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים י' טפחים אם היו הבקעים מלאים מים