תפארת יעקב אבן העזר קידושין צג

כיון דפשיטא להו הא מילחא דלא נתכוונה רק שלו א"כ ע"כ דס"ד דעיסקא חשיב כשלו א"כ למה נטר התנא בהא מילתא בתנאי שאראך הא מעיקרא בעל מנת שיש לי הוי לי' לאשמעינן דעיסקא לא חשיב כיש לו וצריך לומר דוודאי פשיטא לי' דלא נתכוונה להראות לה מעות של אחרים דהאי לאו תנאה היא דטובא איכא מעות בעולם להראות לה רק הא ס"ד דכל שיראה לה מעות שהם ברשותו והוא נושא ונותן בהם כיון דלא קאמר לי לא בעינן שיהי' שלו ממש רק שיראה לה מעות שהם בידו לישא וליתן בהם קמש"ל דאפי' בתנאי אראך ג"כ בעינן שיהא שלו ממש אבל באומר שיש לי פשיטא להו דשלו ממש קאמר ולפי זה אני תמה על מה שכתב הר"ן דאפי' הרויח שני מאות זהו' על חלקו מ"מ כיון דרווחא לקרנא משתעבד לא חשיב כשלו א"כ פשיטא דהוי לי' לתנא לאשמעינן הא מילתא בהך תנאי דמעיקרא דאפי' יש לו ממש ר' זוז מ"מ כיון דמשועבד לעיסקא לא חשיב כשלו והוי לי' לומר מעיקרא ואם יש לו על השלחן אינה מקודשת אלא ע"כ דכל שיש לו על השלחן מהני רק בתנאי דאראך ס"ד דאפי' אין לו רק מראה מהני קמש"ל דבהא נמי בעינן שלו ממש כנ"ל. ובאמת נראה דמה שהכריח להם לומר כן הוא דקשיא להו למה קתני בעיסקא אפי' כל הריוח שלו כיון שהמעות אינו שלו לזה פירשו דקמש"ל אפי' יש לו ריוח ב' מאות זהו' לא מהני אבל אי הי' שלו כל הריוח בכהאי גוונא מהני אך באמת זה אינו דע"כ הוצרך לומר למחצית שכר דאז פלגא מלוה ופלגא פקדון אבל הלואה ממש כשלו חשיב כמו שכתב ב"י בשם רבינו ירוחם דאפי' הוא משועבד לב"ח חשיב כשלו ובאמת נראה שרבינו ירוחם הוציא כן דאל"כ ניחוש שמא הוא חייב לאחרים ולמה ביש לו מקודשת וודאי אבל הר"ן לטעמו דלא חיישינן לזה רק כשסותר התנאי אבל כשהוא כמו שהתנה לא חיישינן אף שיש לדחות מה שכתב דחזקה שהוא שלו דזה לא שייך רק לומר ששייך לאחר ממש אבל לומר חזקה שאינו חייב לא חשיב אי אפשר א"כ למה לא ניחוש דחייב וע"כ דמלוה חשיב כשלו ולכך נקט בעיסקא:

ובהכי ניחא מה שהקשה הב"ש דהוא משועבד לב"ח חשיב כשלו ולמה משועבד לקרנא לא חשיב כשלו ולפי הנ"ל ניחא דהנך פוסקים באמת לא ס"ל דמלוה חשיב כשלו וכן מבואר לכאורה להדיא מדברי הרמב"ם שכתב דהלואה לא חשיב כשלו והיינו דמשועבד לב"ח ודוחק לומר דמיירי בהלואה שלא נתנה להוצאה. ומזה יצא להם דין זה אך הרב כתב שני הדינים דמלוה חשיב. כשלו גם הך דינא דהר"ן וזה אצלי כדברים סותרים לפי מה שביארנו ומ"מ מה שהקשה הב"ש אינה קושיא כלל דמשועבד לב"ח מעיקרא הי' שלו ובשיעבוד לא נפקעו אבל זה לא הי' מעולם שעה אחת שלו כי מהתחלת העסק משועבד גם לא דמי הך שיעבוד לזה דשיעבוד ב"ח מ"מ יכול להוציאם ולעשות מה שירצה כל כמה דלא גבי ב"ח אבל בעיסקא אינו יכול להוציא מהם כלום דהכל משועבד לעיסקא שיהא מונח לא שיוציאם. גם מה שהקשה מהך דסי' קע"ו אינה קושיא כלל דכל כמה דלא פסק ולא חזר מהשותפות משועבד הוא ואפי' אי נימא כהח"מ דכשהגיע זמן מהני בלא חלוקה אבל בלא הגיע זמן בשביל שיכול לחזור ולחלוק כל שלא חלקו ממילא בשותפות עומד עד שיגיע הזמן ומשועבד הוא אמנם מה שכתבתי נראה לי עיקר דהנך שני דינים הם סותרים זה לזה מטעם אחר ועמ"ש בסמוך:

(לג) מן הריוח מנה. לכאורה נראה לפי סברא זו דאפי' יש לו ר' זוז קרן רק שהניח בעיסקא עם אחר לא חשיב כשלו' דמשועבד הקרן ג"כ לקרן חבירו עד תשלום הזמן וקשה לחלק בין ר' זוז קרן לר' ריוח דהכל משועבד ומ"מ כבר כתבתי לעיל שדברי הר"ן צ"ע בלא"ה. סעיף יט. ע"מ שיש לי (לד) בית כור עפר אם יש עדים שיש לו הרי זו מקודשת ואם לאו הרי זו מקודשת מספק שמא יש לו והוא אומר אין לי כדי לקלקלה:

(לד) בית כור עפר וכו' שיש לו, יש להסתפק אי יש לו בית כור עפר והוא משועבד לב"ח אי חשיב כשלו ולא מיבעי' לפי הנראה מדברי הרמב"ם פ"ז מה"א דאפי' קיבל מעות בהלואה והראה לה לא מהני אף דמלוה להוצאה ניתנה מ"מ כיון דמשועבדים לב"ח לא חשיב כשלו ודלא כר"י שהביא הרב בהג"ה לעיל א"כ פשיטא דהכא נמי לא חשיב כשלו אלא אפי' לדעת רבינו ירוחם הנ"ל מ"מ ה"מ במעות כיון דלא מקני לי' מעכשיו כשלו הם כל שלא גבאם ב"ח אבל בקרקע כיון שהיא משועבדת לב"ח ואם מכרה אתי מלוה וטריף אפשר דלכ"ע לא חשיב כשלו ולא מיבעי' בעשאה אפותיקי לב"ח דוודאי לא חשיב כשלו אלא אפי' בלי אפותיקי לא חשיב כשלו דאפי' למ"ד מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ בזבין לוה וקידש לוה אחי מלוה וטריף ופריק כדמוכח פרק כל שעה ובאמת שיש להבין דמשני בש"ס הא בקידושי וודאי וקשה לעולם ניחוש שמא חייב לב"ח והקרקע משועבדת וע"כ דמ"מ חשיב כשלו אבל באמת אין זו ראי' דיש לומר דהא קלא אית לה דמהאי טעמא גובה לקוחות. אמנם בדברי הרמב"ם הנ"ל בוודאי שיש לתמוה דס"ל כל שלקח בהלואה לא חשיב כשלו ובוודאי שאין לחלק בין לקח אותן המעות שהראה לה בהלואה או שחייב בלא"ה דהא הלואה להוצאה ניתנה א"כ תיקשי לעולם ניחוש שמא חייב לאחרים ומשמע ברמב"ם דאין חילוק כלל בין חוב בעל פה לחוב בשטר דלעולם כל שחייב המעות לשלם לא חשיב. כשלו. ובאמת בש"ס מוכח לכאורה להיפוך דמשני דקיבל בעיסקא ופירש"י למחצה שכר והוי לי' לומר שקיבל בהלואה וכל השכר שלו מ"מ לא מהני להיות כשלו כדעת הרמב"ם. לכן אפשר לומר דכוונת הרמב"ם שקיבל בהלואה לא להוציאם רק כעין שאלה כדי להראותם ולהחזירם תיכף קמש"ל דלא חשיב כשלו אבל בהלואה להוציאה אפשר דמודה דחשיב כשלו ומ"מ בקרקע משועבדת אני מסתפק כנ״ל אם יש לו קרקע ונתנה באריסות עמ"ש לקמן:

. סעיף כ. הרי את מקודשת לי בזה ע"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני אם יש לו (לה) באותו מקום מקודשת בודאי ואם לאו (לו) מקודשת מספק שמא יש לו שם והוא מתכוון לקלקלה:

(לה) באותו מקום. אבל במקום אחר אפי' קרוב לא נתקיים התנאי די"ל דרוצה להליך דוקא באותו מקום או פירות של אותו מקום הם טובים משמע היכי דליכא טעמא כלל לא הוי קפידא שלה קפידא והראי' מהירושלמי גבי על מנת שביתי רחוק מבית המרחץ אבל הוא תמוה דפשיטא דאפי' אי ליכא שום טעם כל שהקפידה צריך לקיים כפי מה שאמרה ובירושלמי התם נמשכו למה שאמרו שם בהלכה הקודמת דאפי' ר"ש דסובר הטעה לשבח מקודשת מודה בשבח יוחסין דלא ניחא לה שיתגדר עלי' ומייתי התם סייעתא מהך משנה על משנה שאני כהן וכו' והיינו מדלא פליג ר"ש בתר הכי ש"מ דמודה בהך משנה והיינו דטרח ליתן טעם בכולה מתניתין דאתיא אפי' לר"ש למה לא מיקרי הטעה לשבח משום דיש לומר דניחא לה כך טפי אבל לדידן דקיי"ל דלא כר"ש פשיטא דאפי' אי הוי לשבח גמור דליכא טעמא כלל לא הוי מקודשת ולפי זה אפי' באומר שיש לי מנה במקום פלוני וישנם במקום קרוב ג"כ לא מהני אף דלכאורה בהא לא שייכי הני טעמא שכתבו המגיד והר"ן דמ"מ כיון שהקפידה לא מהני:

אמנם בעיקר מה שהקשו על הרשב"א תמהני מאוד האיך לא כתבו ליישב דאי נימא דלא כהרשב"א מאי קשיא להו בש"ס פשיטא עד שהוצרכו לומר דס"ד דטרח ומייתי הא