תפארת יעקב אבן העזר קידושין צב

שחילקה בין כדרך המדברים או לא דוקא כשאמר על מנת אבל אמר בשכר תליא אי שוה פרוטה וכן מבואר באמת בתוספתא ולכך הביא הרא"ש הך סיפא דתוספתא דעיקר הוכחה מסיפא] א"כ מבואר דכשאומר בשכר יותר יש לקיים הקידושין כל שיש שוה פרוטה בכל גוונא ממה שאמר על מנת וא"כ מוכח דמיירי בדבר ידוע דאז ליכא שום רבותא דפשיטא שאם עשה אותו דבר מקודשת ואי לא לא דאי בדבר שאינו ידוע ומ״מ אינה יכולה לומר לזה לא נתכוונתי א"כ לא מוכח דבשכר לא רק לגופא איצטריך ואי הוי קתני בשכר לא שמענו בעל מנת א"כ אין להוכיח דבשכר לא וע"כ דמיירי בדבר ידוע שאין שום רבותא ולפי זה מוכת באמת דהתוספתא היא. שלא כדברי התוס' וכפי הבנת ב"י ומ"מ לדינא נראין דברי התוס' כמ"ש דלשון הש"ס מאי אירי' דתני על מנת ליתני בשכר משמע כן לכאורה להדיא וגם מן התוספתא אין כ"כ הכרת דיש לומר דלא באה להשמיענו רק בשכר בעינן שוה פרוטה דוקא [ולהרא"ש לא נראה כן דפשיטא וע"כ דקמש"ל אפי' שלא כדרך המדברים] כנלפע"ד ודוק היטב. ואם התנה על דבר ידוע ואח"כ לא היתה צריכה נראה דהוי קידושין דלהרווחה הוא ולא צריכה ועי' פרק מ"ש גבי איצטלת:

סעיף יג. לא נתן לה בלום ואמר לה התקדשי לי (כח) בשכר שאעשה עמך כפועל או שאדבר עליך לשלטון אינה מקודשת שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוה לי' מקדש במלוה:

(כח) בשכר שאעשה. עב"ש בשם תרי"ד ולא ידעתי מאי ענין זה לכאן שלא אמרה התוס' רי"ד רק בקבלן או בהוסיף נופך דאין בזה משום מקדש במלוה ועל זה כתב דמ"מ צריך שיאמר בעת נתינה שנית אבל כאן דהוי מקדש במלוה מה שיאמר אח"כ הא אחר שעשה וודאי מלוה היא ואפי' לתנא דברייתא אינה מקודשת:

סעיף יד. ע"מ (כט) שיש לי מנה (ל) אם ידוע בעדים שיש לו מנה מקודשת בודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפי' הוא אומר אין בידי:

סעיף טו. על מנת שיש לי מנה ביד פלוני אם ידוע מעדים שיש לו מנה ביד פלוני מקודשת בודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפי' אומר אותו פלוני אין לו בידי:

(כט) שיש לי מנה. אני מסתפק אם יש לו שטרי חוב על אחר או חובות בעל פה אי חשיב כמנה וכמו דאמרינן אי המנה משועבד לב"ח מ"מ חשיב כשלו כמו כן מה שמגיע לו מב"ח לא חשיב כשלו ועוד אני מסתפק אי אמרינן שוה כסף ככסף כי אולי בעינן מנה ממש דוקא והא וודאי דאם יש לו ביד אחר פקדון חשיב כשלו דכל היכי דאיחא ברשותו הוא אבל כשיש לו מלוה ביד אחר או שוה כסף אפי' בביתו אני מסתפק. ונראה לי דאם נימא שוה כסף ככסף ממילא מהני שט"ח על אתר דהא נמי שוה כסף הוא ונהי דמקדש בשט"ת לא מהני אבל לקיומי תנאה מהני דשוה כסף הוא תדע דבעי לימוד בעלמא להוציא שטרות ואי לא חשיב שוה כסף לא צריך קרא רק שאין גופן ממון אבל שוה כסף חשיב וצ"ע כי לא מצאתי גילוי לזה כלל:

אם ידוע בעדים, עח"מ דכל שבידו הוא שלו כ"כ הר"ן ונראה דאזיל לטעמו דמפרש דלכך חיישינן שמא יש לו כיון שהתנה על מנת שיש לי והוא סתר תנאו אבל להיפוך ממילא לא חיישינן אבל באמת משמע לכאורה בהך ברייתא על מנת שאני צדיק ונמצא רשע וכן להיפוך דאין שם קידושי וודאי כלל אפי' נמצא כמו שאמר דחיישינן שמא הוא להיפוך ולא זכרו הפוסקים באמר על מנת שאני רשע ונמצא רשע או להיפוך שיהיו קידושי וודאי וע"כ דלעולם חיישינן אף דהתם ג"כ יש לומר אוקמא אחזקת צדיק כמו שהוא וכן להיפוך. ומה שהכריחו להר"ן דבר זה הוא דקשיא לי' ניחוש שמא אין לו ואינם שלו וע"כ דלהא לא חיישינן אבל באמת אין זו קושיא כלל דהא כל שישנם בידו שלו הם דאפי' חייב לאחרים לא איכפת לן כמ"ש רבינו ירוחם הביאו הרב בסמוך ואי דניחוש דפקדון הם הלא יכול להוציאם לפנינו או שמכר חפצים וקיבל מעות דאפי' נתנו לו לפקדון כל שיכול להוציאם או שעבר והוציאם שלו הם לגמרי ובאמת נראה שהר"ן חולק על רבינו ירוחם בזה כמו שאבאר לקמן בס"ד ולכך כתב כאן מה שכתב אבל לדעת רבינו ירוחם אין הדבר מוכרח כלל ולפי זה נראה דאם אינם בידו רק על פי עדים צריך שידעו שאינם פקדון בידו שראו אותו נו"נ בהם כשלו. גם הב"י כתב דהטור חולק על הר"ן ואע"פ שאין דבריו מוכרחין כלל מ"מ לדינא צ"ע כנ"ל. סעיף טז. ע"מ שיאמר פלוני שיש לי מנה בידו (לא) אמר יש לו בידי מקודשת לא אמר יש לו בידי אינה מקודשת:

סעיף יז. ע"מ שיש לי מנה במקום פלוני אם יש לו באותו מקום הרי זו מקודשת ואם אין לו באותו מקום שאמר הרי זו מקודשת מספק שמא יש לו באותו מקום והוא מתכוון לקלקלה:

(לא) אמר יש לו בידי. ואם אמר אין לו בידי ואח"כ אומר יש לו בידי לכאורה נראה דתליא בהך דלעיל על מנת שיאמר אבא הן דלהפוסקים דכל קום ועשה יכול לקיים לעולם אפי' אמר איני רוצה יכול לומר הן א"כ ה"ה הכא מה בכך שאמר אין לו כל שהודה אח"כ ואמר יש לו הרי נתקיים התנאי ולמ"ד לעיל דצריך שיאמר בעת שמיעה הן א"כ הכא נמי צריך שיאמר בעת שאלה הן או לא וכל שאמר אין לו נתבטל התנאי. איברא מדברי הפוסקים כאן בע"מ שאראך מנה דס"ל דלא כהרמ"ה רק דצריך להראות מיד וכוונתו הי' תיכף אף דלעיל ס"ל דמהני אמירתו של האב לעולם אפי' אמר מעיקרא איני רוצה וצריך לחלק דשאני תנאי שמתנה בדעת אחרת לתנאי שמתנה שקיום התנאי תלוי בו וא"כ הכא נמי יש לומר כיון שהתנה בפלוני כל אימת שיאמר מהני וצ"ע. ודע דהך אמירה יש לו בידי נראה לי שצריך להיות דרך הודאה גמורה לא באופן שיוכל לומר אח"כ משטה ושלא להשביע אף דהכא תלה התנאי באמירת פלוני מ"מ נראה דלא מיקרי אמירה רק דרך הודאה גמורה:

סעיף יח. ע"מ שאראך מנה אינה מקודשת עד שיראה מנה שלו ואפי' הראה לה מנה שיש לו (לב) בעסקא מאחרים אינה מקודשת:

הג"ה. וי"א דאפי' הגיע מחלקו (לג) מן הריוח מנה אינה מקודשת מאחר שעדיין לא חלקו (ר"ן פרק האומר) הראה לה מנה משלו והיא משועבדת לבעל חוב מקודשת (ר"י בשם הרמ"ה) לא הי' לו בשעת קידושין והרויח אח"כ והראה לה י"א דמקודשת (טור) אבל באומר לה ע"מ שיש לי לכ"ע בכהאי גוונא אינה מקודשת (ס"ה) ולא חיישינן דילמא מראה לה בתר הכי למהוי ספק קידושין (טור) אמר לה ע"מ להביא לה ר' זוז דינו כמו בע"מ שאראך מנה וצריך להיות משלו (הרשב"א בתשו' הובאה בב"י):

(לב) בעיסקא מאחרים. בש"ס שם תנא לא נתכוונה רק להראות לה משלו פשיטא לא צריכה דנקט זוזי בעיסקא [כך הוא הגירסא ברי"ף והרא"ש והוא עיקר] ופירש"י למחצית שכר וכו' ע"ש. ולכאורה יש לתמוה