תפארת יעקב אבן העזר קידושין צ

מתרצה ולא לו [ואף דבמת האב מהני לפי שאנו דנין שאם הי' מת כבר בעת קידושין הי' מקדשה בלי תנאי כמ"ש מקודם אבל במת הבן לא שייך זה דוודאי אי הי' יודע שימות לא הי' מקדש כלל] ואפי' אמר הן בפי' ג"כ אינו מועיל חדא דלא התנה רק דשתיקה משוי קידושין ולא היכי דשתיקה לא מצי משוי קידושין אפי' אמירת הן לא מהני ועוד דהן זה ג"כ כמי שאומר הן קודם שמיעה רק ששאלו אותו אם מרוצה שישא בנו לזו ואמר הן וודאי לא מהני רק שיאמר הן אחר שישמע שנתקדשה לבנו דאז הן שלו הוי הסכמה ולא קודם שמיעה וה"ה אחר מיתת בנו. [אמנם למ"ד הן כל ימי חייו במשמע ושמע ושתק ואח"כ מת הבן בהא מהני הן שלו כיון דלאחר שמיעה ג"כ שתק והוא התנה כל ימי חיי האב כל אימת דאמר הן מהני והיינו פי' הברייתא אבל למ"ד הן בשעת שמיעה הוא לא מהני הן אחר מיתת הבן ואין צורך ללימוד כלל ודו"ק] וע"כ דלאחר שמיעה הוא א"כ כבר שתק ומאי מועיל לימוד והיינו דקאמר אלא דקאמר על מנת שלא ימחה והיינו דהך סיפא מת הבן מיירי בהכי ולא קאי על הך דמעיקרא על מנת שירצה דבהא אין לפרש רק או שיאמר הן או עד שישתוק דבהכרת לכ"ע לשון קום עשה הוא רק סיפא לא מיירי בהך גוונא שאמר בלשון הזה רק בלשון אחר שאמר בפי' על מנת שלא ימחה ובודאי דהך על מנת שלא ימחה ג"כ הכוונה שלא ימחה בשעת שמיעה כמו עד שישתוק ועד שיאמר הן ומ"מ רישא לא מצינן לפרושי בהכי דליכא למ"ד דלשון על מנת שירצה אבא יהא שב ואל תעשה לכך ע"כ רישא בעד שיאמר הן הוא או עד שישתוק וסיפא דמת הבן דקאמר מלמדין היינו במת קודם שמיעה דאי לאחר שמיעה לא הי' מועיל לימוד כיון שלא מיחה שכל שהוציא דבריו בשב ואל תעשה לא בעינן רק שלילת המעשה יהא באופן שיהא בין לפני מיתת הבן בין לאחר מיתתו רק שמת קודם שמיעה ולכך מלמדין שימחה תיכף דאי לא ימחה יתקיימו הקידושין וה"ה דברישא נמי הוי מצי מיירי בהכי רצה שלא מיחה תיכף מקודשת לא רצה שמיחה אינה מקודשת רק דאי אפשר לפרושי בהכי דקתני על מנת שירצה אבא וזה אינו רק או שיאמר הן או שישתוק והשתא מדקאמר סיפא ומציעתא בחד טעמא מבואר שרוצה להחזיק בסברא ראשונה דעד שיאמר הן הוא ולכך לא מצי מיירי מציעתא בהכי דאי בעל מנת שישתוק הוי מצי לפרושי מציעתא בהכי דהא לא מקשה מעיקרא ממציעתא. ועוד דאי בעל מנת שישתוק ע"כ מציעתא בהכי מיירי דהאיך אפשר דנקט מציעתא בגוונא אחרינא מה דהוי מצי למינקט לה בהך גוונא גופא דרישא והוי רבותא טפי אלא ע"כ דבעי לאוקמא כרשב"א דס"ל דעד שיאמר בשעת שמיעה הן הוא ות"ק מודה בהכי רק דסובר עד שישתוק אבל מודה דכולהו תנאי בשעת שמיעה הן:

והנך רואה שכל דברינו הנ"ל מבוארין בדברי הרמב"ם ז"ל דלדעתו כל תנאי הן על מנת שיאמר הן בין על מנת שלא ימחה או שישתוק הכל בעת שמיעה הן ולכך בעד שיאמר הן לא זכר כלל מת הבן דכיון דבשעת שמיעה הוא במה נפשך אם מת אחר שמיעה כבר לא אמר הן ואין צורך ללימודו ואי מת קודם שמיעה שוב לא מהניא האי הן שלו כלל דהוי כמו שאמר הן קודם שמיעה שאין הן זה הסכמתו כי לפי שמת בנו מאי איכפת לו ובאחיו יכול להיות שרוצה [רק ברייתא דמייתי מת הבן בהא דס"ל כל ימי חייו במשמע ומיירי ששמע ואח"כ מת כמ"ש לעיל] ואח"כ בלא ימחה כשזכר מת הבן כתב ואמ"כ שמע דלאחר שמיעה לא מהני לימוד כיון שלא מיחה בעת שמיעה. ומ"ש ב"י לחלק בדבריו בין עסוקין באותו ענין הוא דחוק מאוד דלא נזכר בדבריו חילוק זה כלל. גם מנא לן לחלק בין על מנת שישתוק לשלא ימחה בזה ולפי מה שכתבתי הדברים ברורים שזה שחידש שלא ימחה לא עלה על דעתו לפרש רישא בכך שאין לנו בפי' שירצה אבא רק או שישתוק או שיאמר הן רק סיפא מיירי שאמר בפי' שלא ימחה והיינו דאמר שלא ומחה כנ"ל ואין צורך להאריך כי כל דברי הרמב"ם ברורים ומבוארין לפי הנ"ל הכל לנכון ודו"ק:

סעיף ט. על מנת שלא ימחה אבי ושמע ומיחה אינה מקודשת (כב) לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת (ועיין בסמוך ס"ס י') מת הכן ואח״כ שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כדי שלא יהיו קידושין ולא תפול לפני היבם וי"א דאומר על מנת שירצה דינו (כג) כאומר ע"מ שלא ימחה ויש מי שאומר שדינו כאומר ע"מ שישתוק:

(כב) לא מיחה או שמת. להרמב"ם תרווייהו שווין כמ"ש לעיל ולשאר פוסקים בלא מיתה עומדת בספק כל ימי חייו של האב ואם קבע זמן למחאת האב לכ"ע יכול למחות עד תשלום הזמן [והיינו אוקימתא דרב יוסף בש"ס דמוקי מתניתין שקבע זמן אי אפשר דסובר דסתמא הוי ל' יום ולכך פי' רישא ג"כ בלא ימחה דכיון דקבע זמן שייך בי' טפי לישנא דקום ועשה אף שהי' כוונתו שלא ימחה דהיינו על מנת שיעבור זמן כך וכך ברצין אבא אבל מעיקרא דלא תליא בקביעת זמן רק תיכף כשישמע לא שייך בזה קום עשה לכ"ע ודו"ק] אלא שאני מסתפק בקבע זמן ומת בתוך הזמן אי. מקודשת מיד או כשיעבור הזמן והיינו לפי דעת ה"ה פ' מה"ג לדעת הרמב"ם דמפרש הטעם דלכך בהרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת צריכה להמתין עד תשלום יב"ח לא כמו שפירשו התוס' משום גזירה רק הטעם שצריך שמקיים התנאי בפועל דוקא א"כ הכא נמי צריך שיתקיים בפועל כיון שקבע זמן והרי לא עבר הזמן ולא נתקיים בפועל רק מתמת שאנו יודעין שלא ימחה. ואין להקשות דא"כ בלא ימחה סתם למ"ד דכל ימי חייו יכול למחות א"כ אפי' מת לא נתקיים לעולם בפועל שהרי מזה למד ה"ה לענין אם אמר על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת דאמרינן לי ולא ליורשי דלעולם לא נתבטל בפועל כיון שלא קבע זמן ואף דקאמר לי דלכך לא מהני ליורשיו א"כ אם מת הרי נתבטל מ"מ לא מיקרי נתבטל בפועל וה"ה כאן אבל הא ליתא דשאני התם שתלה התנאי בנתינת האשה והרי אללה לא נתבטל בפועל משא"כ שתלה באביו וכוונתו כל ימי חייו והרי נתקיים בפועל כשמת ואף דשם בקיום בפועל ג"כ תלה התנאי בו והרי מת שאני התם דקבע זמן ולא תלה בחייו אבל כאן שתלה בחיי האב והתנאי תלוי באב מיקרי נתקיים בפועל וזה ברור אבל בקבע זמן למחאת האב ומת בתוך הזמן וודאי נראה דדמי להתם ממש ונ"מ שאם קיבלה קידושין מאתר אסורה להנשא לזה עד שיעבור הזמן ואז יחולו למפרע ויתבטלו קידושי השני ועמ"ש לקמן סי' קמ"ג והשגתי על ה"ה בזה:

(כג) כאומר על מנת שלא ימחה. כבר ביארנו דליכא למ"ד הכי דהא דמוקי שלא ימחה רק סיפא ומציעתא בהכי מתוקמא דלא נזכר כיצד אמר ולא קאי ארישא אבל רישא ליכא לאוקמא בהכי כלל לכ"ע רק לרב יוסף דמוקי לה בקבע זמן יש לפרש כן דאז שייך שפיר על שלא ימחה לישנא דעל מנת שירצה דהיינו שיעבור זמן כך וכך ברצונו אמנם הך מ"ד דהוי כעל מנת שישתוק יש לו פנים דאף דהוכחתי מן הסוגיא דע"כ על מנת שיאמר הן הוא מדמוקי מציעתא כס פא מ"מ איכא למימר דלס"ד לא רצה להקשות מסיפא דאיכא למימר אפי' עד שישתוק לא איכפת לן במיתת האב אף שאין זו שתיקה של הסכמה אבל למסקנא נימא לי' דאפי' בעד שישתוק לא מהני רק שתיקה של הסכמה ולא כשמת קודם שמיעה ונראה שזו היא דעת רש"י דמפרש בעד שישתוק ומ"מ גורס מציעתא כסיפא ש"מ דס"ל כהנ"ל (ודלא כהר"ן שהביא בשם רש"י דמוקי רישא