תפארת יעקב אבן העזר קידושין פט

התנאי והוא אינו רוצה נתבטלו הקידושין א"כ לכאורה דמי להגביל זמן אבל מ"מ יש לחלק דצריך עכ"פ תביעת החשה לזה אבל לא יבוא הביטול, מצד עצמו וצ"ע בזה:

סעיף ז. לא אמר לה על מנת אלא אמר אם אתן ליך מנה תוך ל' יום תהא מקודשת לי בפרוטה זו אין הקידושין חלים אלא משעה שנתנו לה (כ) לפיכך אם קדשה אחר קודם שיתקיים התנאי מקודשת לשני (וע"ל ס"ס ט' בסמוך):

(כ) לפיכך אם קידשה אחר. נראה לי דדוקא קידושי אחר מהני אבל לחזור בה בלי קידושין אף דקיי"ל כר"י דאמר חוזרת היינו בהגביל זמן לאחר ל' דאי אפשר שיחולו הקידושין מקודם ואין כאן רק דיבור בלבד אבל כאן שבידו שיהיו קידושין בכל רגע מודה ר"י לר"ל דאינה חוזרת בדיבור רק מעשה מבטל והיינו דקאמר שפשטה ידה ולמה לא קאמר בפשיטות אי יכולה לחזור בה או לא. גם מה קאמר שפשטה ידה דמשמע דאין מורין כן שתתקדש לכתחילה וע"כ דבהא אינה חוזרת כנ"ל:

סעיף ח. האומר לאשה הרי את מקודשת לי (כא) על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת:

(כא) על מנת שירצה אבא. ראיתי לבאר ענין זה על נכון והנה שם (ד"ס) איתא במשנה על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקודשת מת האב הרי זו מקודשת מת הבן מלמדין האב לומר שאינו רוצה ופריך בש"ס אי עד שיאמר הן מת האב הא לא אמר הן אי עד שישתוק מת הבן הא אישתיק אלא דאמר לה על מנת שלא ימחה וכו'. והנה יש להקשות בענין זה דלמה לא פריך מעיקרא ממת הבן מה יועיל מלמדין שמא, יאמר הן אח"כ וביותר יש לאתוה בתוספחא דקתני להדיא דאפי' לא רצה מועיל הן אח"כ וקתני עלה מת הבן מלמדין. ומ"ש הר"ן דהנך בבי מח האב ומת הבן ע"כ בעל מנח שלא ימחה איירי הוא תמוה לפע"ד דהא קתני מת האב מקודשת שמא נתרצה שעה אחת לפני מיתה ואי בעל מנת שלא ימחה למה לי הטעם שמא נתרצה כל שלא מיחה מקודשת גמורה היא. תו קשיא לי במה דפריך מסיפא הא אישתיק הא כמו דמת האב ע"כ קודם שמיעה א"כ כמו כן מח הבן קודם שמיעה והאי שתיקה וודאי לא מהני. ומ"ש התוס' דמשמע לי' הלשון לאחר שמיעה וכ"כ הר"ן והוא תמוה לפע"ד דא"כ תיקשי האיך קאמר בעל מנת שלא ימחה דמ"מ תיקשי מתניתין גופא כיון דבהך גוונא דמעיקרא מצי למימר מת הבן קודם שמיעה למה נקט לה לאחר שמיעה ובעל מנת שלא ימחה. ואף דנראה לכאורה מלשון הרא"ש שבא לתקן קצת דמסתמא מיירי בכל גוונא אבל הוא תמוה דהא מת האב, ע"כ קודם שמיעה ועוד דפשיטא דטפי איכא למימר דמיירי בכל גווני בין בעל מנת שלא ימחה בין בעל מנת שישתוק ולא דמיירי השתא בעל מנת שלא ימחה דוקא דלא נזכר במשנה כלל. גם יש לדקדק דבעל מנת שלא ימחה קאמר דאמר לה על מנת שלא ימחה והוי לי' לומר כמו מעיקרא אלא על מנת שלא ימחה דהוי משמע דמפרשינן לישנא דעל מנת שירצה שלא ימחה. גם יש לדקדק דבקושיא לא מקשה רק ממת הבן מבואר דמת האב אחי' לי' שפיר ובחר הכי משני מציעתא וסיפא בחד טעמא הא מציעתא מצי מיירי כרישא:

לכן נראה לפע"ד דבפרק המדיר מייתי הך תוספתא בתר הכי דפליגי ת"ק ורשב"א משום ר"מ ומפרש שם פלוגתייהו דת"ק סבר עד שישתוק ורשב"א סבר עד שיאמר הן ומבואר שם דאי נימא עד שיאמר הן כל שלא אמר הן אינה מקודשת כלל דאי ספק מקודשת הא שם באותה תוספתא נקט לה במקודשת כל היכי דמקודשת מחשש שיתרצה והשתא תיקשי הך דמעיקרא אי עד שיאמר הן קאמר למה ניחוש שיתרצה ועוד למה במת הבן מהני שיאמר איני רוצה ואי בלא ימחה מה צורך במת האב לשמא נתרצה. לכן נראה לי דשלש מחלוקות דח"ק דמעיקרא סובר דעד שיאמר הן כל אימת דאמר הן במשמע הילכך חייש שמא יתרצה וכן במת האב חייש שמא נתרצה אמנם היינו דוקא בלא רצה ששחק דכך הכוונה לא רצה כדחוכח פרק המדיר דאי שאמר איני רוצה למה לת"ק מקודשת הא עד שישתוק ס"ל וע"כ לא רצה היינו שלא אמר הן וס"ל דכוונתו הי' כל אימת שיתרצה בבירור יהא קידושין ומעיקרא הקידושין תלוין אבל אם יאמר איני רוצה בוודאי אינו רוצה לעשות דבר היפוך רצון האב כיון שרצון האב בעת אמירתו שיתבטלו הקידושין אף הוא רוצה בכך שיתבטלו מעיקרא לכך נתכוון שלא לעבור על דעת אביו והיינו דקתני מעיקרא בתוספתא על מנת שירצה פלוני אפי' אמר איני רוצה שמא יתרצה ואילו גבי אב לא קתני רק לא רצה דהכוונה שלא אמר הן כדמוכח בתר הכי והיינו טעמא דבפלוני לא הי' תנאי לשמוע לדברי פלוני דוקא רק כמו תנאי בעלמא על מנת כך וכך וכל תנאי בקום עשה יכול לקיימו לעולם וכל שאמר הן נתקיים תנאו אבל גבי אב כוונתו לשמוע לדברי אביו ולא לסור מדבריו הילכך כל שאמר איני רוצה ורוצה האב שיתבטלו הקידושין אף הוא רוצה בכך שיתקיים רצון אביו והיינו דקתני בתר הכי מת הבן מלמדין לומר איני רוצה דבהכי וודאי מהני דדוקא בפלוני לא מהני ולא באב ובתר הכי דנחלקו ת"ק ורשב"א דלת"ק בלא רצה מקודשת ולרשב"א אינה מקודשת ולא קתני משום שמא יתרצה רק מקודשת גמורה היינו טעמא דתרווייהו ס"ל דכל תנאי שתלה ברצון האב הי' כוונתו תיכף בשעת שמיעה כי בוודאי לא הי' דעתו שיהא תלוי לעולם ברצון אחרים ות"ק סבר על מנת שישחוק לכך תיכף ששתק מקודשת. ורשב"א סובר עד שיאמר הן ותיכף שלא אמר הן אינה מקודשת והיינו דמקשה הכא דלא אתיא לי' מתניתין כלל דאי עד שיאמר הן בין אי נפרש כל אימת שיאמר הן בין אי נפרש שיאמר תיכף הן ס"ס מת האב למה מקודשת הא לא אמר הן ולא יאמר אבל מסיפא ליכא לאקשויי דנהי אי נפרש שיאמר הן תיכף לא אתיא שפיר אבל מצינו לפרושי כתנא קמייתא דכל אימת שיאמר הן ומ"מ איני רוצה מבטל הקידושין כמו שביארנו דהכי ס"ל להאי תנא וא"כ אתי שפיר מלמדין ואהא קאמר אלא על מנת שישתוק ובוודאי דלהך מ"ד דכל אימת שיאמר הן במשמע כמו כן עד שישתוק יש לפרש דהא ליכא למימר כל אימת שישחוק כמ"ש הר"ן רק שיש לפרשה שישתוק לעולם כמו בהן דלא אמרינן דקאי על שעת שמיעה דוקא] שישתוק לעולם רק דע"כ לא אתי שפיר בהכי דא"כ רצה האב למה מקודשת ואי דרצה עד שמת היינו מת האב וע"כ שישתוק בשעת שמיעה [ומ"מ מת האב מקודשת אף דהוציא בלשון קום עשה מ"מ דנין דעתו שלא הקפיד רק שלא ימחה כשישמע אבל אי הי' כבר מת בעת קידושין הי' מקדשה בלא"ה משא"כ בעל מנת שיאמר הן שהקפיד בהסכמת האב שידע בבירור שדבר זה הגון לפניו ודו"ק] ובוודאי שכיון שאמר בקום ועשה ע"כ הקפיד שיהא שתיקה זו שחיקה של הסכמה דמהאי טעמא שחיקה קודם שמיעה לא מהני כלל וא"כ שפיר מקשה מת הבן מלמדין דע"כ אחר שמיעה מיירי דאי מת קודם שמיעה אין שחיקת האב אחר מיחת הבן מועיל כלום דאיזה הסכמה יש כאן אחר מיתה שלא ישאנה כלל ולא חשיב שתיקה רק של שמיעה והבן תי דשתיקתו ראי' על רצונו ולא שתיקה לאחר מיחת הבן וכמו בשחק קודם שמיעה לא מהני דלכך שתק לפי שלא שמע שקידשה כמו כן לאחר מיתה לכך שותק לפי שמת ואי משום יבום שמא לאחיו באמת