תפארת יעקב אבן העזר קידושין פה

קיים ולקמן יתבאר שלא הי' כוונת הרמב"ם כמו שהבינו הר"ן הראב״ד ה״ה]:

איברא מה דקשיא לי הוא בעיקר הוכחת הר"ן ז"ל מהך משנה דגיטין דהא פשיטא דלא קשיא ולא מידי דכבר נתבאר ומוסכם מכל הפוסקים דכל קובע זמן אין צריך למשפטי התנאים כלל וא"כ התם שאמר כתבו ותנו אם לא באתי מכאן ועזי יב"ח א"כ בין אם יבוא בין אם לא יבוא קבע להם זמן הכתיבה אחר יב"ח א"כ אם כתבו תוך יב"ח אינו גט דבזה אין צריך משפט התנאי כלל ונהי דבאמת אפשר דאפי' בא כל שלא מיחה וכתבו אחר יב"ח הוי גט אף שהתנה אם יבוא לא יכתבו כלל בזה אפשר כיון דמעשה קודם לא הוי תנאי אבל בתוך יב"ח פשיטא דאין להם לכתוב דלענין קביעות זמן אין צריך משפטי התנאי כמבואר לקמן סי' קמ"ו וריש סי' קמ"ה בב"ש שם והא דנקט אם לא באתי ולא נקט כתבו ותנו לאחר יב"ח דבהא פשיטא דאם שינו אינו גט רק באמר כך ס״ד דהכוונה שיכתבו ויתנו מיד על תנאי אם לא באתי או יכתבו מיד ויתנו אח"כ כפי סברת ר"י דפליג התם קמש"ל דהכוונה שיכתבו אח"כ א"ר פשיטא דלא בעי משפטי התנאים הלל יזה ברור לפע"ד:

הן אמת כי לפי מה שפירשתי לקמן בה"ג סי' סוגית הש"ס לימא קסבר ר"י כתב גט על תנאי כשר דלא כפירש"י רק דס"ד דטעמא דר"י לרתבו ותנו לאלתר קאמר על תנאי אם לא באתי א"כ יש להקשות הא מעשה קודם לתנאי ומוכרת סברת הר"ן אבל הר"ן גופא פירש שם כפירש"י ועוד דמ"מ כמו דס"ד דסובר ר"י כתב גט על תנאי כשר דלא כהלכתא כמו כן יש לומר דסובר כר' חנינא בן גמליאל דלא בעי משפטי התנאים כלל ולמסקנא בלא"ה לק"מ דכתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי קאמר א"כ הרי ציוה לכתוב תיכף ואם נתנו קודם לא מהני דלענין זה לא בעי משפטי התנאים. כללו של דבר שדברי הר"ן והרשב"א צריכין אצלי תלמוד בענין זה בפרט דמדברי הראב"ד הנ"ל שמפרש הך דמשה דהנתינה היתה ע"י יהושע א"כ דמי ממש להך דהכא ולא בעי משפטי התנאי לפי סברת הר"ן וע"כ דלא ס"ל כהר"ן הנ"ל:

(ג) שלו קודם ללאו. ואי לא אמר כן תנאי בטל ומעשה קיים. ונראה דדוקא בזכר הן ולאו אז צריך שיהא ההן קודם אבל בלא זכר רק לאו בלבד אין כאן לא מעשה ולא תנאי דאי אפשר שנאמר בשביל שזכר הלאו יהא המעשה קיים רק בזכר הן לבסוף אז מעשה קיים וכן נראה ממה שפירש"י דלכך בעי כפול דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו אבל להיפוך בזכר לאו נהי דלא אמרינן מכלל לאו שומע הן עכ"פ הרי יש כאן לאו והאיך יתקיים המעשה וזה ברור לפע"ד. ולפי זה אם אמר אם לא תתני לי מאתים זוז לא תהא מקודשת ונתן לה אפי' הי' מדבר מקודם על עסקי קידושין לא הוי קידושין אם לא נתנה מאתים זוז רק שיש מקום לומר דאפי' נתנה לא הוי קידושין דביטל באמירתו לאו ומכלל לאו לא נשמע הן אבל שנימא תנאי בטל ומעשה קיים הא וודאי אי אפשר כנ"ל:

(ד) התנאי קודם למעשה. בטור זכר אפשר לקיימו ע"י שלית ותמה ב"י דבקידושין לא שייך זה כלל דמקשינן הויות להדדי ומהני בביאה כמו בכסף. ונראה לי דמרוצת לשון הטור מורה לא דהמעשה אפשר לקיימו רק התנאי צריך להיות אפשר לקיימו ע"י שלית וכן מורה לשון הש"ס פרק המדיר ומפרש הטור דלא כפירש"י שם רק דבעינן שלאחר שהתנה המתנה התנאי יוכל העסק לבוא לידי גמר ע"י שליח הן המעשה הן התנאי שלא יצטרך עוד להמתנה בעצמו דוקא שע"י יגמר הענין והיינו דמקשה מביאה שצריך להמתנה לגמור הקידושין ומשני דאיתקש לכסף אבל התנאי צריך להיות ע"י שליח אפי' בכסף ושטר ולאפוקי בהתנה עמה שתתן איזה דבר לידו דוקא או שתבעל לו דאי אפשר להיות נגמר רא פ"י המתנה בעצמו לא שלוחו לא הוי תנאי כלל וצ"ע כי מכל עוד הביא הב"ש דדעת הפוסקים דאפי' באמירה צריך להקדים תנאי למעשה. והנה לא נתבאר בדבריהם אי נחלקו על הרמב"ם דאין צריך רק באמירה ואפי' הקדים המעשה כל שאמר תיכף והקדים באמירה תנאי למעשה מהני ומדברי הטור שהקשה על הרמב"ם דבהא פשיטא משמט בהדיא דאם הקדים המעשה פשיטא דלא מהני אבל כבר השיג עליו ב"י בזה וכן הראב"ד והר"ן לא הקשו עליו בזה כלל א"כ אפשר דס"ל דלא קפדינן רק באמירה בלבד ומדברי הב"ש מבואר דבהקדים המעשה לכ"ע לא מהני כל שאמר בעת נתינה הרן את מקודשת ולפי זה אם הי' מדבר על עסקי קידושין קודם אפי' נתן בשתיקה ואמר תיכף תנאי קודם למעשה לא מהני ואינו נראה לי כלל ואפשר דאפי' להרמב"ם בכה"ג מהני ודו"ק:

אמנם בעיקר דברי הרמב"ם אף דמה שהקשה הר"ן מהך דשמואל אינה קושיא לפע"ד דשאני התם דאם לא מתי לא יהא גט המעשה היא שלילת הגט וזה אינו חסר אתר אמירתו כלום א"כ בלאו לעולם צריך להקדים באמירה דאי לא הקדים אין כאן לאו כלל רק הן דהלאו אינו כפי משפט התנאי דמעשה הלאו צריך להיות באמירה קודם דעיקר מעשה הלאו באמירה לא בפועל אבל אמירת ההן דבאמירה עדיין חסר המעשה בפועל לכך לא איכפת לן ודו"ק. וכמו כן מה שהקשה הראב"ד מהך דיהושע אינה קושיא כמ"ש לעיל. אבל מ"מ אני תמה האיך אפשר לפרש דברי הרמב"ם כך דא"כ תיקשי רישא לסיפא דהא ברישא כשזכר אופן המועיל זכר באמירה התנאי קודם למעשה ואי ס"ד דהעיקר במעשה בפועל הדבר תלוי א"כ הי' לו להזכיר ברישא כמו בסיפא שאמר הרי את מקודשת אם תתנו וכו' ואח"כ נתן מהני אבל אם אמר הרי את מקודשת ונתן ואח"כ התנה לא מהני. לכן ברור דסובר הרמב"ם דתרתי בעינן בין באמירה בין בפועל [רק כשנתן בשתיקה לא חשיב מעשה רק כשמדבר מעיקרא על עסקי קידושין אפשר דאפי' בשתיקה הוי כאמר] ולכך מעיקרא זכר אופן המועיל שאמר כפי משפט התנאי ונתן אחר האמירה ואח"כ כשבא לומר אופן שאינו מועיל ביקש לומר אפי' אמר באמירה לנכון דמה שאמר מתחילה הרי את מקודשת לא מקלקל לאמירה לולא דהנתינה קודם המעשה ותנאי ומעשה מהני כמו לאו והן ולאו רק דלא מהני מכח שהקדים המעשה בפועל ומה שזכר הרי את משום דבשתיקה לא תשיב מעשה כלל דאי לאו התנאי לא הי' מועיל כלל וזה ברור בדעתו ז"ל רק שיש לומר דלא ברירא לי' להרב ז"ל אי צריך מעשה אתר כל האמירה או אתר ההן בלבד ולכך ברישא זכר אופן המועיל שעשה המעשה אתר כל האמירה דבהא מהני וודאי וסיפא כשנתן קודם שאמר כלום דבהא לא מהני וודאי אבל בנתן אחר ההן קודם שזכר הלאו זה לא נתבאר בש"ס מה דינו ולא זכרו כלל כדרכו וכל זה ברור:

(ה) ושיהא התנאי דבר שאפשר לקיימו. עמ"ש בסי' קמ"ג דיש להסתפק בזה אי לאפוקי דבר שאינו במציאות כמו שחשבו שתבלעו קנה בת ד' אמות או לעלות לרקיע אבל דבר שהוא בטבע המציאות רק אם תעשה כך תמות אפשר דהוי תנאי וע"ש שביארתי צדדי הספק:

(ו) הזכיר לאו קודם להן. כבר נתבאר מדברי הרמב"ם דה"ה בתנאי קודם למעשה דמהני בזכר מעשה ואח"כ תנאי ואח"כ מעשה כמו בלאו והן ולאו ומ"מ גוף הדין אינו מוכרח בש"ס כלל דיש לומר דשאני התם דלא זכר כל הלאו לשם תנאי רק להנצל מהקדמת פורעניות ולא נכלל בכלל התנאי כלל ותיכף אמרו שלא לשם תנאי אבל בעלמא כשזכר לתנאי שוב לא מהני לאו בסוף ואולי זהו כוונת הב"ש אבל מדברי הר"ן וודאי מוכת דהכל תלוי בגמר דבריו ומ"מ מה שכתבו בזכר הן ולאו ואח"כ הן לא מהני אינו מוכרת ג"ס