תפארת יעקב אבן העזר קידושין פב

חבירו בלבד זה לא מהני כנ"ל או משום דס"ס יש לזות שפתים או דהוא עצמו אומר דחבירו משקר וגרע מאיש דעלמא ודו"ק ועמ"ש בסמוך מה שיש נ"מ לדינא בזה:

(מז) אינו צריך לקדשה. כ"כ הרמב"ם ודבר תימה היא קידושין הללו מה טיבן ומה ס"ד לקדש ומן הדומה שאסור לקדש דבמה נפשך אי הוא המקדש מה צורך לקידושין ואי אינו הוא מה יועילו הקידושין לקדש אשת איש ובקידושיו הוא מגלה שהיא א"א. לכן נראה דקמש"ל ס"ד כיון שאין האב והעדים יודעין למי קידש רק על פיו צריך לקדש שנית דאין דבר שבערוה פחות מב' קמש"ל דמ"מ הוי קידושין מעלי'. ולפי זה דברי הרב בהג"ה סכ"ב צ"ע ועמש"ש:

(מח) ויש מי שאומר. חמוה לי שכ"כ בשם יש מי שאומר וליכא מאן דפליג בזה דכיון שהאמינה תורה לאב לומר למי קידשה האיך יעלה על הדעת שיוכל אחר לומר קדשתי' ומ"ש מאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני דאינו נאמן רק לאסור עליו הקרובות מכת שחד"א ומה נפקא מינה האב או היא בעצמה ואי נימא דשאני היכי שאמר האב קדשתי לפלוני או לא קדשתי כלל משא"כ הכא כיון שאינו יודע למי קידשה דמה נפקא מינה דס"ס יודע שלא קידשה לזה. ועוד בהיא אומרת איני יודע למי יהא נאמן להכחישה אף שאומרת לא קדשתני כיון שיודעת שנתקדשה ועוד דא"כ גם ראיית הב"י ממשנה אינה ראי' דאיכא למימר דהאב יודע שלא קידש לזה רק אינו יודע למי קידשה נאמן:

סעיף כב. באו שנים ובל אחד אומר אני קדשתיה (מט) שניהם נותנין גט ואם רצו א' נותן גט וא' כונס (נ) וצריך קידושין, כשכונסה מאחר שנתגרשה כבר (הר"ן והרשב"א):

(מט) שניהם נותנין גט. עח"מ בשם הירושלמי דאם קדם אחד וכנס מוציאין מידו וקאי התם היכי דכנס אחר שכבר באו שניהם אבל כנס קודם שבא השני נראה לי דאפי' לא התירו לו עדיין לכנוס ג"כ אין מוציאין מידו כיון שכנס קודם השני אבל בר"ן לא משמע כן רק שהביא מן הירושלמי והתם לא מוכח רק בכנס אמר שבא השני. ועב"ש ס"ק מ"ו מ"ש ולכאורה קשה ובאמת הא לא קשיא כלל דמה בכך דאחד חציף אם הוא חציף כ"ע לא חציפי רק הא קשיא מ"ש לעיל ס"ק מ"ו באריכות:

(נ) וצריך קידושין. כ"כ הר"ן והרשב"א ולפע"ד צ"ע בזה דמה שכתב הרמב"ם בדין הראשון שאין צריך קידושין אחרים לאו מחשש דמשקר כמ"ש לעיל רק דס"ד דאפי' נתקדשה לו באמת לא מהני אותן קידושין כיון שאינו ידוע לעדים ולא לאב רק על פיו קמש"ל כיון דבעת קידושין היו עדים ואז ראו הקידושין סגי בהכי ולכך לא הוצרך להזכיר זה בבבא שני' כיון דכבר שמענו דקידושין הראשונים קידושין מעלי' הן ואי הי' דעתו בסיפא דבעי קידושין בוודאי הי' לו לומר דבעי קידושין. גם בלא"ה כיון דהוא כונס בלי קידושין מה יש לנו לחוש וע"א נאמן בזה באיסורין כיון דלא איתחזק ויצרו תקפו לא שייך בזה כלל ואין אדם חוטא ולא לו לבעול בעילת זנות. גם אי נימא שאין צריך לקדש מיושב טפי מה דמקשה בש"ס ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס וקשה מאי קושיא זה שנותן גט נאמן להתירה לעלמא וממילא יכול זה לכנוס כמו איש דעלמא שלא קידש. וצ"ל דהקושיא למה יכנוס זה בלא קידושין יצטרך לקדשה שנית וכיון שכונס בלא קידושין ע"כ משום דמאמינין לו שהוא קידש באמת וקשה הא יצרו תקפו ומשני דכה"ג לכ"ע נאמן הכונס בעצמו לכך אין צריך קידושין ואף דכבר כתבתי ליישב הסוגי' בלא"ה מ"ח בהא וודאי נראה עיקר דהוא נאמן על עצמו בזה ואין לנו למחות בידו בדבר שבידו לקדשה אם רוצה לישא בלי קידושין וזה ברור ועב"ש שכתב דקשה ליישב הסוגיא לדעה זו ולא ידעתי למה דהכוונה אירחותי מירתח דזה שכנס אי הי' משקר הי' ירא לכנוס וכיון שכונס ש"מ דאומר אמת אבל מ"מ גם חבירו דנותן גט יש לו סברא דאין אדם חוטא ולא לו ושניהם שווין לכך במה נפשך האחד כונס כיון שחבירו מגרש ולכך צריך קידושין אחרים דלא שייך לומר שאנו מחליטין באמת דזה שכנס קידש דא"כ לא הי' צריך לגט של השני רק כיון שכונס בוודאי קידש וע"כ דהא ליתא דיש חשש דחבירו קידש ולכך צריך גט מהשני ומ"מ לדינא אין לחוש לזה כיון דבידו לקדש נאמן בזה לכנוס בלא קידושין כנ"ל:

סעיף כג. בא אחד וכנסה ואח"כ בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאוסרה עליו (נא) וי"א דאפי' לא כנסה ממש אלא כיון שהתירוה ליכנס ככנסה דמי:

(נא) וי"א אפי' לא כנסה ממש. כ"כ הרשב"א והביא ראי' מהא דפ"ב דכתובות לא סוף דבר נשאת אלא אפי' התירוה לינשא ולדעתי אין דמיונו עולה יפה דהתם שאני דעכשיו שבאו עדים קודם שנשאת אין העדים סותרין ההיתר שההיתר הוא שטהורה ולא שלא נשבית שהרי הודית שנשבית והעדים לא העידו שאינה טהורה אבל כאן שזה שבא השני ואמר אני קדשתי הוא סוחר לגמרי היתרו של ראשון דא"א היא לכך כל שלא כנס אינו כונס וצ"ע:

סעיף כד. האשה שאמרה קדשתי את עצמי ואיני יודע למי ובא א' ואמר אני קדשתיה נאמן ליתן לה גט להתירה לעלמא (נב) אבל לא לכונסה ואם כנסה אין מוציאין מידו (נג) ואם יש עד א' שהוא קדשה מותר לכנסה לכתחילה (ר"ן פרק האומר):

(נב) אבל לא לכונסה. משום דהיא מחפה עליו וכתב הב"ש דאם שנים באים אחד נותן גט ואחד כונס והוא תמוה דלפירש"י שם אירתותי מירתת היינו דזה שכונס אי לא קידש הי' מירתח כיון דאיכא אחד בהדי' א"כ היינו דוקא באב אבל בדידה שמא יודע שהיא חפצה בו ולא בשני לכך אף דמשקר כונס. ואף לפי מה שפירשתי לעיל נראה דבהא אינו כונס לעולם אפי' בתרי ונראה דבהא אם כנס ואח"כ בא אחר ואמר אני קדשתי נאמן לאוסרה כיון שכנס שלא כדין ודו"ק:

(נג) ואם יש ע"א. עח"מ דלעיל לא מהני ע"א והב"ש השיגו ונראה עיקר כהח"מ דכאן כל אחד שאומר אני קדשתי חשיב כתרי לגבי מילתא דאיסוכא רק דהחשש הוא שמא יצרו תקפו אבל אי אפשר לבטל עדותם מכח אותו העד והוי לי' כתרי לגבי ארבעה דלא אמרינן אוקי תרי להדי תרי ונשארו ב' רק תרי כמאה ואף כאן כן רק אם יש ב' עדים המעידים דאינן נאמנין מכת איסורין רק בתורת עדות דעלמא אז בטל עדותן של אלו לגבי הנך אבל חד דאין אמונתו רק מחמת ע"א שנאמן באיסורין ואין לו כח יותר מאלו וכולן שווין כנ"ל:

סעיף כה. האב שאמר על בתו בעודה קטנה או נערה קדשתיה וגרשתיה נאמן לפוסלה מן הכהונה ודוקא שאמר גרשתיה (נד) תוך כרי דיבור לקדשתיה אבל היכא שהוחזקה אשת איש על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה:

(נד) תכ"ד. ג"כ הר"ן הביאו ב"י ומשמע מכל הפוסקים דאפי' לפסלה לכהונה בעינן תכ"ד דוקא וכן מוכח בלשון המחבר ואף דאמר קדשתי לפלוני ומת דלא בא רק לאסור לכהונה לא להתיר כלל מ"מ אינו נאמן לאחר כ"ד ואני תמה על זה דאי ס"ד דלאמר כ"ד לא מהימן א"כ חכ"ד נמי למה יאומן ואיזה מיגו יש כאן לפוסלה לכהונה דאי יאמר לא קדשתי כשרה לכהונה ודוקא להתיר לעלמא שייך מיגו